כתב העת האקדמי “נהריים”, המוקדש לחקר התרבות והספרות הגרמנית-יהודית, פרסם באחרונה בגרסה דיגיטלית את מאמרו של טל גלעדי: “מדוע מונרכיסט משמיץ את העשירים? מרקס ואנגלס על בלזק”.

המאמר עוסק בקריאה המרקסיסטית לדורותיה של כתבי המחבר הריאליסטי אונורה דה-בלזק, מגדולי סופריה של צרפת. בפתח המאמר מציב גלעדי סוגיה מעניינת. לאורך הדורות הציגה המחשבה המרקסיסטית הקלאסית קריאה בכתביו של בלזק, אשר מבוססת על התכתבותו של פרידריך אנגלס עם העיתונאית מרגרט הארקנס.

בכתיבתו שיבח אנגלס את בלזק על נטייתו הריאליסטית, אשר הניעה אותו לתאר באמנות את ריקבון מעמד האצולה ואת עליית הבורגנות. עם זאת, ממשיך גלעדי, קריאתו של אנגלס את בלזק, ובמידה רבה גם קריאתם של ממשיכיו, אינה מביאה בחשבון משתנים חשובים. את אלה חושף גלעדי דרך קריאתו של קרל מרקס את כתבי הסופר הצרפתי. בגוף המאמר משווה גלעדי בין הקריאות המרקסיסטיות השונות את בלזק. בהמשך הוא בוחן מחדש את העמדה הביקורתית שמאחורי התיאורים של בלזק את הידרדרות מעמד האצולה הצרפתי.

המונרכיסט “התפכח”?

ממכתבו של אנגלס נוטל גלעדי שתי נקודות עיקריות אשר משמשות אותו בדיון במאמר: הראשונה – בלזק, שהיה מונרכיסט מוצהר, הוציא עצמו אל מחוץ למחנה והחל לבקר את האצולה שהתברגנה לאחר המהפכה הצרפתית. השנייה – ביקורת זו, אשר טבועה בכתביו הספרותיים, הובילה את בלזק לתאר את עלייתו הבלתי-נמנעת של המעמד הבורגני.    

הכרח זה זיהה אנגלס כהולם את תפיסת התנועה ההיסטורית בחשיבה המרקסיסטית והמטריאליסטית. לאחר מכן, מביא גלעדי קריאות מרקסיסטיות נוספות בבלזק, הממשיכות בקו שהציג אנגלס. הפילוסוף ההונגרי הקומוניסט ג’ורג’ לוקאץ‘ והפילוסוף המרקסיסט הצרפתי פייר מאשרי חידדו את אבחנותיו של אנגלס. שניהם התמקדו ב”התפקחותו” של בלזק, הנאלץ לסתור את האידיאולוגיה בה החזיק ולהמיר במידת מה את אהדתו כלפי האריסטוקרטיה.

קריאה זו, אותה מגדיר גלעדי כהגות המרקסיסטית הקלאסית לגבי בלזק, מושווה לקריאתו של קרל מרקס ברומן “האיכרים”. עלילת רומן זה מתרחשת במרחב הכפרי בצרפת שלאחר המהפכה, בעת שזה נקרע לגזרים בעיצומו של מאבק מעמדי. גיבור הרומן “האיכרים” הוא הגנרל מונקורנה, אציל הרוכש אדמה בכפר כהזדמנות עסקית. בדרכו אל העושר ניצבים האינטרסים של האיכרים, הנהנים עדיין מזכויות קדם- קפיטליסטיות שאותן הוא שואף לגזול.

לבסוף מתאחדים האיכרים עם הבורגנים ומובילים למפלתו של מונקורנה. מפלה זו מסמלת את כישלון האצולה לתפוס מחדש את מוקדי הכוח במרחביהם הטבעיים של האיכרים. בניגוד לקריאתו של אנגלס, קריאתו של מרקס אינה מתמקדת ב”התפקחותו” של בלזק, או ב”הכרח” שבלזק מזהה כביכול בעליית הבורגנות. בשונה מכך, מתמקד מרקס בהתפשטות האגרסיבית של ערכי הבורגנות בקרב כל המעמדות. כפי שהיטיב בלזק לתאר, תאוות הבצע הבורגנית “הדביקה” לא רק את האצולה כי אם גם את הפרולטריון הכפרי.

נבואות זעם של השמרנות

התמקדותו של מרקס בהשחתת החברה בידי הבורגנות מובילה את גלעדי לבחון מחדש את היחס בין בלזק למעמד שעמו הזדהה באדיקות. בשורה התחתונה, לדעת גלעדי, בלזק אכן מבקר את האצולה, אך לא מתוך עמדה ביקורתית כלפיה או כלפי ערכיה. ההיפך הוא הנכון: נקודת המוצא של בלזק היא עמדה שמרנית, המתריעה מפני אובדן הערכים האריסטוקרטיים לטובת ערכי הבורגנות. קריאה זו של בלזק מבטלת את ה”בשורה” שזיהה אנגלס בכתביו של בלזק בנוגע לעליית הבורגנות ואשר מכתירה את הסופר כמעין נביא פרוטו-מרקסיסטי. זאת משום שאם מפלתה של האריסטוקרטיה תלויה באימוץ ערכי הבורגנות, הרי שמפלה זו ועלייתו של מעמד חדש הן בגדר אירוע הפיך.

גלעדי מדגיש, כי חשיבות קריאתו של מרקס את בלזק חורגת מ”תיקון” או “חידוד” לזו של אנגלסוממשיכיו. בהבהרה כי בלזק ביקש לעמוד על משמר ערכי האריסטוקרטיה ולהתריע מפני הסכנות הנשקפות לה, פותח גלעדי אפשרות לקריאה מרקסיסטית חדשה בכתביו.   אבחנותיו של מרקס ממחישות ומדגישות את אחד הרעיונות הביקורתיים המרכזיים שהגה: האידיאולוגיה והערכים הדומיננטיים בחברה ובתרבות הם אלה של המעמד השולט. במובן זה, כתיבתו של בלזק, על אף ואולי משום שמרנותה, מתפקדת כסוג ייחודי של ביקורת האידיאולוגיה, החושפת והמפרקת את מנגנוני הדיכוי הבורגניים לגורמיהם. בכך, טוען גלעדי, מתגלה בשורתו האמיתית של בלזק. כתביו התוו את הדרך עבור ביקורת הספרות והתרבות לפי עקרונות ביקורתיים אשר הבשילו רק מאה שנה לאחר מותו.