restbet restbet tv restbet giriş restbet restbet güncel restbet giriş restbet restbet giriş restizle betpas betpas giriş pasizle betpas betpas giriş pasizle iskambil oyunları rulet nasıl oynanır blackjack nasıl oynanır evden eve nakliyat malatya rent a car malatya rent a car parça eşya taşıma evden eve nakliye şehirler arası nakliyat ofis taşıma sex shop istanbul sex shop ataşehir sex shop eşya depolama uluslararası nakliyat ev depolama nakliyat eşya depolama tuzla eşya depolama eşya depolama fiyatları depolama istanbul eşya depolama şirketi ofis taşıma bostancı nakliyat üsküdar nakliyat şehirler arası nakliyat şehirler arası nakliyat ücretleri şehirler arası nakliyat

איגוף משמאל

7 בינואר 2009

במאמר המתפרסם השבוע בטיימאאוט תל אביב, מציג דב חנין את המשבר החריף של השמאל הישראלי לנוכח המערכה בעזה, מבכה את ההתעלמות התקשורתית מתנועת ההתנגדות למלחמה ומזכיר שלמרות הקונצנזוס אפשר גם אחרת


לקריאת המאמר בגיליון האלקטרוני של טיימאאוט, לחצו כאן

השבוע ביקרתי שוב בנגב המערבי, ב”ארץ הקסאמים”. פגשתי שם מציאות קשה של חיים תחת איום. אסור להשלים עם מציאות כזו, על כך אין כל ויכוח. אבל יש ויכוח אמיתי בשאלה מה צריך לעשות כדי לשנות את המציאות הזו.

האמנם יש ויכוח? מי שניזון השבוע מהתקשורת הישראלית יכול היה להתרשם לגמרי אחרת. התמונה שצוירה בה הייתה של הסכמה לאומית מקיר אל קיר, קונצנזוס רחב של תמיכה במלחמה. זו גם התמונה המתוארת בסקרים שהתפרסמו השבוע. השיח הימני השתלט על החברה שלנו בימים האחרונים: ייאוש מהסיכוי להידברות, וכניעה לגישה שאומרת שמה שעד כה לא נפתר באמצעות הכוח יוכל להיפתר אם רק נדע להפעיל כוח רב יותר. כמו תמיד, כאשר רועמים התותחים, המערכת הפוליטית נסחפת ימינה. רק כמה ימים קודם, ערב הפלישה לעזה, רוב הנשאלים (46%) הביעו עמדה שמתנגדת למהלך הקרקעי.

כאשר המלחמה מתחילה, ספקנות והתנגדות הופכות לעמדות לא נוחות. בעוד שלפני המלחמה התנהל דיון ציבורי בשאלה אם פלישה לעזה היא צעד מועיל או מזיק, הרי שמיד עם הפלישה, השיח הפוליטי והתקשורתי בשאלה הזו התפוגג לגמרי. סוללות פוליטיקאים, אישי ציבור ופרשנים דיברו בקול אחיד על ההישגים המרהיבים, על הפגיעה ביכולות החמאס, על זכותנו להגן ועוד כהנה וכהנה. קולות אחרים כמעט שלא נשמעו, וגם כשנשמעו –לא הובאו לקידמת הבמה הציבורית. אחרי תחילת המלחמה, כשעשינו ניסיונות להעביר את עמדתנו בכלי התקשורת בזמן אמת, נתקלנו פעם אחר פעם בתגובת עורכי התכניות שהמלחמה התחילה ואין זה זמן לפוליטיקאים עדיין. כך ממש. כאילו מלחמה היא לא עניין פוליטי.

אמנם, מרבית הציבור כבר פיתח חשדנות כלפי מה שנאמר בטלוויזיה. ובכל זאת – שיטפון המלל הזה עושה משהו. הוא מגדיר כל דעה שמחוץ לקו הרשמי כדעה שאינה מתקבלת על הדעת. לא רק קיצונית או נאיבית, אלא פשוט בלתי מתקבלת על הדעת. “למדינה ריבונית יש את הזכות, ואף החובה להגן על אזרחיה”. מי יחלוק על כך? ולכן – זה בכלל לא מתקבל על הדעת לראות בעיה בהריגתם של 400 אנשים בשבוע, בהם עשרות ילדים. וזה בוודאי לא מתקבל על הדעת לחשוב שהמבצע דווקא הרע את מצבם של תושבי מערב הנגב (ואשדוד ויבנה, ובאר שבע ורהט). זו הרי “זכות ואף חובה” – להגן על אזרחים.

