המחאה ההמונית נגד ההפיכה המשטרית נמשכת כבר 21 שבועות. המחאה מציבה זה נגד זה שני מחנות הופכיים לכאורה, המייצגים שתי אידיאולוגיות מנוגדות הנלחמות זו בזו מאבק בלתי-מתפשר: פשיזם מול ליברליזם. אך למרות המאמץ של כמה מראשי המחאה לצייר את הליברליזם והפשיזם כאידיאולוגיות מנוגדות זו לזו, המציאות מראה לנו כי אלה שני כוחות המתקיימים יחד, זה בצד זה, ואף משתפים פעולה.

תקופות של הגמוניה ליברלית מובילות שוב ושוב לעלייה של פשיזם. דוגמאות לכך ניתן למצוא בארצות הברית, היכן שהכישלון של ברק אובמה הביא לעלייתו של דונלד טראמפ. דוגמא נוספת היא הונגריה, בה עלה לשלטון ויקטור אורבן אחרי כהונתו של גורדון באינאי. אצלנו בישראל, ממשלת “השינוי” נכשלה כישלון ענק והימין הקיצוני ניצל זאת, וכך קמה הממשלה הפשיסטית הנוכחית.

במסגרת גל המחאה, האלטרנטיבה למשוואה השקרית, לפיה הפוליטיקה היא מאבק “סכום אפס” בין פשיזם לליברליזם, היא הגוש נגד הכיבוש. הגוש הוא ראשיתה של חזית אנטי-פשיסטית, ומורכב מארגונים שונים שפועלים נגד דיכוי וניצול, גם מעבר למחאה נגד הרפורמה המשפטית. בין הארגונים השותפים בגוש: בנק״י, מק״י, חד”ש, מסרבות, מסתכלים לכיבוש בעיניים, שוברות קירות, הרדיקליות ואחרים.

לבנק״י תפקיד חשוב בהובלה של הגוש; הניסיון שלנו בארגון הפגנות ופעולות מחאה ממלא צורך חיוני. פעילות ופעילי בנק”י נמצאים בשורות הראשונות של כל הפגנה, והסיסמאות הקומוניסטיות הפכו זה מכבר למזוהות עם הגוש כולו. גם בארגון מאחורי הקלעים, חברות וחברי בנק”י תורמים תרומה משמעותית בזכות ניסיונם הארגוני.

אך המבחן האמיתי של הגוש יהיה ביום שאחרי המחאה. אם הגוש יישאר מאורגן ויתמיד בפעילות מחאה נגד הכיבוש, או שיקטן ויתפורר עם הזמן – זה תלוי בנו. המחאה היא גם הזדמנות יקרה, וחובה עלינו לנצל אותה. הגוש נגד הכיבוש הוא ראשיתה של חזית אנטי-פשיסטית רחבה, ועלינו ללכדו ולהרחיבו.