לרגל יציאת אסופת המאמרים “השמאל העצמאי בישראל”, ולציון חמש שנים למותו של פעיל חד”ש הוותיק ד”ר נעם קמינר, ייערך ביום שלישי הקרוב, 10 בדצמבר, אירוע ההשקה של הספר בתאטרון יפו (טיילת מפרץ שלמה 10) בשעה 19:30. ההשקה בהשתתפות יו”ר הרשימה המשותפת, ח״כ איימן עודה (חד״ש); ד”ר לין חלוזין-דברת (אוניברסיטת תל אביב, אקדמיה לשוויון), תאיר קמינר (מסרבות) והעיתונאי אלי ביתאן. מנחה: רענן פורשנר.

    “השמאל העצמאי בישראל, 1967-1993” הוא אוסף מאמרים המתאר נדבך בקורותיו של זרם ייחודי בשמאל הישראלי, שבו מילא נעם קמינר תפקיד מפתח. השמאל ״העצמאי״, ששגשג בשנות השבעים והשמונים, הסתייג מזיהוי עם הציונות אך לא הפנה גב לרוב היהודי במדינה ופעל ברחובות, באוניברסיטאות ובכנסת. תנועות וארגונים כמו שי״ח (שמאל ישראלי חדש), שס״י (שמאל סוציאליסטי ישראלי), קמפו״ס, הוועדים לסולידריות עם ביר זית ונגד המלחמה בלבנון, יש גבול, האוהלים, ונשים בשחור – השתייכו לזרם רחב זה. במרכז הדיון באירוע ההשקה תעמוד השאלה: “מה יש לנו בשמאל הפעיל היום, המתמודד עם שאלות דומות, ללמוד מניסיונו של השמאל העצמאי?”. 

קמפו”ס בקמפוס התל-אביבי

בין המאמרים המתפרסמים בספר, פרק העוסק בהתארגנות הסטודנטים מן השמאל קמפו”ס (קבוצות למעורבות פוליטית וחברתית סטודנטיאלית) שפעלה בכל האוניברסיטאות בישראל בשנים 1984-1974. בעשור זה הייתה התנועה כוח פוליטי מרכזי בקמפוסים ומטרה קבועה להתנכלויות מצד הימין. התנכלויות אלה כללו גם התקפות אלימות של מובילי הימין אז והיום, כגון השר צחי הנגבי או מנהיג ישראל ביתנו אביגדור ליברמן. לחברי חד”ש ומק”י, יהודים וערבים, היה תפקיד מרכזי בקמפו”ס יחד עם פעילי התארגנויות שמאל נוספות ועצמאים. 

     להלן קטע קצר מהפרק באסופה שתתפרסם בהוצאת נובמבר. הקטע עוסק בפעילות קמפו”ס באוניברסיטת תל-אביב והדוברים בו  הם פעילי קמפו”ס דאז: תמר ברגר, מוחמד ברכה, יעל דמירל ומיכל שכטר.

    “ההתחלה ממש הייתה ב-1978, בפגישה ברמת-אביב בדירתו של אחד מחברי ועד הסטודנטים הערבים. פעילים יהודים אחדים, מקורבי שי”ח וחד”ש מצד אחד ושל”י מצד שני, השתתפו בה. הקבוצה, שחבריה נפגשו בעיקר כדי לדבר, פעלה תחילה בלי שם. אחר-כך שאלה את השם קמפו”ס מהתנועה שהתקיימה כבר אז באוניברסיטה העברית. כך נולד קמפו”ס תל-אביב, להבדיל מקמפו”ס ירושלים. רק מאוחר יותר דיברו (לפעמים) על קמפו”ס כעל תנועה אחת. המחשבה, משהתגבשה לתוכנית פעולה, הייתה בראש ובראשונה על פעולה של סטודנטים בקמפוס עצמו.

    “כבר בשלב זה ברור היה ייחודה של קמפו”ס: שילוב של סטודנטים יהודים וערבים, חלקם משויכים מפלגתית ותנועתית (חד”ש, שי”ח, של”י, אבנאא אלבלד – “בני הכפר”) וחלקם, למעשה רובם – בלתי משויכים.

    “ההתחלות המינוריות יחסית הולידו במהרה תנועה סטודנטיאלית-פוליטית, שאפיונה העיקרי היה שיתוף יהודי-ערבי. השיתוף הזה נותר מוקד הגדרת הזהות של קמפו”ס בכל שנותיה.

בין יום האדמה למלחמת לבנון

    “ברקע עמדו כמה ציוני דרך פוליטיים: יום האדמה ב-1976, המהפך הפוליטי ב-1977 והקמת חד”ש באותה שנה, ובהמשך, לאחר שהתנועה התארגנה והחלה לפעול, סגירת אוניברסיטת ביר-זית ב-1981 ומלחמת לבנון הראשונה ב-1982. היו גם זיקות חזקות חוץ-אקדמיות: ראשית לחד”ש, שקמה כאמור ב-1977. אף שרוב הפעילים והפעילות בקמפו”ס היו עצמאים מבחינה מפלגתית, לחד”ש הייתה בה נוכחות ניכרת. הזיקה התחזקה ובלטה עוד יותר כאשר הפעילות הופנתה בעיקרה למחאה נגד מלחמת לבנון: המתקנים, חלק מהמימון, ועם הקמת הוועד נגד המלחמה בלבנון ב-1982 – גם הפעילים עצמם היו מחד”ש. השליטה של חד”ש בוועד הסטודנטים הערבים הוסיפה על כך. השותפות נראתה אז טבעית לרבים מאתנו. חד”ש הציעה בית בלי חתימה על חוזה, מסגרת ומנגנון שנתן גב. גם יחסים אלה בין גוף מפלגתי לגוף לא-מפלגתי ראויים לדיון מעמיק, עקרוני ופרטני”.

    “בפעולה הפוליטית במסגרת קמפו”ס הייתה גם הנאה. רבים למדנו שיש גם הנאה בפעילות הפוליטית. היינו קהילה ולא רק תנועה שנעשתה למקום מפגש עם אנשים, יהודים וערבים, בה הפוליטי התערבב באישי”. 

המאמר התפרסם בגיליון השבוע של “זו הדרך” (עמ’ 7): http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2019/12/G47_2019.pdf