עיריית תל-אביב יפו היא דו-פרצופית. מצד אחד, העירייה והעומד בראשה ב-26 השנים האחרונות, רון חולדאי, התייצבו בחזית המאבק מול ממשלת הימין ומבטיחים לתושבי העיר “מקלט” ליברלי בו יוכלו להגשים את עצמם ולזכות בחירות להיות מי שהם. מצד שני, כל בר דעת הצועד כמה מטרים דרומה משדרות רוטשילד מבחין בדיכוי, בהזנחה ובזלזול של העירייה בתושבים החלשים ביותר בעיר. תושבי נווה שאנן, יפו, התקווה והארגזים חווים מזה שנים ארוכות הזנחה פושעת של העירייה. ומה הפתרון הקבוע שהעירייה מציעה – ג’נטריפיקציה. בין אם מדובר בתוכניות המגדלים בתחנה המרכזית או בשכונת הארגזים ובין אם מדובר בדירות בוטיק אירופיות בלב יפו ד’, מעדיפה העירייה לדחוק את רגליהם של תושבי העיר שידם לא משגת לטובת תושבים חדשים, אמידים יותר, אשר ישתלבו יפה באופנה העירונית של מכנסי היוגה. זאת עוד לפני שמדברים על שאר חלקי העיר, שנמכרים לקבלנים ולצרפתים עשירים, בזמן שהתושבים נקברים תחת העומס הכלכלי בתיבול רעש מתמשך של בולדוזרים ושל טרקטורים.

אחד הכלים ליצור מרחב עירוני משותף ופעיל העובד לטובת כלל הציבור והקהילות, היא המהלך של “שיתוף ציבור”. הכוונה היא לשיתוף אקטיבי ומהותי של תושבים בעלי רקעים שונים ומגוונים בתהליך קבלת ההחלטות בנושאים בעלי חשיבות ציבורית. השיח סביב שיתוף הציבור התעורר כבר בשנות ה-60 כתגובת נגד לריכוזיות התכנונית המודרניסטית, וממנו צמחה מדיניות לתכנון דמוקרטי וצודק יותר דרך תקשורת שקופה, הדדית ומכילה בין מתכננים, בעלי אינטרסים ותושבים. בגישה זו, מנהיגות תכנונית משמעותה אינה התוויה “מלמעלה” של חזון ציבורי – אלא תיווך בין הממסד וההון לאזרחים, והגעה להסכמות “מלמטה” לגבי התכנון הרצוי.

תחושה של יכולת השפעה

כצפוי, לעירייה של ת”א יפו, הרואה עצמה מגדלור ליברלי ודמוקרטי, יש מדיניות שיתוף ציבור רחבה. זאת בשונה ממרבית מוסדות התכנון בארץ. אבל למרות הכוונות הטובות, מדיניות העירייה בנושא משאירה בפועל את הכוח התכנוני בידי העירייה ומקורביה הקבלנים, ומשאירה לציבור רק את התחושה של יכולת השפעה במקרה הטוב.

מסמך המדיניות העירוני בנושא שיתוף הציבור מגדיר ארבע רמות של שיתוף ציבור בעיר: “ללא שיתוף”, “יידוע ועדכון של הציבור” בשלב מאוחר של התכנון, “התייעצות מצומצמת” – מפגש שנועד לקבלת מידע ממובילי דעה או נציגי קהילה, ו”התייעצות נרחבת עם הציבור… במסגרת הכנת תוכנית משמעותית ורבת השפעה”. לא קיימת הגדרה של תוכנית כזאת, וגם לא של היקף הציבור שישותף. מי שמחליט לגבי רמת שיתוף הציבור הם גורמי תכנון עירוניים בצד ועדת המשנה לשיתוף הציבור המורכבת כולה מחברי הקואליציה של חולדאי. אין מדרג המקשר בין גודל או חשיבות התוכנית לרמת שיתוף הציבור. כמו כן, אין כל חובה למועצת התכנון להתייחס לעמדות שעלו מתוך שיתוף הציבור.

