פורסם באתר וואלה ביום חמישי, ה-29 באוגוסט 2013

המחזות המזוויעים המגיעים מפרברי דמשק, של בני אדם, ובהם תינוקות, השרועים ללא רוח חיים לאחר שנפגעו מחומרי לחימה כימיים, הם מדכאים ומקוממים. עצם השימוש בנשק לא קונבנציונלי הוא דבר פסול, שיש להעניש את האחראים לו – יהיו אשר יהיו הפושעים, ויהיו אשר יהיו הקורבנות. הסוגיה הזו היא סוגיה מוסרית מעיקרה, אבל יש בה היבטים פוליטיים. השאלה היא, לאן רוצים להוביל את הזעם על המחזות הנוראיים האלה, ומי הצד שמעוניין להוביל לכיוון זה או אחר.

הפיתרון הנכון שצריך לשאוף אליו, בראש ובראשונה, הוא מציאת דרכים להפסקת שפיכות הדמים בסוריה, ולצד זאת יש להפסיק לאלתר את ההתערבות החיצונית בנעשה בה – אם מצד גורמים אזוריים כגון טורקיה ומדינות המפרץ מצד אחד או איראן מן העבר השני, ואם זה גורמים בינלאומיים כמו ארצות הברית ונאט”ו.

העובדה שלאמריקנים אצה הדרך לאיים בשימוש בכוח, עוד לפני שמשלחת הפיקוח והבדיקה של האו”ם סיימה את עבודתה בסוריה, מסגירה בעצם את הכוונות האמיתיות של ארצות הברית והמערב: הם אינם מחפשים את האמת, אינם מעוניינים לדעת מי הפושע שהשתמש בנשק כימי – אלא רוצים לייצר מהדורה חדשה של ה”נשק להשמדה המונית” שהוביל לפלישה לעיראק ב-2003, ולא נמצא עד עצם היום הזה.

בכל הסאגה הזו, יש דבר אחד בטוח: ארצות הברית היא הצד האחרון שיכול להטיף מוסר למישהו ולהציג חזות של ניקיון כפיים ודאגה לזכויות אדם. כל הפשעים המיוחסים למשטר הסורי הם כאין וכאפס לעומת ההרג והחורבן שנעשים זה עשרות שנים על ידי האמריקנים בעשרות מדינות ברחבי העולם, בשם איזשהו “עתיד ורוד” שהם מוכרים.

על שמם של האמריקאים רשומים הפשעים הגדולים ביותר שנעשו על פני כדור הארץ מאז מלחמת העולם השנייה. זה החל בהפלת הפצצות הגרעיניות על יפן, נמשך במקומות נוספים ברחבי מזרח אסיה, במלחמות בקוריאה ובווייטנאם ובהפצצות על לאוס וקמבודיה – בכל אלה ניהלה אמריקה מלחמות אימפריאליסטיות למהדרין, ללא קשר לביטחונה של ארצות הברית עצמה. זה נמשך בעוד עשרות מקרי מעורבות בהפיכות ומרחצי דמים ברחבי העולם, ובעיקר במדינות אמריקה הלטינית.

בשנים האחרונות עבר המוקד למזרח התיכון, ובעיקר באפגניסטן ובעיראק. הראשונה הפכה תחת הכיבוש האמריקני ממדינה מפגרת לעייר חורבות, בשנייה נהרגו מאז פלישת ארה”ב כמיליון וחצי בני אדם. ההתנסות האחרונה של תקיפת נאט”ו במדינה ערבית הייתה בלוב, שם החלו להפציץ במטרה להפיל את קדאפי, ובתוך שבועיים נהרגו בין 150 ל-200 אלף בני אדם ולוב הפכה למדינה שסועה השוררת בה מלחמת שבטים ללא שלטון מרכזי. שיהיה ברור: התנגדות לאמריקנים אינה ממקמת אותי לצד שלטון אסד, הטליבאן או דומיהם. אבל האמריקנים הם האחרונים שיכולים להטיף בעניין זכויות אדם.

לכן אני אומר שני דברים. ראשית, האמריקנים, לפי מפלס הפשעים שלהם, אינם האנשים הראויים לטפל בפשעים נגד האנושות, כי על ידיהם כמות הדם הגדולה ביותר. שנית, אין לאמריקנים שום מנדט לקחת על עצמם את תפקיד “השוטר העולמי” ומתקן העולם.

אז מה כן צריך לעשות בסוריה? ראשית, גורמים חיצוניים צריכים להפסיק לבחוש בקדירת הדם האיומה הזו. אם הקהילה הבינלאומית מדברת על “ועידת ז’נבה 2″ בנושא הסורי, הוועידה הזו צריכה להוביל למקום אחד ויחיד – להביא לשולחן המו”מ את כל הצדדים החיים בסוריה – ללא כנופיות אל-קאדעה ו”חזית אל-נוסרה”, ללא הכסף הסעודי והקטארי וללא “אביר זכויות האדם” מאנקרה, ארדואן. צריכים לשבת שם רק מרכיבי המפה הפוליטית הסורית, והם צריכים לעסוק בדבר אחד: הפסקת שפיכות הדמים, וקביעת לוח זמנים לבחירות דמוקרטיות בפיקוח האו”ם והקהילה הבינלאומית. על כל הצדדים בסוריה ועל כל העולם לכבד את הכרעתו של העם הסורי. העם הזה לא נתן מנדט לא לאיראן ולא לארדואן – וכמובן לא לאובמה.

>> ספקי התירוצים לספינות המלחמה האמריקאיות מפילים קורבנות | מאמר המערכת של “זו הדרך”

>> חד״ש ומק״י מוקיעות את מרחץ הדמים בסוריה, תומכות במאבק לדמוק’ ומתנגדות להתערבות זרה