דו"ח: מדיניות הריסות הבתים בנגב היא הפרה של זכויות אדם
מדיניות הריסות הבתים בישראל המהווה הפרה בוטה של זכויות אדם הפכה לתופעה שכיחה ביותר ברחבי הנגב – כך עולה מדו”ח מיוחד (קובץ פי.די.אף) שפרסם פורום דו-קיום בנגב לציון יום זכויות האדם הבינלאומי. הדו”ח מתאר מדיניות אגרסיבית, אשר תביא לשילוש מספר הבתים שיהרסו כל שנה בנגב, עליה החליטו משרד הפנים, מינהל מקרקעי ישראל ומפקד מחוז הדרום במשטרה. מדיניות זו באה לידי ביטוי בהריסתו החוזרת ונשנית של הכפר הבדואי הלא מוכר אל-עראקיב .
לדברי פעילי הפורום “יש לחשוף בפני הציבור הרחב את הנושא הכאוב של הריסת בתים, המותיר מידי שנה אלפי אנשים, נשים וילדים עם צלקות נפשיות קשות וחוסר אמון עמוק במערכות המדינה, האמורות להגן על זכויותיהם. פעילות שכזו מערבת אלפי אנשי משטרה לעיתים תוך פעילות אלימה ומותירה משפחות ללא קורת גג לראשן בימי החורף הקרים וימי הקיץ הקשים. הזכות לדיור וקורת-גג הינה זכות בסיסית המופיעה באמנות הבינלאומיות השונות לזכויות אדם של האו”ם, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מן הזכויות החברתיות-כלכליות. מניעת דיור הולם והריסת בתים היא הפרה של אמנות בינלאומיות לזכויות אדם שמדינת ישראל מחויבת להן”.
הדו”ח מתאר את מדיניות הריסת הבתים של ממשלת ישראל כדרך להפעלת לחץ על הערבים-הבדואים החיים בנגב על מנת שיעברו אל עיירות הקבע. מדי שנה הורסת מדינת ישראל כ-250 בתים בנגב ובשנת 2010 הוחלט לשלש את ההריסות והוצב יעד – הריסת 700 בתים בשנה. החשבון פשוט: בכל בית מתגוררות בממוצע שש נפשות ועל כן, כ-4,500 איש ימצאו את עצמם ללא קורת גג השנה. כמו-כן הוחלט בחודש פברואר 2010 כי 9,000 דונם אדמה זרועה יעברו חריש עמוק כדי לבלום את התופעה של זריעה בקרקעות בהן לא שולמו דמי חכירה עונתיים.
מן הדו”ח עולה כי מדיניות הממשלה הזו וקודמותיה מניפה שוט של הרס וגירוש מעל ראשם של כ-77,000 תושבי הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים, אזרחי מדינת ישראל, שאינם יכולים לבנות את בתיהם כחוק בהיעדר כל מדיניות תכנון ממשלתית בכפריהם או העדר תכניות בניה, וזאת ללא כל אלטרנטיבה פרט להצטרפות לעיירות. הריסת הבתים היא חלק מניסיון הממשלה ל”רכז” בכפייה את כל התושבים הבדואים בנגב בעיירות דלות ומופלות לרעה, על מנת לפנות אדמות להתיישבות יהודית. מדיניות זו גזענית, חסרת סיכוי לטווח ארוך ופוגעת ברקמת החיים בנגב.