שר החוץ מחה לאחרונה על כך שהרשות הפלסטינית מממנת כביכול תביעות נגד בכירים ישראלים, מכספים שישראל מעבירה לה. השר יוצא מנקודת הנחה שכספים אלו ניתנים בחסד ולא בזכות, וכן – כי תביעות נגד ישראלים הן מעשה לא לגיטימי.

שנים רבות טענו ישראל וחברי הקהילה הבינלאומית כי הפלסטינים “אינם מקבלים אחריות על עצמם” וכל מה שהם עושים מסתכם ב”הטלת אשמה על ישראל וביצע פיגועים נגד חפים מפשע”. זה מה ששמענו. כעת, כשטענות אלו פג תוקפן והן לא מצליחות עוד לשכנע את העולם, ארסנל הטיעונים של ישראל מתחלף, ונציגיה מטיחים: “שהפלסטינים יפסיקו להתבכיין”.

אולם, מה שישראל בוחרת לראות מכאן הוא לא בהכרח מה שהעולם רואה משם. לאורך השנים העולם שיתף פעולה עם המניפולציה הישראלית להטיל תמיד את האחריות בסכסוך, למרבה האירוניה, דווקא על העם שחי תחת כיבוש, העם הפלסטיני. אך כיום מתחילים להבחין באסטרטגיה ברורה של הפלסטינים, שממשלתם שוקדת על בניית מוסדות המדינה, ואנשיהם מרחיבים את המאבק הבלתי אלים ברחבי הגדה המערבית וירושלים, מנהלים חרם על מוצרי ההתנחלויות, וה”חמור מכל”: הם הפסיקו לעשות פיגועים. אולם בעיני ישראל, כל זה ממש לא יפה מצידם.

ממשלת ישראל אינה רואה בעין יפה את ההפגנות הבלתי אלימות שמתקיימות במספר מקומות בשטחים הפלסטינים. המודל של בלעין הועתק לנעלין, שייח ג’ראח, נבי סאלח ודיר נזאם. פעילים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים בוחרים לקיים יחדיו מדי שבוע הפגנות במסגרת התנגדות עממית בלתי אלימה לכיבוש, מהלך המנוגד לכל המוסכמות שישראל אוהבת לשמר לעצמה ולהפיץ בעולם, ולכן כוחות הכיבוש בוחרים לדכא הפגנות בלתי אלימות אלה דווקא בדרכים האלימות ביותר.

ממשלת ישראל אינה מקבלת את תוכנית הממשלה הפלסטינית להקמת מוסדות המדינה וסיום הכיבוש. היא רואה בה צעד חד צדדי. ניתן לחשוב כי ממשלת ישראל מעוניינת להקים את המדינה בעצמה והממשלה הפלסטינית מושכת את השטיח מתחת לרגליה.

ממשלת ישראל אינה רואה בעין יפה את קמפיין הממשלה הפלסטינית להחרמת מוצרי ההתנחלויות. “איך מעיזים אנשים שחיים תחת שליטתנו לצאת נגד מוצרים שמיוצרים באדמות שגזלנו מהם והענקנו למתנחלים משלנו, בניגוד לכל החוקים הבינלאומיים? איך מעזה הממשלה הפלסטינית להרים את הראש, לדאוג לחיזוק הכלכלה הפלסטינית המקומית ולמצוא פתרונות למובטלים? פשוט חוצפה”.

ממשלת ישראל אינה מעוניינת שפלסטינים יתבעו אותה בבתי הדין הישראלים. “מדינת החוק” אינה מעוניינת שישתמשו בחוקים שלה כדי לדרוש צדק, ואפילו הכנסת שלה פועלת רבות כדי לעקוף בג”ץ במקרה שפסק לטובת הפלסטינים.

ממשלת ישראל גם לא רוצה גם שפלסטינים ישתמשו בחוק הבינלאומי ויתבעו אותה בבתי דין בינלאומיים. “לפלסטינים אין זכות להשתמש בחוק נגדנו. זה פשוט לא מתאים”. ממשלת ישראל כועסת על כך שפעילים פרו פלסטינים מגיעים לאולמות הרצאות של נציגים שלה ומשבשים את מהלכן, או מפגינים מול דובריהן. “מה פתאום? המניע היחיד של אנשים אלה הוא שנאה ואנטישמיות”.

ממשלת ישראל זועמת על כך שפעילים בעולם ינהלו קמפיין לחרם וסנקציות על ישראל בשל היותה מדינה כובשת שמפרה את החוק הבינלאומי. הרי פעילים אלה מונעים מאנטישמיות ושנאה. ממשלת ישראל רואה בחומרה רבה את העובדה שבספרי הלימוד הפלסטינים מוזכר המונח “אלימות של הכיבוש” ואף מפיצה דו”ח לדיפלומטים בנדון. “זו פשוט הסתה בלתי נסבלת. כיבוש? אלימות? איפה? מי? אלוהים ישמור”.

פעילויות לגיטימיות אלו ואחרות מקלקלות לממשלת ישראל את תירוץ הביטחון שהיא שחקה וסחטה עד אינסוף, ומפריעות למסע הדה-הומניזציה שהצליחה לבצע כלפי העם הפלסטיני.

ובכן, אני מציעה לממשלת ישראל להקדיש את ישיבתה הבאה לגיבוש תוכנית עבודה עם כללים והוראות מאוד ברורים: איך היא מצפה מעם שחי תחת כיבוש ברוטאלי ונפשע במשך עשרות שנים להתנהג.