ישראל מטילה מצור הדוק על רצועת עזה מאז יוני 2007, אז תפס חמאס את השלטון. לפי גורמים ישראליים רשמיים, מטרת המצור לגרום להפלת ממשלת חמאס ולהביא לשחרורו של גלעד שליט. ככזה, מהווה המצור ענישה קולקטיבית של האוכלוסייה האזרחית ולכן אינו חוקי. לקראת המשט נגד המצור, פרסם “בצלם” דו”ח על השלכותיו על תושבי הרצועה. להלן עיקר ממצאיו.

ישראל אמנם הסיגה את כוחותיה מרצועת עזה בספטמבר 2005, אך הותירה בידיה שליטה מלאה במרחב האווירי והימי של הרצועה, בנוסף לשליטתה ברוב המעברים שבגבול הרצועה. על כן, תושבי עזה המבקשים לצאת ממנה תלויים בקבלת אישור לכך מישראל. מאז החל המצור, ישראל מעניקה אישורים במקרים בודדים בלבד, אותם היא מגדירה כ”הומניטאריים”. מדיניות זו קיימת גם בנוגע לתושבים המבקשים רק לעבור בישראל כדי להגיע לגדה המערבית.

היציאה דרך מעבר רפיח, עליו אחראית מצרים, מוגבלת גם היא ומצרים פותחת את המעבר רק במקרים חריגים. גם אם בכוחה של מצרים לפתוח את מעבר רפיח לעתים תכופות יותר, אין בכך כדי להסיר מישראל את האחריות כלפי תושבי הרצועה, ובכלל זה כלפי חולים שאינם יכולים לקבל את הטיפול הדרוש להם בתוך הרצועה.

הגבלות קשות על הייבוא
סחר החוץ בין עזה לשאר העולם חייב להתנהל דרך ישראל, לפי ההסכמים שחתמו עליהם ישראל ומצרים. כמות הסחורות שישראל מתירה להכניס היום לרצועת עזה היא פחות מרבע מהכמות שנכנסה אליה טרם הטלת המצור, כמות הרחוקה מלענות על צרכי האוכלוסייה. גם מגוון הסחורות קטן בהרבה ועומד על כ-150 סוגי סחורות אותן מתירה ישראל להכניס לרצועה לעומת כ-4,000 אותן התירה לפני המצור. ישראל מסרבת לפרסם את רשימת המוצרים שמותר להכניס לרצועה ואת הכללים לפיהם נקבעת רשימה זו. עמותת גישה פנתה לבית המשפט לעניינים מנהליים בדרישה לקבל מידע זה אולם המדינה סירבה בטענה שהדבר יפגע בביטחון הלאומי וביחסי החוץ של ישראל. טרם ניתנה החלטה בתיק.

קושי לבנות ולשקם מבנים הרוסים
בין השאר, ישראל אוסרת על הכנסת חומרי בנייה לרצועה, בהם ברזל ומלט. איסור זה נותר בעינו גם לאחר מבצע “עופרת יצוקה”, במהלכו נהרסו לחלוטין כ-3,500 בתים ואלפי בתים נוספים ניזוקו באופן חלקי. כן נגרם נזק רב לתשתיות. כתוצאה מכך, לא ניתן לשקם את אלפי המבנים שנהרסו במהלך המבצע.

הפסקות חשמל תכופות – והביוב זורם לים
המצור פוגע קשות גם באספקת החשמל לתושבי הרצועה. מאז ספטמבר 2007, כשישראל הכריזה על הרצועה כעל “ישות עוינת” בעקבות ירי רקטות הקסאם, צמצמה ישראל את אספקת הסולר התעשייתי, הדרוש להפעלת תחנת הכוח שברצועה. בעקבות עתירתם לבג”ץ של הארגונים גישה ועדאלה, התחייבה המדינה לספק לרצועה כ-63% מכמות הסולר הנדרשת לה כדי לספק את כל צרכי התושבים, אולם בפועל היא מספקת כמויות פחותות. בשל מדיניות זו, כ-98% מתושבי הרצועה סובלים מהפסקות חשמל יזומות של שמונה עד עשר שעות ביום. שני האחוזים הנותרים לא מקבלים חשמל בכלל, בין השאר בשל המחסור בחלקי חילוף שלא מאפשר תיקון של תשתיות והקרבה לגבול עם ישראל.

הפסקות החשמל המרובות והמחסור בחלקי חילוף גורמים לכך שבארות המים ותחנות ההתפלה לא מתפקדות כנדרש. כתוצאה מכך, בשילוב עם שאיבת יתר לאורך השנים, איכות המים ברצועה ירודה ובסוף שנת 2009 נמצאו 93% מהבארות ברצועה מזוהמות ברמות גבוהות של כלוריד וחנקות, מעל ומעבר לרמות המומלצות על-ידי ארגון הבריאות העולמי. אספקת המים משובשת ואלפי אנשים כלל אינם מחוברים לרשת המים. גם הטיפול בשפכים נפגע ומדי יום מוזרמים לים כמאה אלף קוב מי שפכים לא מטופלים או מטופלים חלקית.

