מאת עודה בשאראת, סופר ובעל טור ב”אל-אתיחאד”. מזכיר חד”ש לשעבר

אולי בלי שתיכנן או שהתכוון, עוד ייכנס בנימין נתניהו לספרי ההיסטוריה, ולא בהקשר של עוד כיבוש או מצור. גם לא בהקשר של עוד נאום מזהיר. הוא עשוי להיכנס להיסטוריה, כמי שברגע הקריטי החליט לצרף את ישראל למשפחת העמים.

בישראל, לצערי הרב, רכשה לה הקהילייה הבינלאומית שם רע. המנטרה שחגגה משך כל שנות קיומה של המדינה, היתה: “כל העולם נגדנו”, ו”אין על מי לסמוך, אלא על עצמנו”. אבל, ביום חמישי שעבר בשעות הערב, בשעת הדמדומים הנוראה, בא נתניהו והודה – בלי לוליינות אופיינית לפוליטיקאים – שהכל דפוק בתחום הכבאות, ממש עולם שלישי. הוא אמר בהמשך שישראל זקוקה לעזרתה של הקהיליה הבינלאומית בשעתה הקשה.

והקהילייה הבינלאומית לא אכזבה: מפלסטין המדממת עד מעצמות העל. ועל פיסת אדמה קטנטנה התרחש לו מופע מדהים של סולידריות בינלאומית, שקיבץ יחדיו מדינות יריבות – מיוון ומטורקיה. מדינות קטנות וגדולות – מקפריסין עד צרפת ובריטניה. מדינות שכנות – מצרים וירדן. כולם עמלו יחד על פיסת אדמה אחת, שידעה רק מלחמות ושפיכות דמים.

יש בזה המון אופטימיות, ובשביל רבים, משוחרי השלום ואחוות העמים, גורם הדבר להרבה התרגשות, גם אם הדבר יכעיס כמה מאלה, ש”סומכים רק על עצמנו”, כאילו העולם לא יכול להיות אף פעם אלא “נגדנו”. למרות, ולמען ההגינות ההיסטורית, צריך לומר שגם בזמנים הקשים ביותר בהיסטוריה “כל העולם (דווקא לא) היה נגדנו”. השילוב הלוחם של כוחות המערב והמזרח הוא זה שהכניע את החיה הנאצית ושיחרר, בין היתר, את אסירי מחנות המוות.

המופע האינטרנציונאלי המזהיר הזה, על רקע האסון בכרמל, צריך לגרום לפחות לשני אנשים, להתפטר בבושת פנים לאלתר מתפקידם, כשהם מלווים בבוז מצד דעת הקהל הנאורה. הכוונה היא לאביגדור ליברמן ואלי ישי. שני אנשים אלה הם סמל ההתנשאות והיהירות ושנאת הזר. ישי, הגיבור על ילדים והמסית נגד הערבים; וליברמן, משפיל הדיפלומטים, המתגרה במעצמות והמאיים להפציץ את סכר אסוואן במצרים. בימים אלה נתפסו שניים אלה בכל עליבותם וחיוורונם, מול כבאים גיבורים מלאומים שונים שבאו לתת שכם באסון הנורא.

דווקא על רקע האסון, ישראל נתפסת כיום כיצור אנושי מבשר ודם. ויצור אנושי כידוע, הוא חזק במצבים מסוימים, וחלש במצבים אחרים. אין מה לעשות! אם לא היה כך, לא היה נקרא ייצור אנושי. יצור אנושי מושיט עזרה לאחר בזמן אסון שמתחולל, ויודע גם לבקש עזרה משכן כשקורה לו דבר דומה. זה מה שעושה את הבן אדם לבן אדם, וזה מה שעיצב, ומעצב, את הציביליזציה במשך מאות ואלפי שנים.

הפתגם הערבי אומר “מי שפושט את בגדיו עוד ירגיש בקור”, והכוונה כאן למי שמתכחש למשפחתו וסביבתו, סופו לשלם מחיר כבד. וכך הדבר, גם במישור האוניברסאלי; מי שרוצה להתבדל, להיות האחד והיחיד והמיוחד, בסופו של יום “עוד ירגיש בקור”. ואולי אחרי אסון הכרמל תשתנה התפיסה כאן כלפי האחר, וכלפי השכן, ובכלל כלפי העולם כולו. שתדע ישראל לקחת את מקומה בחיק החם של משפחת העמים, כמדינה נורמלית ואנושית. כך תשתלב יותר במרחב, כי כמו בין בני אדם שכנים, כך גם בין מדינות שכנות, רוצים שכן נורמלי, שכן מבשר ודם, לא שכן שכל כולו פלדה.