תוצאות הבחירות לכנסת ה-21, שנערכו ב-9 באפריל, הן ציון דרך בתהליך התחזקות האופציה הפשיסטית במדינת ישראל. יחד עם זאת, הקמת מפלגת כחול-לבן והישגה האלקטורלי (35 מנדטים, כמו הליכוד) הם הוכחה לכך שהמעמד השליט בישראל מפולג. חלק לא מבוטל מראשי מערכת הביטחון, בעבר ובהווה, יחד עם מגזרים בקרב בעלי ההון – סבורים שבנימין נתניהו בדרכו הגזענית צעד רחוק מדי.

אולם, הסתירות הקיימות בין הליכוד לבין מפלגת הגנרלים אינן מהותיות. לכן, כבר עם פרסום תוצאות הבחירות עולים קולות, במה שמכונה “המגזר העסקי”, להקמת ממשלת אחדות לאומית. במילים אחרות, האפשרויות העומדות בפני נתניהו הן ממשלת ימין קיצוני צרה שתשנה את כללי המשחק ותפטור אותו מעמידה לדין, או ממשלת אחדות שעשויה לתת לנתניהו מרחב תמרון לזמן קצוב.

תופעה נוספת שבלטה במערכת בחירות זו היא תופעת ה”שתייה”, כלומר מעבר של מנדטים ממפלגה קטנה לגדולה באותו הגוש. כך נהגו הליכוד מימין וכחול-לבן משמאל, ששאבו את המנדטים של מפלגות רבות: של איחוד מפלגות הימין, הימין החדש וזהות (מימין); ושל העבודה ומרצ משמאל.

תופעה משמעותית היא, שאצל המפלגות שהרכיבו עד פיזור הכנסת את הרשימה המשותפת, נרשם אובדן של כ-20% מכוחן. חד”ש-תע”ל (5% מהקולות ו-6 מנדטים) ורע”ם-בל”ד (3.3% ו-4 מנדטים לפי תוצאות לא מלאות) הן הקוטב הדמוקרטי העקבי בישראל, ויחד עם חברי הכנסת של מרצ (ארבעה במספר) – בכוחם להיאבק בהגמוניה הימנית-קיצונית בכנסת. לכן, ירידה של רע”ם-בל”ד אל מתחת לאחוז החסימה, אם תתרחש בתום ספירת קולות החיילים והעוברים, עלולה להנחית  מכה קשה לציבור הדמוקרטי בישראל.

בפני מרצ ניצבת החלטה כבדת משקל. זו חייבת להחליט אם היא מעוניינת להמשיך ולהיות חלק מהקונצנזוס הציוני בישראל. היו”ר תמר זנדברג תהא חייבת להיפרד מאביה הרוחני והמאומץ מנחם בגין, אם תרצה להצטרף לבלוק דמוקרטי יהודי-ערבי, שמאלי ועקבי, יחד עם המפלגות הערביות וחד”ש.

הייתכן שמפלגת העבודה, או ליתר דיוק רסיסיה, תצטרף אף היא למחנה הדמוקרטי ולכוחות הנאבקים בנחישות בגזענות ובפשיזם? מוקדם עוד להצביע על כך, אך ברור כי גם מפלתה בבחירות (שישה מנדטים כעת לעומת 24 לפני ארבע שנים) צריכה לגרום לה לחשב מסלול מחדש. ברור שחיוני עתה להעצים את המערכה נגד הפשיזם, הגזענות והכיבוש. אחריות זו מוטלת על חד”ש ועל מק”י. חד”ש-תע”ל, שזכתה ב-6 מנדטים, היא הסיעה הגדולה ביותר בגוש השמאלי בכנסת, שכן מפלגת העבודה ומרצ זכו בפחות קולות ממנה.

אין זו פעם ראשונה שחד”ש ומק”י נדרשות להוביל מאבקים פרלמנטריים ועממיים מעמדת מיעוט. תולדותיהן שזורות במאבקים נגד הממשל הצבאי, נגד הכיבוש, נגד הפקעת אדמות, נגד הגזענות, נגד הניצול ונגד המלחמות.

שנת שלטונו האחרונה של נתניהו התאפיינה במאבקים רבים שהתנהלו ברחובות, ושחייבו אותו ואת ממשלתו לשנות מדיניות: למשל, להעלאת שכר המינימום; נגד אלימות כלפי נשים ושביתת הנשים הרחבה; נגד גירוש מהגרים ופליטים; מחאת הלהט”ב. המערכה נגד “חוק הלאום” הגזעני היא בעיצומה וחייבת להימשך בכל הכוח.

 

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של “זו הדרך”