בשבועות אחרונים עוברים להם, בקול ענות חלושה, כמה תיקונים חשובים ודרמתיים לתוכנית המתאר הארצית (תמ”א) 35. לתיקונים הללו יש משמעויות רבות מבחינת צדק חלוקתי ומרחבי בישראל – הן בסוגיות של מרכז מול פריפריה, והן בסוגיות של שוויון מרחבי בין החברה היהודית לזו הערבית.

תמ”א 35 היא תוכנית המתאר הארצית הבכירה בישראל. מרבית התוכניות, לכל אורך ההיררכיה התכנונית, כפופות לה. תמ”א מסדירה את היחסים המרחביים בישראל ומייצרת את הכללים שמציינים לאן יש להכווין את הפיתוח והיכן נדרש לשמר אזורים. אחד העקרונות הראשיים של תמ”א, אשר הפך לקונצנזוס בקהילת המתכננים בישראל, הוא שעיקר הפיתוח העתידי של ישראל יוכוון לערים ולמרקמים העירוניים. זאת על מנת לחזק את הערים והיישובים העירוניים ולאפשר את שמירתם של השטחים הפתוחים למען “הדורות הבאים”. התוכנית אף הגדילה לעשות ויצרה מגבלות על מספר יחידות הדיור המותרות בכל אחד מן היישובים הכפריים בישראל.

כיום, 20 שנים לאחר אישור תמ”א, מבקש מנהל התכנון לקדם מספר תיקונים, אשר פורצים את המגבלות שהציבה התוכנית. הבולט בין השינויים הוא תיקון מספר 5 אשר אושר לאחרונה (26.6) בוועדת המשנה לנושאי תכנון עקרוניים והועבר להערות הוועדות המחוזיות והציבור. בין יתר הדברים, מבטל התיקון את המגבלות הקיימות שיצרה תמ”א על מספר יחידות הדיור המקסימלי של היישובים הכפריים בישראל, ומייצר שיטת חישוב חדשה לצפיפות של יישובים. משמעות המהלך היא, שכמות האוכלוסייה ביישובים כפריים תוכל לגדול. מבחינת ה”יישובים הכפריים” מדובר בשינוי משמעותי, שכן הוא יאפשר צמיחה אדירה במספר התושבים – עד 5,000 תושבים, ויאפשר ליישובים מסוימים לחלוש על שטח בלתי-מוגבל.

טיעונים ריקים בדבר שיקום וחוסן

המהלך, שהוצדק בטיעונים הנוגעים בשיקום הארץ לאחר המלחמה ובהגברת החוסן הלאומי, מאפשר ליישובים הללו להקים במרחבים הלא-עירוניים עוד עשרות אלפי וילות צמודות קרקע, המיועדות לאוכלוסיות מסוימות. מרכז השלטון האזורי (הגוף המאחד את המועצות האזוריות בישראל) אף ניסח את ההחלטה כ”הכרחית לשיקום ותקומה”, וציין את התפקיד החשוב של היישובים הכפריים בעיבוד השטחים החקלאיים ובשמירה על הגבולות.

הנרטיב הזה מתעלם מכך שלמרבית היישובים ה”כפריים” אין כלל מאפיינים כפריים. החקלאות במרבית היישובים זניחה, לא קיימת או שמעולם לא הייתה. מרבית היישובים האלה הם יישובים קהילתיים, פרברים, הסוגרים את שעריהם הצהובים בפני הציבור הרחב. אלה קולטים אל שורותיהם תושבים חדשים במסגרת ועדות קבלה יישוביות – תהליך שהתרחב לאחרונה עם אישור חקיקה חדשה בנושא. בכך למעשה, יאפשר התיקון המוצע בתמ”א ליישובים לגדול, ותיקון החקיקה בעניין ועדות הקבלה יאפשר להמשיך ולסנן אוכלוסייה “לא רצויה” גם ביישובים גדולים.

