“סִילְפיוּם” הוא כותרתו של ספר השירה החדש של שי בוזגלו (בעריכת שלו פרפל, הוצאת ספרי עיתון 77). סִילְפיוּם הוא צמח מסתורי, קדום, המשמש לטיפול וכתבלין, מוצר חשוב, מין נכחד. הצמח שימש בעת העתיקה לתיבול ולרפואה. השימוש בו היה נרחב ברוב התרבויות העתיקות באגן הים התיכון כמאכל וכתבלין, ושרף הצמח שימש מרפא לתחלואים שונים, במיוחד כאמצעי למניעת ילודה. הצמח היה כה נחשק שהרומאים החשיבו אותו ל”שווה את משקלו בדנאריוס” (מטבע כסף). לפי אגדה רומית הצמח ניתן במתנה לבני האדם בידי האל אפולו.

בשיר הפותח את ספר השירה, ״בורא עולם״, מדבר בוזגלו אל אלוהים באופן ישיר, דרך הרגש והתחושות. אלוהים משיב לו. השיח הזה מתואר כתשתית, כמקור הבריאה. הוא מקביל לאדמה שתחת רגלינו, ממנה צומח הכל. מילות המשורר עמוסות מטען רגשי, התיאורים גדושים ולעיתים עולים על גדותיהם: ״זר מילים נכמשות / משדה מרעה / חמדתנו / חוצץ ביני לבינך / כשאנו סועדים / את קרב ליבנו״. הדימויים בהם משתמש בוזגלו הם לעיתים דימויים שגורים, המקבלים תפנית מסוימת ונטענים ברכיבים בעלי מאפיינים דרמטיים, סוערים.

השירים משופעים בבעלי חיים שונים כמו פרפרים, ציפורים וגמלים: ״לגמלים אין שם / רק צל מדברי נעלם״. לכל החיות אין שם אבל הן תמיד מסמלות משהו, או פשוט נוכחות. חוסר השם מתקשר גם לאין שפה, לשתיקה ולמוות. הצל של הגמלים הוא לא של הגמלים עצמם, הוא שותק וגם הגמל שותק: ״ואין חדש תחת השמש / רק צל אהבה / אמא״.

גם מאחורי חוסר השפה מסתתרת אהבה. המשורר מתאר חיים זעירים ועדינים הנכרכים סביב המציאות. הוא מביט בחייו דרך המילים, באיטיות ובתשומת לב. הוא רוצה להתכסות במילות אהבה ותשוקה. בשיריו האהבה חסרה, יש בדידות וישנו רצון ברגש עז, געגוע למשהו חסר שם. גם הפחד קיים בשירים שבספר וכך גם התקווה.

לשירה חיים משלה

בשיר ״מעבר חצייה״ מתאר המשורר איך אמו מביטה בפניו, והוא רואה את פניה במראה שעל הקיר – ״עדנת הפנים הכי יפות בעיר״. התבוננות זו מתארת שיקוף הדדי המכיל בתוכו גם את העבר, הילד שהיה ואיננו עוד. במי האם מביטה? האם זהו בנה? השאלה עולה בשיר והוא נחתם בהצהרת אהבה נצחית, עמוקה. כך גם בשיר ״אם הדרך״ על אודות סבתו. הוא מנכיח את קיומו דרך זיכרונה. קשר הלב הזה הוא שמוביל אותו בחזרה הביתה ועוזר לו להתחבר לעצמו.

בוזגלו עוסק רבות בשירים ובמילים. הוא בוחן את יחסיו עם השירה: ״תנו למילים / לדעוך אט / באור המשורר״. במובן מסוים הוא רוצה להיפטר מהם, כמו שהוא רוצה להיפטר מרגשות קשים. המשורר חוקר את משמעות ״האמת״ בשירה ובו זמנית הוא בורח מזה: ״רק אל תאזינו / לשירה מתה / רק אל תחייגו / לעולם האמת״. במובנים שונים לשירה חיים משלה, לעיתים היא נכנעת למשורר ולעיתים מתנגדת לו. ניכר כי יש דברים שבוזגלו רוצה להשאיר מחוץ לדף, ועל דף הנייר הוא רוצה ליצור יופי בשפה שלו, אסתטיקה של הבעת רצון, משאלה רומנטית, אנושית, להיות נאהב.

