יומיים לפני שפתחה ישראל במתקפה על איראן, אירח סניף תל אביב של מק”י מפגש בנושא המרקסיזם האיראני. זאת במסגרת סדרת ההרצאות בנושא מרקסיזם במזרח התיכון. המפגש, שנערך באופן מקוון, כלל הרצאה מפי נ’, מרקסיסט איראני גולה, שביקש כי שמו לא יפורסם.

ההרצאה נפתחה בהערות מבוא: אחד המאפיינים המרכזיים של התנועה המרקסיסטית בכללותה הוא היכולת ללמוד מכישלונות ולראות אותם כנסיגות במסגרת מאבק ארוך. זה מצריך פיתוח תיאורטי ואסטרטגי שיאפשר התארגנות מחדש ויכולת לנצל את הרגע המהפכני לכשיגיע. למרקסיזם כתיאוריה, ציין נ’, כמה יסודות חשובים. אחד מהם הוא האופק המהפכני, השואף להגיע אל מעבר לקפיטליזם.

לפיכך, ניתוח מרקסיסטי של מלחמות צריך לכלול אותו אופק מהפכני. כמה מהישגיה הגדולים של התנועה הקומוניסטית העולמית הושגו על רקע מלחמות רצחניות שצמחו לא אחת ממשברים. המלחמות הן מעין אסטרטגיית ניהול משברים של הקפיטליזם. לפיכך, מלחמה יכולה להיות הזדמנות לתנועה קומוניסטית או איום קיומי עליה.

את המרקסיזם האיראני יש לבחון בשילוב של ציפייה לעתיד. לדברי נ’, בחלוקה גסה, היו במרקסיזם האיראני ארבעה שלבים היסטוריים עיקריים: ממהפכת אוקטובר 1917 ועד סיום מלחמת העולם השנייה; מסוף מלחמת העולם השנייה ועד להפיכה ולהדחת מוסאדק ב-1953; משנות ה-60 ועד למהפכת 1979; ומראשית שנות ה-80 ועד ימינו.

מהפכנים איראנים בתנועה הבולשביקית

לאחר מהפכת אוקטובר, הייתה התנועה המרקסיסטית האיראנית חלק אורגני מהמהפכה. חלקים מאיראן היו בשעתו בשליטת האימפריאליזם הרוסי, ומרקסיסטים איראנים השתלבו בתנועה הבולשביקית בקווקז ובחלקים המרכז- אסייתיים של האימפריה הרוסית. סביב שדות הנפט של באקו צמחו המנהיגים הפוליטיים והאינטלקטואלים הראשונים של התנועה המרקסיסטית האיראנית, שרובם היו פועלים.

בשלב זה העסיקו את המרקסיסטים האיראניים שתי שאלות יסודיות: האחת – שאלת הבריתות עם הבורגנות הלאומית. בעוד שהאופק נותר מהפכני, השאלה הייתה איזו מהפכה נחוצה באיראן למען ההתקדמות לסוציאליזם: לאומית או חברתית. שאלה מרכזית שנייה, בחסותה נכנסה במידה רבה הפוליטיקה המרקסיסטית לאיראן, היא השאלה הלאומית. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בהקמתן של רפובליקות קצרות ימים של מיעוטים לאומיים כמו רפובליקות גילאן ואזרבייג’ן, ששאפו להתקרב לברית המועצות או אף להתאחד עמה.

התקופה השנייה התחילה במעין פשרה בין המעצמות בראשית המלחמה הקרה, במסגרתה הוציאה ברית המועצות את כוחותיה מאזרבייג’ן ומהאבאד, וכוחות השאה שבו והשתלטו עליהן. ההתפתחות החשובה ביותר בתקופה זו ועד להפיכה ב-1953 הייתה צמיחתה של מפלגת המונים פרו-סובייטית – מפלגת טודה שזכתה בתמיכה רבה בקרב הפועלים, ואף אצל חלקים מהפקידות ומהבורגנות הזעירה. הייתה זו פעם ראשונה בה מפלגה מרקסיסטית התארגנה באופן משמעותי ברמה הארצית והשיגה תמיכה רחבה באיראן. המפלגה קידמה גישה של התקדמות הדרגתית לעבר סוציאליזם באמצעות חזית חברתית ופוליטית רחבה.