מעבר לכך, מסמך המדיניות העירוני משקף בבירור את תחושת העליונות והפטרונות של העירייה כלפי תושביה. תושבי העיר מוצגים רק כמספקי יידע ולא כשותפים בהחלטות. כפי שנכתב במסמך המדיניות: “הציבור הוא יועץ ומספק יידע אודות הסביבה וצרכיו”, זאת בזמן שהמתכננים הם בעלי הידע המקצועי וה”מחויבות להיבט הציבורי”. ועדת התכנון המקומית היא המחליטה “ע”פ ראייה ציבורית כלל עירונית”. כלומר התפיסה היא שהציבור הוא למעשה סוג של אינטרסנט שלא מודע לצרכי העיר ואפילו לא לצרכי השכונה שלו, וזאת בעוד שהעירייה (בעלת הקרקעות השנייה הכי גדולה בעיר, אחרי המדינה) מוצגת כחסרת אינטרסים המייצגת את הצורך הציבורי השלם.

המדיניות כוללת גם שימוש בפלטפורמות דיגיטליות לקידום שיתוף ציבור. באתר העירייה קיים פורטל שיתוף ציבור ובו יכולים תושבים לענות על שאלוני שיתוף ציבור בנושאים שונים כמו תוכנית המתאר החדשה, התוכנית לבנייה בשוק הכרמל ומתקני המשחקים בפארק העצמאות. בעת כתיבת הכתבה עניתי לשאלון בנושא שוק הכרמל.  נשאלתי שאלות בסגנון: “האם לדעתך שיפוץ של השוק הכרחי או שהוא יפגע בבעלי העסקים הנוכחיים”; “מה לדעתך צריך לעשות כדי לשמר את האופי של השוק”; וכו’. בשום שלב של השאלון לא מוצגת תוכנית העירייה לשוק, כלומר רק סיפקתי להם יידע, שהם לא מחויבים להשתמש בו, מבלי לדעת באמת מה הם מתכננים. אדגיש גם כי לא פורסם ברשתות החברתיות של העירייה שום פוסט בנושא שיתוף ציבור מאז שנת 2018.

רמת השיתוף – חוסר עוצמה

בשנת 1969 פרסמה שרי ארנסטיין מאמר ובו הגדירה סולם לשיתוף ציבור, הנחשב אומדן משמעותי בקרב מתכננים. בסולם של ארנשטיין, הסעיף “יידוע ועדכון הציבור” נמצא בתחתית הסולם תחת הכותרת “חסר עוצמה”. מבדיקה מול תושבים ופעילים עירוניים, אשר לקחו מספר פעמים חלק במפגשי שיתוף ציבור של העירייה, נראה כי נוהל עדכון ויידוע הוא הנוהל המרכזי בו משתמשת העירייה, אם לא היחידי.

אין זה מפתיע שעיריית תל-אביב יפו, שבמשך שנות שלטונו של חולדאי מקורבת במיוחד לבעלי הון ולקבלנים, ויתרה על תכנון “מלמטה” המערב את התושבים. אך תושבי העיר הליברלים מצפים שזו תתנהל כמו כל עיר מרכזית ליברלית. לכך מצא חולדאי פתרון ניאו-ליברלי קלאסי: אחיזת עיניים של שיתוף ציבור. אין הוא הראשון לעשות כך, חוקרי תכנון בעולם מזהים כבר שנים כי ככל שהניאו ליברליזם הפך פרדיגמה תכנונית מובילה, צצו פשרות וקשיים רבים במימוש תוכניות לשיתוף ציבור. כך נוצר שימוש ציני בתהליכי שיתוף כדרך ליצירת לגיטימציה לתוכניות יזמיות.

גם בצל מלחמה נוראית, על תושבי העיר הנמקים תחת העול הכלכלי לדרוש עיר של התושבים למען התושבים ולא למען העשירים והקבלנים. אחד הצעדים הראשונים והחשובים בנושא צריך להיות – רפורמה בשיתוף ציבור, הכוללת שקיפות של מנגנון קביעת רמת השיתוף, קיום שיח בגובה העיניים עם התושבים, וחובת התייחסות של התוכניות לעמדות התושבים.