רבבות, ביניהם צעירים רבים, השתתפו במוצ”ש בעצרת שנערכה בכיכר רבין לציון 24 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין בידי המתנקש מן הימין הקיצוני, יגאל עמיר.   

     הנואם המרכז בעצרת, יו”ר כחול לבן ח”כ בני גנץ, אמר בפתח דבריו: “יצחק רבין נרצח בגלל הפלגנות, ההסתה והשנאה. 24 שנים אחרי, יצחק רבין כבר לא אתנו. אבל לצערנו ולבושתנו, ההסתה מרימה שוב את ראשה המכוער, הפלגנות הופכת אותנו זרים האחד לשני, והשנאה הפכה שוב נשק מסוכן בידי פוליטיקאים חסרי גבולות”.

     הוא הוסיף: “השנים האחרונות הוכיחו לנו שההסתה אינה שייכת למחנה או למגזר פוליטי”. לדברי גנץ, “חובתם של מנהיגים מהימין, המרכז והשמאל לשים סוף למי שלשונם אינה יודעת מעצור. זוהי חובתי, זוהי חובתם של מנהיגי הליכוד, חובתם של ראשי הציבור הדתי לאומי, חובתם של מנהיגי השמאל וחובתם של מנהיגי הציבור הערבי”.

     מצער היה לשמוע דברים אלה מפיו של מי שמתיימר וחפץ להנהיג את המדינה. רבין לא נרצח “בגלל ההסתה”. ההסתה הייתה ביטוי להתנגדות למהלכים שנקט רבין בכיוון לשלום ישראלי-פלסטיני. ההסתה הגיעה מהמתנחלים ומרבניהם, מהפוליטיקאים של הימין, ובראשם בנימין נתניהו, הממשיך ללא הפסקה בהסתה מאז ועד היום. מנהיגי הציבור הערבי הנקראים, מפי גנץ, לגנות את ההסתה, הם הם הקורבן שלה ולא מחולליה.

     גנץ התמיד במסע ההכחשה לסיבות לרצח רבין, והדגיש בעצרת: “אני וחבריי להנהגת כחול לבן, יחד עם שותפים נוספים וחשובים מכל המפלגות, לא נהסס להכות ביד פלדה את ידו של כל אויב מדרום או מצפון מקרוב או מרחוק, אך באותה מידה לא נהסס ללחוץ את ידיהם של מנהיגי מדינות אויב אשר יחליטו לראות בנו ידידים ושותפים לאתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים של אזורנו”. מנהיגי מדינות אויב? להושיט יד? בשביל מה? הרי גנץ אינו מציג תכנית כלשהי לשלום עם הארצות הערביות. ומה לגבי העם הפלסטיני הנמק תחת הכיבוש זה עשרות רבות של שנים? אף לא מילה.

     גנץ סיים את נאומו כשחזר על דברים שאמר רבין לפני חתימת הסכם השלום עם ירדן, אבל בנוסח שונה לחלוטין: “אני, רא”ל במילואים בני גנץ, חייל בצבא ההגנה לישראל, אני ששלחתי והובלתי חיילים לימים של מלחמה ולפעילות בימים של שלום ושקט, אומר לכם, אנחנו יוצאים היום למאבק החשוב ביותר – המאבק על שלום הבית”. כמעט מיותר לציין שאצל רבין זה נוסח אחרת: “המאבק על השלום”, הוא אמר.

    נדמה שהעצרת שנערכה במוצ”ש, תוך החרמת נציגי הרשימה המשותפת (הסיעה השלישית בגודלה בכנסת!), מפלגת העבודה והמחנה הדמוקרטי, שלא הוזמנו לנאום, היא שלב נוסף בהחנקת המאבק על השלום.

      לדיווח על העצרת, שפורסם למחרת ב”הארץ” (3.11), צורף צילום של חומר הסברה שחילקו פעילי חד”ש, שכותרתו הייתה – “איך עושים שלום?”. זו הייתה תרומה חשובה ליום הזיכרון. גם במלאות 24 שנה לרצח רבין יש לשוב ולומר: לא יהיה שלום ללא הפסקת הכיבוש, ללא פירוק ההתנחלויות, וללא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בצדה של ישראל.

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של “זו הדרך”