אצלנו, כמו בפוליטיקה האמריקאית, מרבים להשתמש בביטוי השגור “ברווז צולע”. הביטוי משמש לתיאור נושא משרה נבחר שכהונתו קרבה לסיום, והוא מאבד מכוחו הפוליטי. בשל כך, נבחרי ציבור אחרים מגלים נכונות מועטה לשתף עמו פעולה ואף פועלים להחליפו בכל הזדמנות.

במקרה של בנימין נתניהו, הברווז אכן צולע (כבר חודשים ארוכים), ובימים האחרונים הוא הפך אפילו ברווז צלוי. אין איש בסביבתו הקרובה של רה”מ המאמין שלממשלת הימין יש זכות קיום, או שזו תשלים את ימיה. רק הברווז עצמו סבור אחרת.

פרשנים פוליטיים בכל כלי התקשורת עסקו רבות בימים האחרונים במועדי הבחירות האפשריים; פוליטיקאים מכל המינים והסוגים הוסיפו את הצעותיהם. הגדיל עשות שר החינוך (האם הוא יודע על השביתה במכללות?), נפתלי בנט, שהתנה את המשך תמיכתו בממשלת נתניהו במינויו לשר הביטחון במקום אביגדור ליברמן שהתפטר וחזר בו. אם מינויו של ליברמן דמה להענקת גפרור לפירומן, מינויו האפשרי של בנט דומה למתן לפיד בוער לפירומן. אפילו נתניהו ושותפיו לממשלת הימין מבינים זאת היטב.

נתניהו, בשעת המצוקה הקשה ביותר שלו מאז כינון ממשלתו, אינו מוכן למתוח ביקורת על ליברמן שנטש את האנייה השוקעת. נתניהו אף לא התייחס להאשמות הקשות של השר המתפטר, לפיהן “מר ביטחון” הפקיר את ביטחון ישראל מפני שלא חפץ לפתוח במלחמה על רצועת עזה. אך האמת חייבת להיאמר: אין לנתניהו, לליברמן או לבנט שום פתרון ל”בעיית עזה”.

 

העיתונאי אור הלר פנה לקראת שידור יומן ערוץ 10 ביום שישי האחרון (16.11) לכל ראשי הסיעות בכנסת, כדי לשמוע מה תכניותיהם לגבי עתידו של “גטו עזה”. רובם סרבו להשיב. יו”ר הליכוד, ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ נתניהו, יו”ר הבית היהודי ח”כ בנט, יו”ר ש”ס ח”כ אריה דרעי, יו”ר ישראל ביתנו ח”כ אביגדור ליברמן, יו”ר כולנו השר משה כחלון, יו”ר סיעת היחיד ח”כ אורלי לוי-אבקסיס, יו”ר יהדות התורה וסגן שר הבריאות יעקב ליצמן ויו”ר האופוזיציה מהמחנה הציוני, ח”כ ציפי לבני – כל אלה נותרו אילמים ולא השיבו לשאלתו של הלר.

בין הבודדים שהשיבו בחיוב לפנייתו של הלר, ומי שאף סיפק תשובה נחוצה לשאלה, היה יו”ר הרשימה המשותפת, ח”כ איימן עודה (חד”ש). עודה השיב: “כבר יותר מעשור שישראל משליטה מצור אכזרי על רצועת עזה. תושבי עזה מתמוטטים ונאנקים תחת המצור. יש פתרונות צודקים אבל אין מי שרוצה לקדם אותם. הפתרון ההכרחי היחיד הוא לשוחח עם אש”ף ולקדם הסכם שלום כולל עם הפלסטינים”.

בין אם הבחירות יתקיימו בקרוב, בחודש מארס כפי שמציעים פוליטיקאים אחדים, או בסוף הקדנציה בנובמבר 2019 – כלפי שחולם נתניהו, ישנה ודאות אחת: ממשלת ימין לא רוצה לשנות; היא רוצה רק לשמור על הקיים. “הקיים” משמעו – המשך הכיבוש והמצור על מיליונים פלסטינים. הגיעה העת לחלופה שמאלית-עקבית לדיכוי ולהרעבה, כזו שתחתור לכינון שלום צודק שיעניק ביטחון לשני העמים.

המאמר עומד להתפרסם בגיליון “זו הדרך” הקרוב