הכל נקבר תחת הרטוריקה שמדברת על המיידי ביותר – יורים עליך, לפיכך מותר לך לירות חזרה, ומותר אפילו להשתגע קצת ולירות בכל מי שבדרך. האם כדאי לך לירות? האם יש דרכים אחרות להפסיק את הירי עליך? לא עכשיו. עכשיו יורים. והנה – רוב גדול בעד פלישה לעזה.

התהליך הזה חוזר בעשורים האחרונים פעם אחר פעם, וחלקו הוא תוצאה של השתלטות היועצים האסטרטגיים על מטות המפלגות השונות. דוגמה מובהקת לכך היה הפליק-פלאק לאחור שעשתה מרצ השבוע. ארבעה ימים לאחר תחילת ההרעשות בעזה פתחה מרצ בקמפיין תקשורתי למען הפסקת אש מיידית, תחת הסיסמא “אל תיכנסו לשם”. אבל רק יומיים אחר כך, כאשר החלה הפלישה הקרקעית ממנה מרצ הזהירה קודם, הוסרו באחת כל סימניו של הקמפיין, ומרצ חזרה לעמדת המשקיף מהצד, זה הממתין לשעת כושר טובה יותר להשמיע ביקורת.

הרבה פעמים אין כוח או חשק לפוליטיקה, אבל דווקא כאן חשוב להבין את חשיבותה הגדולה. להנהגה פוליטית תפקיד מכריע ביצירת אותם סמנים שמכוונים את האנשים בקביעת עמדותיהם. על הפוליטיקאים מוטלת, לפיכך, אחריות עצומה. עמדות אמיצות שלהם יכולות לשנות תפיסות ציבוריות ולעצב דעת קהל. דוגמה בולטת לכך היא, כמובן, החלטתו של רבין להגיע להסכם עם ערפאת. ערב פגישתם של רבין וערפאת ההתנגדות בישראל לשיחות עם אש”פ נשקה לתשעים האחוזים. והנה, באבחה אחת, התהפכה דעת הקהל עד כדי נכונות להסכמים מרחיקי לכת איתו.

ישנן גם דוגמאות בהן פעילות ציבורית היא זו שפרצה את מעגל המלחמה. במהלך שתי מלחמות לבנון, אירועי מחאה הולכים וגוברים ברחובות ישראל הם שהכשירו את הקרקע לשינויי העמדות בתוך המערכת הפוליטית ולסיום המלחמות.

——————-

הימים הראשונים של המלחמה בעזה היו, אם כן, שעת מבחן למערכת הפוליטית הישראלית. במבחן הזה התברר שוב גודל הוואקום בפוליטיקה, התברר החוסר החמור בקוטב פוליטי שמאלי חזק שיוכל לשבור את מעגל ההתלהמות סביב המלחמה.

החוסר הזה מורגש במיוחד אצל הצעירים. את דור הגילאים שבין 20 ל-45 אוהבים לצייר כדור אסקפיסטי, ציני ומנותק מהפוליטיקה. במקביל, אוהבים לצייר את מתנגדי המלחמה כתל אביבים מנותקים – דמגוגיית אספרסו זולה. אני חושב שההגדרות האלה מפספסות את המציאות בגדול. כחבר כנסת מזדמן לי להיפגש עם צעירים רבים מאוד מכל רחבי הארץ וההתרשמות שלי (ממש לא רק מתל אביב) היא שצעירים חיים היום תחת צמד תחושות משלימות – האחת, מיאוס מהפוליטיקה הישנה; והשניה, נכונות לדרוש חיים טובים יותר כאן בארץ. צריך לשים לב – הדרישה הזו לחיים טובים יותר אינה בהכרח אסקפיזם, אלא אולי ביטוי של מודעות למציאות כפי שהיא ולצורך הדחוף למצוא לה פתרונות; כך גם המיאוס מהפוליטיקה הישנה אינו שקול בהכרח להתנתקות מהפוליטיקה – אלא אולי דווקא עדות על ראיה מפוכחת של הפוליטיקה כפי שהיא באמת. הפספוס הזה, שנובע במידה רבה מפטרונות, מחמיץ את הסיפור הגדול של ההזדמנות להתחדשותה של הפוליטיקה הישראלית.