החשש המרכזי בגידול של אותם פרברים, מעבר להחרפת הסגרגציה המרחבית, היא יצירה של תחרות לא הוגנת עם הערים/יישובים עירוניים. יצירת מלאי דיור נוסף ביישובים הקהילתיים ימשוך אליהם בעיקר אוכלוסיות מסוימות (אלה שיכולות להרשות זאת לעצמן כלכלית ושיעברו ועדת קבלה). אשר יינטשו את הערים ויחלישו אותן עוד יותר.

אנשי השלטון המקומי, המייצגים את הרשויות המקומיות העירוניות, התנגדו באופן נחרץ לתיקון המוצע. הם ציינו את החשש שמעבר של אוכלוסיות “חזקות” יביא עמו גם מעבר ליישובים הכפריים של עסקים, מסחר ותעסוקה (אשר מניבים ארנונה לרשות מקומית, ומאפשרים לה לספק שירותים טובים יותר לתושבים), ובכך יחלישו את הערים. אך בצד זאת, הערים עדיין ישמשו מוקד בו תושבי המרחב הכפרי ימשיכו לצרוך שירותים ציבוריים ולהעמיס את עולם על הרשות העירונית. הדבר חמור אף יותר בערי הפריפריה המתמודדות עם מצוקה כלכלית מחריפה בזמן שהן מוקפות ביישובים “כפריים” המאיימים על עתידן. בנושא זה בולטות במיוחד תגובותיהם הביקורתיות של ראשי הערים קריית שמונה ודימונה.

גם בהיבט הסביבתי יגבה המהלך מחיר כבד: תיתכן בנייה בשטחים פתוחים ברמות רגישות שונות; עלייה במספר כלי הרכב הפרטיים; והחמרת הגודש בכבישים. בהמשך, הרחבת המגורים במרחב הכפרי תגרור אחריה הקמת כבישים והרחבתם, הקמת תשתיות חשמל, מים וביוב ועוד.

מהלך שנועד לייהד את המרחב

התיקון המוצע ישפיע על היישובים הערביים, אך השפעות אלה תלויות בסוגם. העמותות במקום – מתכננים למען זכויות תכנון וסיכוי-אופוק שלחו הערות לתוכנית באמצעות המתכנן סזאר יהודקין. בהערות נטען שעיקר התיקון המוצע נעשה תוך הסתכלות ביישובים כפריים המייחדים את החברה היהודית. ואכן, הלכה למעשה לא נערך תהליך מחשבה שמטרתו להקל  גם על מצוקת היישובים הערביים.

עוד טען יהודקין, כי השינוי בצפיפויות בהתאם לדגמי היישובים השונים יוביל למצב בו יישובים ערביים כפריים עתידים לאבד את אופיים, שכן דגמי היישוב שנקבעו לא תואמים את המציאות בחברה הערבית. ישנם יישובים ערביים כפריים שכבר כעת מספר תושביהם עולים על גודל האוכלוסייה אשר על פי התיקון לא מאפשר צפיפות באופן התואם אורח חיים כפרי. לכן עולה החשש, שהתיקון יוביל לכך שמספר גדל של יישובים בחברה הערבית ייצאו בהדרגה מהמרחב הכפרי בישראל. זה לא מפתיע שתיקון זה מקודם דווקא בעת זו ועל אף התנגדות כה חריפה של השלטון המקומי העירוני. מתנגדים לו ראשי ערים חזקים, כולל כאלה הנמנים עם מפלגת השלטון.

את השינוי מקדמים שרת ההתיישבות אורית סטרוק ושר הנגב והגליל יצחק וסרלהוף ששניהם נמנים עם מפלגות הימין הקיצוני והציונות הדתית. הם סימנו לעצמם כמטרה להמשיך בייהוד הפריפריה בישראל ובדחיקת הציבור הערבי מהמרחב. כך, בשילוב עם הגדלת מספר התושבים המירבי המאפשר סינון בוועדות קבלה, ניתן יהיה להמשיך ולהגדיל את יישובי החברה היהודית במרחב הכפרי, תוך הדרת בני החברה הערבית. אך כפי שתואר מעלה, את המחיר ישלמו רבים נוספים: תושבי הערים, בעלי הכנסה נמוכה, ולמעשה כל מי אשר לא יכול לעבור להתגורר ביישובים הכפריים – אם בשל מגבלה כלכלית או מסיבות חברתיות.