ח"כ דב חנין בעקבות הודעת הפרישה: הגיע הזמן לייצר תנועה של שינוי בשטח

7 בינואר 2019

 

ח"כ דב חנין (חד"ש – הרשימה המשותפת) הודיע בשבוע שעבר שלא יתמודד על מקום בכנסת ה-21. אחרי 12 שנים של עשייה בלתי-פוסקת ומאבק חסר פשרות למען צדק, שלום ושוויון, הרוויח חנין ביושר את התואר שמעניקים לו רבים, "הח"כ הכי חברתי במשכן".

חנין פורש עם רקורד של למעלה מ-100 חוקים חברתיים: מהארכת חופשת הלידה ועד למהפכה הסביבתית בחקיקה, דרך העלאת גיל הנישואין ושכר המינימום. חנין הוכיח שאפשר להשפיע ולרשום הישגים גם מספסלי האופוזיציה.

בטח שאלו אותך רבים, ובכל זאת, למה?

התשובה היא שאחרי 12 שנים של עבודה אינטנסיבית בכנסת, מסגרת חשובה שאני לגמרי לא מזלזל בה, אני מעוניין להשקיע מאמץ בבניית השינוי מלמטה. בשטח. אני חושב שזה לא רק שזה לא פחות חשוב, אלא אפילו יותר חשוב.

 

איך נראית עבודה פרלמנטרית ומה מגבלותיה?

עבודה פרלמנטרית היא עבודה אינטנסיבית מאוד. שבעה ימים בשבוע, 16 שעות ביממה. היא מתחילה ביום שישי, כשמקבלים את סדר היום הטנטטיבי של השבוע הבא.

שני, שלישי ורביעי הם ימים של עבודת כנסת מלאה: ועדות בבוקר ומליאה בערב. לפעמים יש גם ועדות בראשון ובחמישי. כל דיון הוא מעניין, ולכן בכל דיון ניסיתי להשתתף ולהשפיע. צריך להוסיף לכך מפגשים עם אנשים מחוץ לכנסת, מאבקים שאני מנסה לסייע להם.

זה ממלא את כל השבוע באופן מוחלט. אם אתה עושה את עבודתך בכנסת כמו שצריך, אין לך זמן לעשות שום דבר אחר. אתה אמנם יכול לסייע למאבקים בשטח, אבל אתה לא יכול לעשות הרבה מעבר לליווי השוטף שלהם.

 

אילו מאבקים ליווית בשנותיך בכנסת?

כל פניית ציבור קולקטיבית שמגיעה אליי היא סימון למאבק פוטנציאלי. אנחנו מדברים על מאות מאבקים מקומיים שאני נמצא עמם בקשר. החל במאבקים מוכרים יותר, כמו שכונות בתל אביב שעומדות בפני פינוי (גבעת עמל, שכונת הארגזים, אבו כביר, תל גיבורים, כפר שלם), אבל גם כפרים ערביים בדואיים בלתי-מוכרים. ולא רק כפרים ידועים כמו אום אל-חיראן, אלא גם אל-סירה.

אלה יכולים להיות מאבקי עובדים ידועים כמו מאבק העובדות הסוציאליות, אך גם מאבק של קבוצת עובדים במתנ"ס לשיפור התנאים שלהם. ליוויתי גם מאבקים סביבתיים ידועים, כמו מפרץ חיפה או שדה בריר בערד, אבל גם מאבקים סביבתיים נקודתיים כמו זה של תושבי קלנסווה נגד המזבלה הסמוכה. כמעט אין סוף מאבקים. תגיד לי מקום בארץ ואגיד לך אילו מאבקים מתנהלים שם עכשיו.

 

ועכשיו, מעבר לכנסת?

בכנסת אני יכול לסייע להם, ללוות אותם מעט, אבל זו עבודה שבהגדרה רק מנסה לעזור ולא עבודה שמחברת את המאבקים הללו זה לזה ומנסה לייצר מתוכם תנועה משמעותית יותר. יש המון מאבקים בשטח. אני לא חושב שהבעיה היא שחסרים מאבקים בשטח, אבל הגיע הזמן לחבר את כולם לתנועת שטח גדולה ומשמעותית של שינוי. זה מהלך המחייב סוגים אחר של עבודה ושל התארגנות.