האפשרויות לשמאל חדש קיימות במציאות. מחוץ למערכת הפוליטית הישנה, מערכת שהסתאבה על ידי יחסי הון ושלטון, אנחנו רואים התארגנויות מקומיות מאוד מרשימות. ניצנים של התארגנויות עובדים במקומות שמעולם לא היתה בהם עבודה מאורגנת; מאבקי שכונות על הזכות לדיור; שותפויות יהודיות-ערביות בצפון הארץ ובדרומה המשמיעות קול של שלום גם בזמן מלחמה; מאבקים סביבתיים על בסיס מקומי ואזורי ומגוון גדול של יוזמות נוספות שצומחות בכל רחבי הארץ ושכולן מנהלות, בסופו של דבר, מאבק אחד מול מערכת אחת של העדפת הרווח על האדם, ושל העדפת דרך הכוח על דרך ההידברות. האפשרויות קיימות. חלקן אף החלו לקבל ביטוי פוליטי בבחירות המקומיות האחרונות, לא רק בתל אביב, אלא גם במקומות אחרים. שמאל חדש כזה יכול להביא לכך שאת המלחמה הבאה נמנע מראש, במקום לספור את ההרוגים בדיעבד ולהיזכר שבעצם מלכתחילה חשבנו שזה רעיון גרוע, אז מה אם אמרנו דברים אחרים בזמן אמת.

עברנו עד היום שבועיים של מלחמה. תחילתה בשבוע של הפצצות מהאוויר ולאחריו פלישה קרקעית לעזה. מעגל המתנגדים למלחמה הולך ומתרחב באופן עקבי. הפגנות של עשרות הפכו להפגנות של מאות, ואלפים ובמוצאי שבת, כבר צעדנו 15,000 מפגינים, יהודים וערבים, מכיכר רבין לסינמטק. הפגנה גדולה ומרגשת במיוחד. בימים קודרים אלה של העמקת הפער בין יהודים וערבים, צעדו בחוצות תל אביב אלפים וצעקו יחד – “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים!”. אבל על אף כל זאת ההפגנה הוצנעה בכלי התקשורת לכדי איזכור של שורה.

העלמת המחאה איננה רק אשמתם של העורכים והכתבים השונים. מדובר במיסגור עקבי של ההתנגדות למלחמה כעניינם של הערבים בישראל. הסיפור מסופר באופן מאוד פשוט – כשמתחילה מלחמה – הערבים דואגים לערבים; היהודים ליהודים.

וגם את זה צריך להגיד – במקביל למלחמה מתנהלת מערכה נוספת, מול האזרחים הערבים בישראל. אצל נתניהו וליברמן מופנית האש במידה כמעט שווה לחמאס ולאזרחים הערבים; אצל ברק ולבני מדובר בעיקר ברמיזות. התהליך הוא כפול – ראשית, מספרים לנו שרק ערבים מתנגדים למלחמה, ואחר כך מסבירים שההתנגדות הזו למלחמה מבטאת את חוסר נאמנותם של הערבים בישראל למדינה. מכאן הדרך היא קצרה לצימצומו של המרחב הדמוקרטי בגל מעצרים של מפגינים ופעילים ערבים בימי המלחמה, ולהתחזקות ההסתה לטרנספר פוליטי ואפילו פיזי של אזרחי ישראל הערבים.

חוץ מהמרחב הדמוקרטי הולכת לאיבוד גם האמת. כי הסיפור האמיתי אינו מסופר – כבר היום מתנגדים למלחמה יהודים וערבים רבים; גם בשדרות ועוטף עזה קיימת התארגנות מרשימה של אנשי שלום הקוראים לשים סוף לאלימות; ההפגנות בכל רחבי הארץ היו הפגנות פוליטיות מסודרות ולא אלימות ומרבית המתנגדים למלחמה מתבטאים בעקביות גם נגד דרכה של חמאס ומעשיה.

גם החלופה לדרך המלחמה הולכת כך לאיבוד. שהרי ההתנגדות למלחמה גם נשענת על ניתוח פוליטי כולל. אנחנו משוכנעים שיש דרך אחרת. אפשר להגיע בעזה להסכם רגיעה אמיתי שיכלול לא רק הפסקת אש מוחלטת משני הצדדים, אלא גם פתיחת המעברים והקלה משמעותית של החיים ברצועת עזה, וכן גם הסכם של חילופי חטופים ואסירים, כולל החזרת גלעד שליט סוף-סוף לחיק משפחתו. חשוב להבין שרק הרגעת המצב בעזה תוכל ליצור פתח של הזדמנות להתקדמות במשא ומתן לשלום כולל מול הרשות הפלסטינית והעולם הערבי.

