11 שנים ושעתיים: הריסת אל-ערקיב/ עדות

28 ביולי 2010

מאת עופר רונן

יום שני, 12 בלילה. אני ונתנאל מחכים במכונית לנעמי מחוץ לקפה קדוש, כדי שנוכל לצאת לאל-ערקיב. אני לחוץ, ולא אוהב לחכות, רוצה להגיע לשם לפני שיחסמו את הגישה לכפר, או שיתחילו כבר לפנות. היא באה עם קפה, ואנו יוצאים ואוספים את אלישע ביציאה מהעיר. הכבישים מלאים ופקוקים, החופש הגדול הגיע ויש אווירת חופש, אולי אנחנו בעצם יורדים לאילת?

אני לא נרגע ומתרגז בלב על המהירות האטית שלנו, בואו נלחץ על הגז, שלא ניוותר בחוץ. בכביש 6 אני עובר למושב הנהג ומשתחרר על הגז. בדיעבד אני אבין כרגיל שלא הייתה סיבה למהר. הכביש מתרחב ומתרוקן, אין מנורות, וחשוך. נכנסנו לנגב. סיפרו לי פעם אימרה ישנה מתקופת קום המדינה לפיה מחדרה לגדרה יש חוק ויש אלוהים, מגדרה לבאר שבע אין חוק ויש אלוהים, ומבאר שבע דרומה אין חוק ואין אלוהים.

בכביש 40, מעט לפני באר שבע, אנחנו יורדים מדרך המלך, לדרך עפר צדדית. אפשר לראות רק את מה שמואר על ידי פנסי הרכב. כך נראה מקום ללא חוק? פוגש אותנו תושב אל-עראקיב. הוא מושיב אותנו לצד תה, קפה ותמרים. הכול מרגיש רגוע. ארבעתנו חוברים ליתר הפעילים שבאו מירושלים ותל אביב ויוצאים לסיור בשטח הכפר. הלילה השקט מתחיל להיות מואר מצמיגים בוערים המונחים על הדרכים לכפר, ומפזרים עשן שחור. חלק מהפעילים שמים יד לבניית מתרסי הצמיגים ופלטות העץ. בסוף הסיור, אנו מגיעים לפחון מאורך המתפקד כמאהל ובו יושבים עדת גברים, בעוד כארבע שעות המאהל יהיה רק גל אשפה. אנו מצטרפים אל הגברים, ומתיישבים. אני מצליח לישון קצת. האווירה מתוחה, תחושה של לפני קרב. ציפייה דרוכה. כך עוברות כמה שעות.

לקראת עלות השחר אני עומד עם כולם ומביט על כביש 40 הפקוק בטרנזיטים. כבישים מדבריים לא נוטים להיות פקוקים באופן טבעי, כנראה שקורה שם משהו מיוחד. הפקק מתקדם ככל שהאור עולה. אנו מקבלים הוראה או בקשה שנתפזר בבתים השונים. כך שיהיו כמה פעילים בכל בית. אני ונעמי מחפשים בית ללכת אליו, אך לא ברור לאן כדאי או צריך ללכת. במבט נוסף לכיוון כביש 40, אנו רואים מתוך השחר שכבר נותן מספיק אור כדי להבחין בהם, גדודים-גדודים של דמויות שחורות צועדים לקראת הכפר. איתם באות משאיות, טרנזיטים, זינזאנות, בואש מגודל, ואחרונים חביבים כמה בולדוזרים צהבהבים הבולטים בצבעוניותם.

אני הולך עם נעמי ביחד עם עוד שני פעילים לאחד הפחונים מעל המקום שבו נחנו מקודם. הגדודים מתקרבים ומתקרבים ככל שהאור עולה. מגיעים כתבים ומראיינים את התושבים על הבלתי נמנע הקרב ובא. השחורים מתחילים להתקדם לעבר בית אחד, סוס בקרבת מקום צוהל בבהלה. הם מתקרבים לבית בו לידו אנחנו ישובים, ומכריזים על צו שטח צבאי סגור ועלינו כמתקהלים בלתי חוקיים.

