הרשימה המשותפת רשמה הישג היסטורי ומעורר גאווה בבחירות האחרונות – 15 מנדטים. נתניהו הבין, תוך כדי קמפיין הבחירות, שההסתה המתמשכת שלו נגד הציבור הערבי דווקא דירבנה אותנו לצאת ולהצביע; וכך, עד מהרה הושהו זמנית האמירות הגזעניות נגד הציבור הערבי, והוחלפו בציטוט פסוקים מהקוראן ובכנס בחירות (ריק) בטמרה.

    אלא שמאז הבחירות, משעה שהבין נתניהו כי אין לו ממשלה נוכח ההתגייסות המרשימה של הציבור הערבי, ממשיכים הוא ואנשיו בדה-לגיטימציה שלנו. נתניהו טען כי “הערבים הם לא חלק מהמשוואה וזה לא רצון העם”. שוב הוא “שכח” מחמישית מאזרחי המדינה. ההסתה המשיכה להקצין, כאשר שר החוץ ישראל כץ כינה אותנו “מחבלים בחליפות”. אך גם מצד “שמאל” טענה ח”כ אורלי לוי-אבקסיס, שהייתה אז חברה ברשימה אחת עם מפלגת העבודה ומרצ, כי לא תתמוך בממשלה הנשענת על תמיכת הרשימה המשותפת. בזאת היא יישרה קו עם הסמן הימני בכחול לבן, יועז הנדל וצבי האוזר וסימנה את דרכה.

    ח”כ מיקי זוהר השתתף אף הוא במקהלת ההסתה נגדנו, אך הוסיף באדנותיות אופיינית כי “נהיה חייבים להשיג תמיכה מהמגזר הערבי”. כ-90% מהמצביעים הערבים תמכו ברשימה המשותפת, ואילו אנשי נתניהו ממשיכים לטפח אשליות כוזבות ולהעמיד פני רוב.

    השיח המופץ בקרב הציבור היהודי בישראל, לפיו “הרשימה המשותפת איננה משרתת את בוחריה”, הוא גזעני ומתנשא באותו מידה. בדומה לכך, טועה מי שחושב שהאופק הפוליטי היחיד של הרשימה המשותפת הוא בחירה בין גנץ לנתניהו. כשם שאין לפסול באופן מוחלט את אופציית הגוש החוסם – כמובן רק ככל שגנץ יציג אלטרנטיבה אמיתית של סיום הכיבוש ועתיד של שוויון למיעוט הערבי – כך אין להמעיט בחשיבות הישיבה באופוזיציה, כפי שנהגנו במשך כל השנים חוץ מתקופת רבין.

     אנחנו, חברי הכנסת של הרשימה המשותפת, רלוונטיים מעבר להכרעתנו בעניין ההמלצה לנשיא או בעניין תמיכה מבחוץ. בכוחה של רשימה משותפת גדולה יותר לחזק את פעילותה בארבע הזירות המרכזיות בהן אנו פועלים: פרלמנטרית, ציבורית-עממית, בינלאומית ומשפטית. עלינו לשרת את האוכלוסייה הערבית טוב יותר בדיונים בוועדות הכנסת ובפעילות פרלמנטרית. אולם העבודה שלנו מחוץ למשכן הכנסת חשובה לא פחות. אנו מובילים פעילות ציבורית ועממית בשטח, לרבות הפגנות ועצרות. שיאי הפעילות שלנו לאחרונה היו ההפגנה של עשרות אלפים נגד אלימות במג׳ד אל-כרום, שהעדפנו להשתתף בה במקום לנכוח בהשבעת הכנסת ה-22, כמו גם אוהל המחאה שהקמנו ושביתת הרעב עליה הכרזנו מול משרד ראש הממשלה.

    במקביל, אנחנו מובילים מאבק בינלאומי, הן להגנה על זכויות האדם שלנו, האזרחים הערבים, והן על זכויות העם הפלסטיני בשטחים הכבושים. כך, למשל, הופעתי בוועדה לזכויות אדם של האיחוד האירופי והשתתפתי בפגישות דיפלומטיות רבות. למרות ניסיונות הימין (ובייחוד מצד השר גלעד ארדן) להצר את צעדינו, פעילות זו היא זכות בסיסית שלנו כנבחרי ציבור, על אחת כמה וכמה כאלה המייצגים מיעוט מדוכא ומותקף.

    ככל שאנחנו גדולים יותר, כך גם מתעצמת השפעתנו הבינלאומית כרשימה השלישית בגודלה בכנסת. אנחנו מובילים מהלכים משפטיים בשיתוף ארגוני זכויות אדם. בהקשר זה חשוב לציין את עתירתנו להקמת מועצה מייעצת לחינוך הערבי, וכן עתירות משפטיות נגד “חוק הלאום” הגזעני ונגד חוק קמיניץ להריסת בתים, הפוגע אנושות בחברה הערבית.

    זה כבוד גדול עבורנו להמשיך את מורשת החברים שקדמו לנו, ולייצג את האינטרסים של הציבור שלנו מתוך אופוזיציה עיקשת ונמרצת. ואל תטעו: ישיבה באופוזיציה אין משמעה ישיבה בחיבוק ידיים והתנגדות אוטומטית לכל דבר. גם מול ממשלות ימין קיצוני, אנחנו יוזמים פגישות עבודה עם שרים ופקידים בכירים כדי לקדם את ענייני הציבור הערבי. גם מול בצלאל סמוטריץ׳ כשר תחבורה קידמנו את ענייני החברה שלנו. כך גם מול רשות מנהל מקרקעי ישראל, מול חברת החשמל ומול רשות המים. אנחנו הכתובת של הציבור שלנו ומשרתים אותו נאמנה, גם מספסלי האופוזיציה.

אנחנו בהחלט רוצים להשפיע, וככל שכוחנו יגדל נשפיע יותר. טועים מי שטוענים כי 15 מנדטים של המשותפת לא ישנו דבר במציאות הגזענית בישראל. זאת, למרות שרבים, מבנימין נתניהו והליכוד ועד השמאל הציוני, מנסים לערער על כך ולבטל את עבודתנו העיקשת. אנחנו הנציגים האותנטיים והלגיטימיים של הציבור שלנו, שממשיך להביע בנו אמון פעם אחר פעם. 15מנדטים לרשימה המשותפת, שהפעם הכפילה את התמיכה בה גם בקרב השמאל היהודי, הם בשורה של ממש עבור הציבור הערבי, ועבור החברה בישראל בכללותה.

יוסף ג’בארין

הרשימה עומדת להתפרסם בגיליון “זו הדרך” הקרוב