ד”ר עופר כסיף נולד בראשון לציון בדצמבר 1964. סיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה העברית וכיהן כיו”ר תא הסטודנטים היהודי-ערבי קמפו”ס. מועצת חד”ש בחרה בו כמועמד לכנסת ה-21. כסיף הוא מרצה וחבר ועד המרצים באוניברסיטה העברית, וכן מלמד במכללת ספיר ובמכללה האקדמית ת”א-יפו. את לימודי הדוקטורט שלו השלים כסיף בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE).

אחד הרגעים המשמעותיים בחייו הפוליטיים של כסיף היה סירובו לשרת בצבא מילואים, עת פרצה האינתיפאדה הראשונה. “הייתי בן 23, והמעשה הזה קירב אותי מאוד למק”י ולחד״ש. הייתה תמיכה בי בקרב הסטודנטים באוניברסיטה. ח”כ מאיר וילנר דיבר על הסירוב שלי בכנסת. הייתי הסרבן הראשון באינתיפאדה”.

כסטודנט, נלקח לחקירת שב”כ בעקבות פעילותו הפוליטית בטענה לביזוי הדגל, מה שהוכח כתלונת שווא. אירוע נוסף שזכור לו במיוחד הוא הפגנת ימין בקמפוס, שבה נכתבו שלטים כי “אסור להשוות דם יהודי לדם ערבי”. “הגעתי יחד עם חברי, יו”ר תא הסטודנטים של בני הכפר ויו״ר התאחדות הסטודנטים הערבים”, נזכר כסיף, “לקחנו שתי שקיות אינפוזיה מלאות דם ושפכנו באוניברסיטה כדי להראות שאין הבדל בין דם יהודי לערבי”.

במקביל ללימודיו האוניברסיטאיים, החל לעבוד כסיף בכנסת כעוזר הפרלמנטרי של ח”כ וילנר. כסיף מספר כי באותן שנים, בשונה מהיום, חלקו כל חברי הכנסת של חד”ש אותו חדר. חברי הכנסת של חד”ש אז היו וילנר, תופיק טובי, תאופיק זיאד וצ’רלי ביטון. “למדתי מהם פוליטיקה במובן הפרקטי של המילה. הם מוריי הפוליטיים, ואני מעוניין להמשיך בדרכם”, מספר כסיף.

למה הכוונה, אני שואל. הוא משיב כי “האתגר שלנו הוא לחבר את החברתי לפוליטי. כולנו מכירים את הסיסמה שמשקיעים בהתנחלויות במקום ברווחה, אבל יש משהו עמוק יותר. באמצעות הגישה המרקסיסטית, למשל,  אפשר ללמוד כיצד ההון משתמש במצב של קונפליקט לאומי כדי ליצור הפרד ומשול בקרב הקבוצות המוחלשות. למשל, הניתוח של מרקס לגבי הקונפליקט הבריטי-אירי כאמצעי לשסות את הפועלים זה בזה”.

לגבי זיאד, וילנר וטובי, מציין כסיף כי “עיקר העבודה שלהם לא  הייתה  חקיקתית.  היו  לחד”ש  עמדות  חדות וברורות מאוד כשפרצה האינתיפאדה. היה ברור לכולם שהסיעה שלנו היא היחידה שעמדה לצד הצדק שבאינתיפאדה.  היינו  היחידים  שדיברו  על  המאבק  בכיבוש ועל פתרון שתי המדינות. וכמו כן, היחידים שהניפו את הדגל הסוציאליסטי. השמאל הציוני הדיר אותנו. היו שיתופי פעולה, כמובן, אבל זה היה קשה. אנחנו הודרנו והוחרמנו בידי השמאל הציוני, במידה רבה בגלל הקומוניזם ולא רק בגלל האנטי-ציונות”.

זה היה אז. וכיום? באשר לפעילותו העתידית בכנסת, אם ייבחר, הוא משרטט נקודות עיקריות: “אני חושב ששלוש הבעיות הכי בוערות כיום בחברה הישראלית הן הבעיות הפוליטיות – הכיבוש, הגזענות, וצמצום המרחב הדמוקרטי. אני מעדיף להגיד אפילו צמצום עד חיסול המרחב הדמוקרטי. אני חושב ששם צריך לשים את מירב האנרגיה. אסור לנו לוותר על החברה הישראלית”.

הוא מוסיף: “הייתי רוצה לקדם חיבור בין מאבקים פוליטיים לחברתיים. איך הנושאים קשורים זה בזה, גם מבחינת תקצוב אבל גם מבחינת מדיניות של הפרד ומשול. הימין משתמש בסכסוך כדי לפגוע בשכבות המוחלשות”.

“הגזענות”, מסכם כסיף, “היא קודם כל של ממשלת ישראל. החברה הישראלית והשיח הציבורי ככלל הופכים גזענים כתוצאה מהסתה מתוזמנת ומתוזמרת וניצול ציני של ניכורן של השכבות המוחלשות”.

“צריך לזכור שחברה היא דבר דינמי, וכי עמדות רווחות בחברה היום יכולות להפוך שוליות מחר. כדאי לזכור את המהירות היחסית בה הגזענות העמוקה באזורים שה-KKK שלט בהם בדרום ארה”ב הפכה  תמיכה בהעדפה מתקנת. מחקרו של פרופ’ טימור קוראן מאוניברסיטת דיוק הראה זאת יפה. זו הדינמיקה של השיח החברתי שעלינו לשנות. אנו יכולים וצריכים לעשות זאת”.

 

הריאיון מתפרסם בגיליון השבוע של “זו הדרך”