איסור כמעט מוחלט על ייצוא מהרצועה
לפני הטלת המצור יצאו מהרצועה בממוצע מדי יום כשבעים משאיות עם סחורה שיועדה לייצוא, כולל ריהוט, ביגוד, תוצרת חקלאית ועוד. כיום, ישראל אוסרת את הייצוא כמעט לחלוטין. מאז הטלת המצור ועד סוף אפריל 2010, התירה ישראל רק משלוחים נקודתיים ובודדים ביותר של תותים ופרחים שהיו מיועדים לייצוא לאירופה לצאת מהרצועה.

פגיעה קשה בחקלאות ובדיג
המגזר החקלאי נפגע קשות מהמצור ואלפי אנשים איבדו את מקור פרנסתם. זאת בין השאר בשל האיסור על הכנסת חומרים בסיסיים כמו חומרי הדברה וחלקי חילוף למערכות השקיה והאיסור על הייצוא. בנוסף, חקלאים באזורים הסמוכים לגבול עם ישראל לא יכולים להגיע לאדמתם, שכן ישראל הכריזה על אזורים נרחבים שם כ”רצועת ביטחון” שהגישה אליהם אסורה או מוגבלת והנהיגה הוראות פתיחה באש המתירות ירי בכל אדם שנכנס אליהם, גם אם אינו מהווה סכנה. ישראל אף צמצמה את אזורי הדיג ומאז מבצע “עופרת יצוקה” הגבילה אותו לטווח של כשלושה מייל ימי. בטווח זה מלאי הדגים קטן והדייגים מתקשים להתפרנס ולספק את הביקוש.

התוצאה – קריסה כלכלית ועוני חמור
מדיניות זו הביאה לקריסת הכלכלה בעזה. האיסור על הכנסת חומרי גלם ועל ייצוא מהרצועה הביא לסגירתם של כ-95% מהמפעלים ובתי המלאכה ברצועה. עשרות אלפי אנשים איבדו את פרנסתם והאבטלה בעזה עומדת על למעלה מ-40%. כתוצאה ממצב זה, למעלה מ-70% מאוכלוסיית הרצועה תלויה בסיוע של ארגונים בינלאומיים כדי לרכוש מזון. בשנת 2007 היה הסיוע ההומניטארי לעזה 3% מכלל היבוא לרצועה ואילו ב-2009 הוא עלה ל-26%.

“כלכלת המנהרות”
כתוצאה ממדיניות המצור על הרצועה, התפתחה בשנים האחרונות “כלכלת מנהרות” המחברות בין דרום הרצועה לרפיח המצרית. סחורות רבות הוכנסו בשנים אלה לרצועה באמצעות המנהרות, שממשלת חמאס מפקחת על פעולתן וגובה מסים ממפעיליהן. בנוסף למוצרי צריכה, פלסטינים מבריחים דרך חלק מהמנהרות אמצעי לחימה מסוגים שונים, כולל רקטות. בעקבות הרחבת פעילות המנהרות דווח בשנת 2008 על חזרתם לשווקים של מוצרים שונים ועל ירידה מסוימת במחיריהן של סחורות כתוצאה מהגידול בהיצע. עם זאת, הכנסתן של סחורות בדרך זו אינה יכולה להוות תחליף הולם לפעילות כלכלית יציבה של הרצועה.

החזקת גלעד שליט כבן ערובה – הפרה חמורה
ביוני 2006 נחטף החייל גלעד שליט ומאז הוא מוחזק בשבי, במקום ובתנאים לא ידועים. שוביו הבהירו כי הוא מוחזק כבן ערובה בדרישה לשחרור של אסירים פלסטינים הכלואים בישראל. עד כה סירבו החוטפים לאפשר לנציגי הצלב האדום הבינלאומי או לכל גורם בינלאומי אחר לבקרו. במהלך השנה פרסם חמאס קלטת וידאו בה מופיע שליט. מלבדה, ככל הידוע לבצלם, לא הועבר כל מידע על מצבו הבריאותי והנפשי.

שליט הוא בן ערובה, בשל נסיבות תפיסתו והדרך שבה הוא מוחזק. המשפט ההומניטארי הבינלאומי אוסר לחלוטין על תפיסת אדם והחזקתו בכוח במטרה להפעיל לחץ על הצד היריב ולאלצו להיענות לתביעות מסוימות, תוך איום לפגוע בחייו או בשלמות גופו של אותו אדם אם התביעות לא ייענו. לקיחת בני ערובה נחשבת לפשע מלחמה שכל המעורבים בביצועו נושאים באחריות פלילית אישית.

על הנהגת חמאס בעזה חלה חובה לשחרר את שליט לאלתר וללא תנאים. עד לשחרורו, מחויבים הגורמים המחזיקים בשליט להעניק לו יחס אנושי וכן לאפשר לנציגי הצלב האדום הבינלאומי לבקרו.