לכאורה כוללת האופוזיציה את כל חברי הכנסת שאינם חברים בקואליציה – מחד”ש ועד עוצמה יהודית. אולם תקשורת המיינסטרים נוהגת להשתמש במונח זה כדי לתאר רק את סיעות הימין, המרכז והשמאל הציוני בהובלת לפיד, גנץ, ליברמן וגולן – מחנה הידוע בקרב מבקריו כ-“רק לא ביבי”. ובכן, מה מציע מחנה זה לעשות בבחירות הבאות?

מחנה “רק לא ביבי” הוא למראית עין קבוצה הטרוגנית המכילה קשת עמדות, מהימין הקיצוני של ליברמן ובנט ועד לסוציאל-דמוקרטים מתונים כמו גלעד קריב ונעמה לזימי. יש הטוענים כי הטרוגניות זו היא חולשה, משום שמרכיבי הגוש אינם מאוחדים בחזונם הפוליטי ובפעילותם. עם זאת, ישנן כמה נקודות סביבן מצליח המחנה להתאחד. מעבר לתמיכה (אמיתית או צינית) בהשבת החטופים, נשקה העיקרי של “האופוזיציה” נגד הממשלה הוא נושא התקציב. דובריה מאשימים את הממשלה בבזבוז כספי ציבור על “פרזיטים” כמו הציבור החרדי. נציגי השמאל הציוני באופוזיציה מוסיפים ומבקרים (לעיתים נדירות מדי) את התמיכה הכספית בפרויקט ההתנחלות.

חולשה נוספת של האופוזיציה הציונית נובעת מהעיקרון הליברלי-בורגני לפיו הפוליטיקה אמורה להתנהל במוסדות המיועדים לה – בראשם הפרלמנט – כאשר שאר מוסדות המדינה אמורים להיוותר ‘נקיים מפוליטיקה’ ו’נייטרליים’. עקרון זה נועד במקור לנטרל את מעמד העובדים ולהגביל את השתתפותו הפוליטית להטלת פתק הצבעה פעם בארבע שנים, תוך דחיקת הפוליטיקה מחיי היומיום וממקומות העבודה. אך כאשר כוחות פשיסטיים מאיימים לקעקע את המשטר, עקרון זה הוא מקור חולשה של המחנה הליברלי.

אסטרטגיה נטולת שינוי מהותי

במקום לגייס כוחות עממיים במטרה להוביל לבחירות חדשות ולהדיח את נתניהו, האסטרטגיה של האופוזיציה הציונית נותרה אלקטורלית-פרלמנטרית גרידא. שינויים מהותיים בשיטה הפוליטית, הכלכלית או החברתית נמצאים מבחינתם מחוץ לתמונה.

לכן, כדי לחזות את דרך הפעולה של מחנה “רק לא ביבי”, עלינו לבחון מה המצע האלקטורלי שמציגים מנהיגיו ושעל בסיסו תפעל ממשלה חדשה בראשותם. בדומה למדיניותה של “ממשלת השינוי” בראשות בנט, ממשלה חדשה של האופוזיציה הציונית תתבסס על שלושה עמודי תווך עיקריים. הראשון הוא דבקות בסטטוס קוו המדיני – כלומר המשך כיבוש השטחים הפלסטיניים והיעדר חתירה לפתרון מדיני. השני הוא קיצוץ יסודי בסעיפי תקציב “מיותרים” – כלומר המשך המדיניות הניאו-ליברלית הפוגעת במעמד העובדים ובאוכלוסיות המוחלשות ברוח “המחלקה להתייעלות ממשלתית” של אילון מאסק. והשלישי הוא שימור “היחסים המיוחדים” עם ארה”ב – כלומר המשך התלות הישראלית בוושינגטון והתרפסות בפני ממשל טראמפ.

יסודות אלה מקובלים על כלל סיעות הגוש, ועשויים אף לזכות בתמיכה של חלקים מהקואליציה הנוכחית. הוויכוחים והמחלוקות בתוך המחנה צפויים להיות משניים לעקרונות יסוד אלה. נשיאותו השנייה של טראמפ בארה”ב והתפנית הימנית בארצות אירופיות מרכזיות יחזקו את הנטיות הימניות בתוך הגוש. זאת כתוצאה מהיחלשות הכוחות הליברליים באיחוד האירופי ובארצות-הברית שעד עתה הפעילו לחץ מסוים על ישראל בנושאים הומניטריים.

כשם שבארה”ב ובאירופה חוברים חלקים מהבורגנות הליברלית לשלטון של הבורגנות השמרנית המנצחת, גם בישראל צפויות המפלגות הציוניות-ליברליות להסתפח לממשלה שמרנית, לדוגמא בראשות בנט. ברור שהממשלה הבאה של מחנה “רק לא ביבי” תהיה ימין יותר מאשר שמאל.

בקואליציה מאוחדת זו, כל צד יצטרך לוותר על “פרה קדושה” משלו. הימין יוותר על הציבור החרדי, והשמאל הציוני יוותר שוב על השלום ועל הפלסטינים. אף לא אחד מהמרכיבים לא יזיל דמעה על קיצוצים בשירותים החברתיים, למרות היומרות הסוציאל-דמוקרטיות של פליטי מפלגת העבודה.

“פשרת” הסדר הקיים

עסקה כזאת תוצג כ”פשרה היסטורית” למען עתיד מדינת ישראל: סיום עידן הדיקטטורה של ביבי באמצעות גישור הפערים ואיחוי השסעים בחברה הישראלית. אך האמת שונה. הפשרה בין מרכיבי מחנה “רק לא ביבי” תהיה פשרה למען המשך הסדר הקיים בישראל. ייגמר עידן נתניהו בו פרצו הסתירות בין הבורגנות הליברלית לבין הבורגנות הלאומנית. אך בעיות היסוד של ישראל – הסוגייה הפלסטינית והפערים החברתיים-מעמדיים – שוב יושלכו הצידה, עד למשבר הבא.

כקומוניסטים, תפקידנו לחשוף אמת אכזרית זו בפני הציבור העובד. עלינו לבלום את הניסיונות לטאטא את בעיות היסוד של ישראל אל מתחת לשטיח. אחרת, נמשיך לבוסס  במלחמות עקובות מדם כשבעורפנו נושף פשיזם מתחזק.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/135557/