אני רוצה לספר לכם על אימא שלי. מדוע שתכירו אותה? כי היא תושבת העיר החשובה – טירה. כן, טירה, העיר המפורסמת שהבית הלבן בכבודו ובעצמו הקדיש לה ולשכנותיה במשולש פסקה שלמה בתוכנית טראמפ-נתניהו – “עסקת המאה”.

     אימי, רביחה, נמנתה עם האחיות הערביות הראשונות בבית החולים מאיר, שם עבדה כ-40 שנה. רב ימי חייה עסקה בהצלת חיים – של יהודים וערבים כאחד. היום היא פנסיונרית בת 74. או 75. אנחנו לא יודעים בוודאות כי תעודת לידתה אבדה יחד עם משחקיה ומגרשי ילדותה ב-1948– כשהייתה בת שלוש או ארבע. 

     אמי, כמו אבי, עבד אלמנאן, ושאר בני משפחתם היו בני מזל, כאשר לאחר גירושם מכפר מיסכה עברו לטירה, המרוחקת ממנו רק שני קילומטרים. ובכל זאת, אמי זוכרת את הגירוש כטרגדיה נוראית. כמה שנים אחר כך, אביה של אמי נורה למוות בדם קר בידי חיילי צה”ל בטענה ש”הסתנן” בחזרה לכפרו המקורי. למרות הכל, דבר אחד אמי לא ידעה: ייאוש!  

    “איך היה לך אמא, עם כל היהודים?” אנחנו שואלים, והיא עונה: “גן עדן לא היה. היה קשה. אך גזענות כזו כמו שאנחנו מרגישים היום, לא חווינו. אנשים התביישו לדבר אלינו כך, לפקפק באזרחותנו, ולזלזל במעמדנו”. המשפט הזה לא יוצא לי מהראש. אמא שלי, שהייתה הערבייה היחידה כמעט בבית החולים לאורך שנים רבות, הרגישה אז פחות עוינות מזו שאנחנו חווים היום. ואני יודע למה: כי אנחנו הפכנו, למרות הכל, מ”חוטבי עצים ושואבי מים” למיעוט לאומי חזק. ואתם יודעים היטב, באילו תנאים מתחילים להירדף מיעוטים מצליחים!

     אמי יודעת שתוכניתו ההזויה של טראמפ אינה בת יישום – אך את עיקר מטרותיה תוכנית זו כבר השיגה: ההצעה ההזויה הפכה את כל השאלות המגונות ללגיטימיות, והציבה את שיח שלילת האזרחות על סדר היום. לא שלילת אזרחות של “פורע חוק” אחד או שניים, אלא של מאות אלפי אזרחים, שיאבדו את מקומות עבודתם, את ספסלי לימודיהם, ואת קשריהם עם בני משפחותיהם. ומדוע הכלילו בתוכנית את שלילת האזרחות? בעיקר כדי לצמצם את מספרו ומשקלו של המיעוט הלאומי שיישאר בישראל , כך שיהיה קל יותר לדכאו ולהפלותו.  זו הסיבה האמיתית. כל נימוק אחר, כמו זה המציע לאפשר לתושבי ואדי ערה והמשולש להפוך חלק מהמדינה הפלסטינית, הוא שקר ותו לא. הרי לפי תוכנית זו מדינה עצמאית לא תהיה כלל. התבוננתם במפת טראמפ? נו, ומה אתם רואים בה? במקרה הטוב, המשולש יהיה הגטו האחרון והגדול ביותר בעולם של כוח אדם זול ומדוכא, משולל כל זכות אזרחית ולאומית. שם רוצים לכלוא אותנו.  

     אך לשם אנחנו לא נלך, ואנחנו ניאבק, כאזרחים בישראל, כדי שהגטו הזה לא יוקם, ולא נתפשר על פחות ממדינה פלסטינית עצמאית בגבולות יוני 67′ עם הכרה בכל זכויותיו של עמנו הפלסטיני. הודות לכך, דורות של ישראלים יודו לנו על שחרורם גם הם מהכיבוש הנורא. זה הכיבוש, שמשום שאיננו משרתים אותו, מישהו חושב שתרם לחברה יותר מאמי. 

     אז בואו נעשה סדר: בכל מדינות העולם המתוקנות, בגין שירות צבאי או אזרחי מקבל המשרת הטבות אינדיבידואליות. הטבות ולא זכויות. אינדיבידואליות ולא קולקטיביות. אבל למה לדבר על העולם? בואו נתבונן במה שקורה כאן: בני עמנו מהעדה הדרוזית משרתים עשרות שנים בצבא. ומה יש להם שאין לנו? הריסות בתים? יש! הפקעת אדמות? יש! אפליה בתקציבים? יש! אה, יש להם דבר אחד שאין לנו – בתי קברות צבאיים. על זה אנחנו מוותרים –ממש, ממש תודה!

    אנשים, התעוררו: במדינת ישראל ישנו מיעוט לאומי ערבי פלסטיני גדול הנאחז באזרחותו הישראלית ובשייכותו הלאומית. טיפחנו את האיזון הזה במשך 70 שנה ונדע לשמור עליו לעולם. הבעיה איננה בנו, אלא בימין שמסרב להשלים עם מציאות זו.

אמג’ד שביטה

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון “זו הדרך” הקרוב