מוטיב נוסף שחוזר על עצמו בשירים הוא המים. המשורר מתאר את עיני אימו ״כאגם עלום אור״. גם הגשם מופיע לאורך הספר בצורות שונות ״מתדפק חרש על / אגמים אלומי אור״ הגשם מחזיר את קרני האור ומבהיר את צלילותם של הדברים הנראים. אך בשיר ״פחד גבהים״ הם דווקא מסמלים את הבדידות עצמה: ״נהרות אנשים בודדים / נקווים לים החיים״. המים הם יסוד ציבורי, כלל עולמי, משותף. אך בשיר ״דואט הפרחים״ הם משהו פרטי ואישי: ״ואני שותה תה בטעם גשם / נמזג לספסל ציבורי״, מן הפרט אל הכלל. בים של בוזגלו יש גם סירות הצלה, ממה הוא רוצה להינצל? ״הכל מים / הכל הולך והכל שב / ושב ונוסע זכרון / כמעין כמיהה / למים צמאי אהבה / בינינו״.

לעיתים עשוי הקורא לחוש שהוא עצמו הנמען של שירי האהבה המשתוקקת והנכזבת של הכותב, בגלל לשון הפנייה הישירה לנמען אנונימי. ״אותך ורק אותך / אי אפשר אחרת״ הוא שב ואומר בעקביות, בדרכים משתנות ״אותך ורק אותך / אחרת אי אפשר״. ההתאוות והרצון העז הם כמו שמש שורפת ״הלומת אהבה״. לכן, מזל שישנו גם גשם שהוא ״היפה ביותר של חיי״ כמו שנכתב בשיר ״אזהרת מסע״. יש בכותרת התראה מסכנה אפשרית, מפני טביעה במים או שריפה באש.

בשירה יש גאולה

בשיר ״קידוש״ אפשר לראות רמז לכך שמבחינת הכותב יש גאולה בשירה, היא פתח והזדמנות. ״אדם עוזב / שירו / ומעליו קם בית חדש״. למה המשורר מתכוון כשהוא אומר ״אדם עוזב שירו״? אפשרות אחת היא שצריך לעזוב את השיר כדי לתת לו חיים משל עצמו. אולי ייבנה בית חדש, בשיר או מחוצה לו, כאשר נניח לו להיות שיר ולא בהכרח חלק מתפיסת הכותב או הקורא.

אפשרות נוספת היא שלא צריך לכתוב שיר אלא במקום זאת לבנות בית, משהו ממשי וחומרי. הבית הבא בשיר מרמז שאולי זה לא ייתכן, ״כתם לדתו / מילה״. יכול להיות שהמילה היא כמו כתם לידה שאי-אפשר למחוק או להסיר.

בבית השלישי באותו שיר, מתאר בוזגלו את מלאכת כתיבת השיר ״כשירטוט אהבה / על פני האדמה״, מה שמתקשר ומחזיר אותנו לשיר הפותח של הספר, בו אין דיבור במילים, רק רגש חי, זיכרון ואדמה. האדמה תברא את הדיבור. האדמה גם הצמיחה את הסילפיום, שבעת העתיקה הסימון שלו היה בצורה של לב והיה מקושר לאהבה ולמיניות. נכתב על אודות הסילפיום כי הוא היה צמח בר שלא הצליחו לגדל בצורה חקלאית. הפראיות הזאת וחוסר היכולת ״לביית״ את הצמח, לשלוט בלהבות המטאפוריות, נוכחים בשירים שבספר הזה ואולי בשל כך הם זקוקים לכל כך הרבה מים.