לאחר ההפיכה הצבאית ב-1953 והדיכוי האנטי-קומוניסטי בעקבותיה, מילאה איראן מקום מרכזי במדיניות האימפריאליסטית האמריקאית באזור. בראשית שנות שישים ובלחץ אמריקאי, ביצע השאה את “המהפכה הלבנה” שכללה רפורמה קרקעית וצעדי תיעוש. בתקופה זו מתח דור חדש של מרקסיסטים איראנים ביקורת על גישת ההתקדמות ההדרגתית לעבר הסוציאליזם של מפלגת טודה. צמח דור חדש של מרקסיסטים שהתרחקו מטודה והקימו ארגונים, תנועות גרילה וקבוצות לימוד עצמאיים. מקור השראה נוסף עבורם היה המאבק הלאומי הפלסטיני. מרקסיסטים איראנים הביעו תמיכה במאבק השחרור המזוין.

בהשראת המרקסיזם של העולם השלישי ובעיקר של תאוריית התלות, התאפיינה תקופה זו בנטייה לראות בסתירה בין האימפריאליזם לעמים המדוכאים את הסתירה המרכזית במזרח התיכון. נטייה זו הובילה לתמיכה במאבק מזוין נגד המונרכיה ושאפה להקמת רפובליקה עממית שתסלול את הדרך לסוציאליזם. הארגונים שדגלו בגישה זו תרמו תרומה חשובה למהפכת 1979.

תחת הרפובליקה האיסלאמית

מיד בעקבות המהפכה של 1979, קיים השמאל המרקסיסטי דיון בשאלה האם הרפובליקה האסלאמית מייצגת בורגנות לאומית ואנטי-אימפריאליסטית שיש לתמוך בה תמיכה ביקורתית, או שזו משטר ריאקציונרי שהוא מכשול לסוציאליזם. בשלב זה עלתה חשיבותה של השאלה הלאומית בעיני המרקסיסטים האיראנים, וזאת לאור מרידות לאומיות שהובילו ארגוני שמאל בתקופה שלאחר המהפכה באזורים שונים במדינה. לדברי נ’, בתקופה זו ביצעו המרקסיסטים האיראניים שגיאות קשות שגרמו בסופו של דבר לקריסת השמאל האיראני. הטעות הקשה ביותר, לדבריו, הייתה אימוץ תאוריית התלות עד כדי עיוורון לניגודים הפנימיים בחברה האיראנית. כישלון רעיוני זה דחף רבים מהמרקסיסטים באיראן לאימוץ אסטרטגיה פוליטית שגויה.

לפי נ’, התקופה הרביעית בתולדות המרקסיזם האיראני, לאחר פירוקן של המפלגות בראשית שנות השמונים, מתאפיינת בגלות של אלה שהיו חלק מהשמאל המרקסיסטי המאורגן ומעבר של המרקסיזם האיראני בעיקר למסגרות אנליטיות ואקדמיות. במסגרות אלה הכו המרקסיסטים האיראנים על חטא התמקדותם בסתירות החיצוניות ובמאבק באימפריאליזם, שמנעו מהם לתפוס את השלטון בעקבות המהפכה. בשלב זה עבר הדיון לעסוק בעיקר בסתירות הפנימיות בחברה האיראנית ובניתוח המשטר התיאוקרטי.

שינוי פוליטי מסתמן בשנים האחרונות בעקבות שני אירועים משמעותיים: מחאות החיג’אב, בהן הייתה הסיסמא המרכזית “ג’ין, ג’יאן, אזאדי” (אישה, חיים, חירות) סיסמא כורדית; והמלחמה ורצח העם בעזה, שהחזירו לדיון גם את שאלת האימפריאליזם והסוגיה הפלסטינית במזרח התיכון.

אחת השאלות המרכזיות כיום בשמאל האיראני היא איך לתמוך בפלסטין בלי לתמוך במשטר. שאלות דומות עולות גם ביחס לחמאס ולתפקיד אותו הוא ממלא.

בסיכום,  אמר נ’, המרקסיזם האיראני צריך להתבסס מחדש על התפיסה היסודית לפיה אין תנועה מהפכנית בלי תיאוריה מהפכנית. על המרקסיסטים האיראנים להתגבר על אחת הבעיות שאפיינו את המרקסיזם במזרח התיכון, באיראן ובארצות נוספות – הפרגמנטציה וההפרדה השיטתית מהמאבקים המתנהלים באזור.