לכאורה, חג לדמוקרטיה: בית המשפט העליון, בשבתו כבג”ץ, פסק לאור עיקרון השוויון והורה למדינה להפסיק את התשלום של “הכנסת מינימום לאברכי כוללים” באמצעות סעיף בתקציב המדינה.

הרכב השופטים קבע כי המצב הנוכחי, בו אברך הלומד בכולל זכאי לקבל גמלת מינימום מהמדינה, בעוד שסטודנט אינו זכאי לגמלה כזאת – מנוגד לעיקרון השוויון, שהוא עיקרון חוקתי. אך ניתוח הפסיקה והמצב החברתי מוביל למסקנות שונות.

נכון שהשופטים פסקו לפי עקרון השוויון, אך הייתה פתוחה בפניהם לכאורה הדרך להחליט הפוך: במקום לבטל את גמלת המינימום לאברך – יכול היה בית המשפט בשם השוויון לתבוע מהמדינה, כי גמלת קיום תשולם גם לסטודנט/ית במצב סוציאלי דומה (עם הכנסה נמוכה, ללא נכסים, שלו שלושה ילדים). בית המשפט יכול היה גם לקבוע כי מי שלומד במוסד להשכלה גבוהה או להשכלה דתית והוא עני (עם תנאי סף מסוימים), יקבל גמלה להבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה (1980), ולא לפי סעיף בתקציב המדינה, המבוסס על הסכמים קואליציוניים.

אך בית המשפט לא פסק כך, משום שאז היה חורג מהעיקרון הליברלי החשוב כשלעצמו של שוויון, ונכנס לתחום השוויון הסוציאלי, שממנו הוא בורח כמו מאש.

על גמלת האברכים הוחלט ב-1982 משום שהממשלה הייתה צריכה לתת תשובה למצב הכלכלי-חברתי קשה של משפחותיהם, שלא נכללו בחוק הבטחת הכנסה, הקובע שמי שלומד – משפחתו לא זכאית לגמלה. אותה גמלת אברכים מסתכמת (לפי חישוב שעשיתי) ב-1,025 שקלים לחודש – שהיא כשליש ממה שהייתה מקבלת משפחה עם שלושה ילדים ומעלה כהבטחת הכנסה.

כמובן, יכולה ממשלה לעצום עיניים נוכח עוני ומצוקה. נתניהו כשר אוצר הוביל את המהלך האכזרי של קיצוץ קצבאות הביטוח הלאומי, שדרדר 36% מהילדים בארץ לחיים מחת לקו העוני, ושפגע במיוחד במשפחות חד-הוריות ובמקבלי דמי אבטלה.

אז ב-2003, הגישו ארגונים חברתיים עתירה לבג”ץ נגד הקיצוץ שהוביל נתניהו בקצבאות להבטחת הכנסה. כעבור שלוש שנים, בית המשפט דחה את העתירה (כפי שהוא נוהג בדרך כלל בעתירות חברתיות שעניינן תקציבים), אך קבע כי לאזרחי ישראל ישנה זכות חוקתית לקיום אנושי בכבוד, בלא מחסור בלתי נסבל, ולכן על המדינה לקיים רשת מגן כלכלית.

אך אם לאזרחים עומדת הזכות החוקתית לקיום אנושי בכבוד, מדוע לא טרח בית המשפט לשאול את עצמו, כיצד יחיו להבא הילדים במשפחות שמהן קיצצו את גמלת האברכים?

יהיו מי שיטענו שהאברכים ילכו לעבוד. שאלת הלימוד בישיבות, הפטור משירות צבאי וכו’ היא שאלה נכבדה בזכות עצמה. אך האם היא תיפתר בהחרפת המצוקה של ילדים כאן ועכשיו, עוד בטרם נפתרו הבעיות המורכבות?

למודי ניסיון ניתן לצפות כי הממשלה תמצא פתרון משלה ותוביל חקיקת חוק שיאפשר להמשיך ולשלם גמלת מינימום לאברכים, וגם יעמוד בפני ביקורת בג”ץ. אך זה יהיה עוד טלאי של מדיניות.

התשובה החברתית (גם של החילונים) צריכה להיות בכיוון שונה לגמרי: ראשית, לבטל את הסעיף בחוק הבטחת הכנסה, השולל גמלה ממי שלומד גם אם הוא חי בעוני. ב-2008, בעקבות מאבקה של ג’ני ברוכי, נקבע בחוק הבטחת הכנסה שבתנאים מסוימים, הורה יחיד יוכל להמשיך ולקבל גמלה גם כאשר הוא סטודנט. סעיף זה יש להרחיב ולהחיל על כל הסטודנטים והלומדים שהם הורים לילדים (בתנאים מסוימים).

שנית, לבטל את הקיצוצים שבוצעו בקצבאות הילדים, ולהחזירן לרמה שהן היו צריכים להיות – 5% מהשכר הממוצע במשק. עם קצבת ילדים של 500 שקלים לחודש – אפשר יהיה להבטיח לכל ילד בארץ חיים הדומים לקיום בכבוד.

אני משוכנעת שגישה אוניברסאלית כזאת תבטא נכון יותר את עקרון השוויון וגם תייתר הסדרים סקטוריאליים מהסוג של גמלת אברכים.