כל אלה נשמטים אל מחוץ לסיפור התקשורתי-פוליטי השוטף את הארץ והמייצר חזות של תמיכה מהירה ומקיר לקיר במלחמה. כדי לפרוץ את המעגל הזה צריך ליצור, בזירה הפוליטית הישראלית, כוח שמאלי משמעותי, שמאל ברור, אמיץ ובעל השפעה, שיוכל להציע חלופה ברורה לציבור הרחב כחלק מדיון ערכי בין שמאל לימין.

המצב דומה גם במישור החברתי-כלכלי-סביבתי. בישראל פעילים כוחות סוציאליסטיים – מקימים ועדי עובדים, יוצאים להפגנות נגד מפעלים מזהמים, מנהלים מאבקי דיור ושכר לימוד – אבל במערכת הפוליטית חסרה אלטרנטיבה סוציאליסטית חזקה שתתייצב באופן עקבי וברור נגד המדיניות השלטת. אחרי מלחמת לבנון השנייה, למשל, התברר שהשכירים במשק הם שנדרשו לשלם את מחירה הכלכלי (עדכוני שכר שהובטחו לפני המלחמה, בוטלו כלאחר יד). ממשלה רודפת ממשלה, ועדיין תקציבו של המשרד להגנת הסביבה נשאר בסטנדרטים של עולם שלישי. גימלאות הנכות והזיקנה בישראל משמשות רק כחומר לתעמולת בחירות ובפועל מביישות את מקבליהן, ואת מוסדות המדינה המקמצים בהן כל כך.

דרוש לנו, על כן, בחברה הישראלית שמאל חדש, שמאל שיוכל לבטא באופן עמוק זווית מבט שונה על החברה, זווית שונה מהזווית הימנית השולטת בה היום. לא להסתפק בווריאציה רחמנית של קפיטליזם, אלא לאמץ מבט סוציאליסטי על המציאות; לא להשלים עם תיקונים קוסמטיים בתחום הסביבה אלא להבין את עומק המשבר הסביבתי, ולהפנים את הצורך הדחוף לבסס שיתופי פעולה איזוריים להתמודדות עימו. לא להשלים עם גרסת הימין לפיה נידונו לחיות על חרבנו במזרח התיכון, אלא להציע חלופה של הידברות אמיתית עם העולמות הערביים המגוונים שבאזור, חלופה של דו שיח בין-תרבותי פורה, חלופה של השתלבות במארג הקהילות הפוליטיות והתרבותיות שבאזור. להתעקש על השלום כיעד חיוני ביותר לישראל – יעד שבלעדיו קשה לדמיין את המשך קיומנו כאן במציאות לתוכה הולך ונכנס במהירות נשק גרעיני ובמציאות של משברים חברתיים וסביבתיים מחריפים. שמאל אמיתי צריך להתעקש שהמציאות באזור אינה מציאות של משחק-סכום-אפס. נהפוך הוא – הסיכוי היחידי של אחד הצדדים “לנצח”, הוא רק אם כולם ינצחו.

השמאל החדש הדרוש לנו צריך לדעת להתייצב מול דעת הקהל ולדבר בקול ברור. להימנע מחישובי חישובים של כיוון הרוחות הציבוריים וטמפרטורת המים; להיות מסוגל להציב אמת ברורה מול טענות הימין; לדעת שהאמת הזו, מכיוון שהיא אמת, סופה להביא גם לשינוי של דעת הקהל. על השמאל החדש להעז ולשמש כתובת לתקוות של הציבור הרחב לחיים טובים יותר כאן בארץ.

לבסוף, השמאל בישראל מוכרח להכיל מגוון של קולות פוליטיים, להיות פתוח להם ולאפשר שותפות אמת בין שונים. אסור לו להגדיר את עצמו רק כתמונת מראה לימין. הגדרת השמאל תישען על השותפות היהודית-ערבית שבו, על סדר היום הסוציאליסטי שלו, על החתירה העקבית לשלום, על החשיבה הסביבתית-חברתית, על הפמיניזם, על זכויות האדם. אין זו רשימת ערכים שנועדה להשאיר בחוץ, אלא להיפך, רשימת ערכים אשר סביבה יכולים להתגבש כוחות חברתיים והתארגנויות מקומיות באינספור דרכים, כדי לייצר מציאות שונה וטובה יותר לכולנו.