היס”מניקים מרימים אותי ואת מי שלידי מהארץ ודוחפים בכוח הלאה מן הפחונים. בהתחלה הדחיפות מבולגנות. אך כאשר מגיע המפקד ומסביר שעל היס”מניקים ליישר קו, הכל הופך להיות מסודר. הם דוחפים את כל מי שלא עוטה מדים שחורים, נשק ושאינו רעול פנים, מטה ומטה, טרסה אחר טרסה. אחת מהפעילות נעצרת. באחד הרגעים, שורה של עשרות יס”מניקים עומדת על טרסה אחת מעל הנדחפים. חלק מתושבי הכפר פונים ומדברים אליהם בצעקות כדי שישמעו. הם עומדים אטומים. אחד מהפעילים היהודים פותח בנאום ופונה אליהם ישירות: אל האתיופים שביניהם, הרוסים, האשכנזים ומזכיר להם את מה שקרה לאבותיהם בארצות המוצא שלהם. הם נשארים לעמוד ללא תנועה. אך השקט ששורר, ומבליט את קולו של הפעיל מצביע על איזושהי הקשבה. פעילה נוספת
נאחזת בקורת אחד הפחונים. יס”מניקים עטים עליה, אחד בועט באצבעותיה במהירות. בסוף הם מצליחים לנתק אותה מהקורה. ממשיכים לדחוף. אחד הפעילים נופל על חבית ועל קוצים, ומבקש לקום. הוא נדחף שוב ושוב ולכן לא יכול לקום ולהמשיך ללכת, אך עוטי השחורים בשלהם.

הפינוי מושלם סוף סוף. בכמה נקודות ברחבי הכפר מרוכזים התושבים והפעילים. במקום אחד הגברים והפעילים היהודים. במקום אחר נשים וילדים. כל נקודה שכזו נשמרת על ידי עשרות יס”מניקים.

הבולדוזרים מגיעים. פחון אחר פחון מתמוטט כמו מגדל קלפים. עצי זית מורמים באוויר. כל העוסקים במלאכה נהנים, הרי הכול הולך כל כך בקלות: פקחי רשות שמורות הטבע מפזזים בין הבולדוזרים ומחלקים פקודות. סוף סוף מישהו מקשיב להם. הרי כשהם מדברים על שמירת טבע למען איכות הסביבה אף אחד לא מקשיב. אבל כ”ששמירת הטבע” כוללת פינוי של מטרדים כמו בדואים, לפתע יש להם קול וכוח. הם ממהרים להשתמש בו ונהנים מכל רגע. נערים באפודים זוהרים עסוקים בעבודה החשובה של העלאת החפצים מהבתים ההרוסים למשאיות, כדי שיוכלו להרוויח מספיק כסף לנסיעה ולבילוי באילת או בתל אביב. היס”מניקים והשוטרים מרגישים על הגובה, הם חזקים כל כך ואויביהם, שלא הגיבו בגילוי אלימות כלשהו, כה חלשים, ממה יש להם לדאוג “אולי תשלחי לי תמונות לפייסבוק?", מבקש אחד מהם מצלמת אקטיביסטית. מפיקי ההרס, הלבושים בביגוד נוח ואוחזים במכשירי קשר, מתהלכים עם חיוך על הפנים. איזה תקתוק.

השמחה מרובה, 1,500 אנשי הפינוי מבסוטים. מה זה לעומת המיעוט של 300 תושבים ו-30 פעילים עצובים. חלק מהפעילים מסתכלים על ההריסות ובוכים. כמה גברים שיושבים על הארץ פשוט שותקים ומביטים על כפרם הנהרס עד היסוד. “איפה הנשים והילדים?” אני שואל אותם. הם כמעט לא מגיבים. רק כשאני עולה על הגבעה, אני מצליח לראות אותן יושבות עם עדת יס”מניקים לידם.

בשמונה בבוקר אני יוצא באוטו הראשון שעוזב את מה שהיה לפני שעה כפר. כמו לחפש את הרכב בחניון תת קרקעי ענק, אנחנו לא מוצאים את האוטו כי הכול נראה כל כך שונה מהרגע שהגענו. הבוקר הזה הוכיח שמגדרה לבאר שבע באמת אין חוק. אם יש, הוא כנראה לא חוקי. כשאני כבר בירושלים אני שומע ששעות ספורות לאחר הפינוי, התושבים חזרו לשטח. אולי גם החלק השני של המשפט נכון, ובין גדרה לבאר שבע יש אלוהים.

11 שנים היו דרושות בשביל להקים את מבני הכפר, שעתיים בשביל להרוס הכול.