 

אתה מקבל הערכה כמעט מכל כיוון, מימין ומשמאל, אבל רבים אומרים "חבל שהוא עם הערבים", או "חבל שהוא לא ציוני". איך זה מרגיש?

זה מגיע מכל מיני מקומות. לפעמים ממקומות של דעות קדומות, בין אם ביחס לערבים ובין אם ביחס להשקפות סוציאליסטיות. אתה יודע, כל אחד לפי דעותיו הקדומות שלו.

אמנם, הכי נוח לבחור בפוליטיקה מפונקת, כלומר לבוא בטענות לעם: העם לא בסדר, יש לו דעות קדומות, הוא לא מבין אותנו. ולפי גישה זו, כל העמים לא בסדר תמיד.

אני לא מאמין בפוליטיקה כזאת. אני רואה את הדעות הקדומות של אנשים שצריך להתגבר עליהן, אבל צריך גם לשים לב לחסמים שאנחנו עצמנו מייצרים סביב לפוליטיקה שלנו ומקשים על אנשים להתחבר. כשאתה רוצה להגיד דברים קשים, והפוליטיקה שלנו כוללת הרבה אמירות קשות, צריך לעשות מאמץ שהדברים הללו לא רק ייצאו ממך אלא גם ייכנסו לאוזניים של אחרים.

 

איך תיראה הכנסת בלעדיך?

אני שלם עם ההחלטה שלי, אבל יוצא ברגשות מעורבים. אני מודאג לגבי הכנסת הבאה. אני לא יודע לענות על שאלה זו, כי אני לא יודע איך היא תיראה. אבל יודע בדיוק מה עשיתי בכנסת, ומקווה שבכנסת הבאה יהיו מי שיעשו את העבודה החשובה הזאת.

אני חייב להגיד שהחברות בכנסת באמת ריגשה אותי בכל יום מחדש. לא מפני שהתרגשתי להיכנס לבניין, אלא כי פגשתי המון מאבקים. בכל יום היו לי חיבורים מפתיעים: לא רק מחוץ לבניין, אלא אפילו בכנסת עצמה עם פוליטיקאים מהאגף השני. ידענו לשתף פעולה באופן נקודתי כדי לקדם משהו מוסכם. מבחינה זו, זה לא היה רק מאתגר אלא גם מעניין ומפתיע. מרחב האפשרויות וההזדמנויות שנוצרות לממש שינוי באמצעות פעילות בתוך הכנסת הוא גדול בהרבה משדמיינתי מראש שיהיו שם.

 

אתה מקבל תגובות רבות מאז ההודעה הדרמטית?

ריגש אותי לראות את התגובות. אלפי תגובות ופניות, בטוויטר, בפייסבוק, באימייל, במכתבים ובשיחות טלפון. זה מרגש מאוד. הייתה לי שיחה עם אישה שליוויתי מאבק שלה לפני 10 שנים, והיא התרגשה כשדיברה איתי על מה שעשינו אז. אני חייב להגיד שאפילו קצת הופתעתי, כי באמת עברו מאז כל כך הרבה שנים ולא חשבתי שהמעורבות שלי הייתה משמעותית כפי שהיא חשבה.

זה מעיד שאנשים יודעים להעריך את העבודה ואת המאמץ. זה מעניק הרגשה טובה, וגם מראה שהדברים שאתה עושה בעולם משאירים בו איזשהו חותם. לא הכל עובר.

יש תפישה צינית, לפיה אתה יכול לעשות את כל הדברים הטובים אבל העולם לא סופר אותם. זה ממש לא נכון. אתה עושה דברים, אנשים זוכרים אותם, אנשים מתרגשים מהם ואנשים מושפעים מהם. חשוב לזכור זאת.

יוסף לאור

הריאיון עומד להתפרסם בגיליון "זו הדרך" הקרוב