אילו תשעת הח”כים של סיעת חד”ש ושל הסיעות הערביות היו מתאדים בהצבעה על חוק החרם – כי אז ההפרש לטובת תומכי חוק החרם היה גדל מתשעה ל-20 מנדטים (אם מחשבים התפלגות של הח”כים הערבים לפי דפוס ההצבעה של 85 הח”כים שהשתתפו באותה הצבעה). ואם 11 המושבים שלהם היו נעלמים – תוך חישוב התפלגותם לפי היחס הקיים בין הנותרים – כי אז הקואליציה היתה מתנפחת ל-71 ח”כים, והאופוזיציה היתה מצטמקת ל-49. “השמאל” יכול, אם כן, רק לחלום על הנהגת המדינה.

אף שהם מהווים שק חבטות של הימין הקיצוני, ולא אחת של ה”שמאל” – הרי כאשר נקראים אל דגל הדמוקרטיה והשלום, הח”כים הערבים מתייצבים בראש: ב-1993 הם הכריעו את הכף בעד הסכם אוסלו; ב-2004 מנעה הימנעותם בהצבעה מבנימין נתניהו לבצע פוטש פרלמנטרי נגד אריאל שרון, ובכך אושרה ההתנתקות. והרשימה עוד ארוכה. לכן אפשר לומר, שכדי להחליט על יציאה למלחמה אין צורך בתמיכתן של חד”ש והסיעות הערביות, ואילו החלטות למען הסכמי שלום והגנה על הדמוקרטיה לא יאושרו בלעדיהן.

האוכלוסייה הערבית נמצאת בצד הדמוקרטי לא בגלל גנים מיוחדים שניחנה בהם – הרי היא סובלת, דווקא בעניין זה, מבעיות קשות – אלא משום שזו דרכו של עולם: מיעוטים מקופחים הם כוח דמוקרטי. המיעוטים היהודיים שחיו במדינות רבות הם עדות מובהקת לתופעה הזאת. מיעוט מקופח יחפש בעלי ברית דמוקרטיים בקרב הרוב, בעוד שהדמוקרטים בקרב הרוב רואים במיעוט המדוכא בעל ברית.

אקסיומה זו לא מתקיימת כאן בישראל. האם הסכסוך המר הוא שמונע מדמוקרטים יהודים לכרות ברית עם הערבים, שמא יואשמו בבוגדנות? האם הערבים אינם מסבירים בצורה טובה את עמדותיהם, כשחלק מנציגיהם ניחנו בכישרון לעורר עליהם את האנטגוניזם של הרוב, אפילו כשהם מדברים על פרחים? פעם נהגו לטעון, שלפלסטינים יש עניין צודק ועורך דין גרוע.

אם היה מגיע לכאן יצור מכוכב אחר ומקשיב לדברי הימין – הוא היה חושב שהח”כים הערבים כבר הקימו תאים למאבק מזוין. אבל כשבודקים את עמדותיהם מתברר שכולם דוגלים בפתרון הסכסוך לפי החלטות האו”ם. כנראה שכאשר הים סוער הקצף מכסה את המים מתחתיו.

יש כאלה, שהרגש ה”אבהי” גובר עליהם והם מבקשים מהח”כים הערבים להתעסק בביוב, ולא בפלסטין. על פי אותה גישה, צריך לדרוש גם מאביגדור ליברמן ואלי ישי שיתעסקו בבעיות של הקהילות שלהם ולא בהצעות חוק גזעניות. זאת ועוד, האם מטיפים האלה בודקים את פעילותו של כל ח”כ ערבי, בנפרד, למען הקהילה? כי מי שיבדוק עוד עלול להיות מופתע לטובה. בכלל, אפשר לחשוב למשמע ההטפות הללו, שמשרדי הממשלה פתוחים לרווחה והשומרים המשועממים רק מחכים לח”כים הערבים שממאנים לבוא ולקחת תקציבים וסיוע.

המציאות הפרלמנטרית אינה מעודדת, במיוחד כאשר מנהיגת האופוזיציה מתנהגת כמשקיפה מטעם האו”ם, הלוקה בתסמונת ההצתה המאוחרת ומתעוררת כשהמסך כבר ירד והקהל התפזר. לכן רק ברית בין הערבים לבין הכוחות השפויים בקרב היהודים יכולה להוות סכר בפני ההידרדרות לפשיזם. בידודם של הח”כים הערבים ינציח את שלטון הימין הסהרורי. צריך להעניק לאזרח הערבי מן השורה את ההרגשה שיש לו סיבה טובה ללכת להצביע; שיש לו בעלי ברית. את זה צריך לעשות בראש מורם, לא ברוח הפתגם הערבי “נפשי חושקת בו, אבל מתביישת בו” אלא ברוח הדברים שאמר לפני מאות שנים לוקמאן אבן עאד: “ואולי יש לך אח שאמך לא הולידה”.