מאת יותם וולף, מפעילי שייח’ ג’ראח. פורסם במקור בבלוג של פעילי שייח ג’ראח.

אתמול, יום חמישי (ה-8 ביולי), נאסר ר’אווי, בנו איימן ואני יצאנו את שייח ג’ראח בסביבות השעה שש בערב לעבר בית ראש הממשלה במטרה להצטרף לעצרת למען שחרור גלעד שליט. זו היתה מחווה של נאסר שרצה להביע את האמפטיה שלו למשפחת שליט בפרט ולמשפחות האסירים בכלל ולקרוא לשחרור אסירים ושבויים בשני הצדדים. אני, כחבר ושותף שמבין את הפוטנציאל התקשורתי-ציבורי והחשיבות האישית של המחווה הזאת עבור נאסר, החלטתי להצטרף אליו, למרות שבלעדיו לא הייתי משתתף בעצרת הזאת.

חנינו ליד קרן היסוד, ואז נודע לנו שהעצרת בגן העצמאות. פנינו לכיוון (ברכב) והגענו למחסום ברחוב בלפור. שאלנו את השוטרים איזה רחובות פתוחים והם שאלו לאן אנחנו נוסעים, ואז ראו את נאסר, על תפארת זקנו והורו לנו לעצור. כשנאסר אמר להם “למשפחת שליט” הם פקדו עליו לחנות על המדרכה, שאלו מאיפה הוא וכשאמר שייח’ ג’ראח גבר “חשדם”. הם לקחו מאיתנו תעודות זהות וביצעו חיפוש מקיף ברכב. הם גם דרשו מאיימן, שמתנדב בסהר האדום, את תעודת החובש שלו כשראו את הציוד חבישה.

הם הוציאו אותנו מהרכב והפרידו אותנו. על כל אחד הפקידו שוטר. הם לקחו את הטלפון שלי בכוח והתחילו לשאול מי אני ומה אני עושה “איתם”. כשאלתי באיזו סמכות ומה העילה, שוטר מג”ב אחז חזק בידי ודחף אותי. אחרי שבדקו את תעודות הזהות שאלו אותי מתי נעצרתי לאחרונה ועל מה, והסבירו לי שהמהומה היא בגלל שלנאסר יש “עבר ביטחוני” ולי יש תיקים פתוחים, ולא בגלל שהוא ערבי.

המאבטחים של בית ראש הממשלה, אנשי היחידה לאבטחת אישים בשב”כ, אמרו לי שאני מעוכב לחיפוש ובירור, ועשו עלי חיפוש גופני כשאני מוצמד לקיר. ראיתי שגם על נאסר ואיימן מחפשים. הגיע שב”כניק מהיחידה לאבטחת אישים ואמר שהוא רוצה לדבר איתי בצד. הוא היה “נחמד”, כראוי לש”בכניק ורצה לדעת מאיפה אני מכיר את נאסר אמרתי לו שישאל אותו ואני אחתום על דבריו.

לשאלתי מה הוא חושב על עיכוב כזה שהתרחש רק כי נאסר ערבי, ענה לי השוטר האלים שהשוטרים שונאים ערבים, אבל יותר מאלה שונאים את אלה משלנו, כלומר שמאלנים. אחרי כשעה שיחררו את נאסר, והוא ואימן חזרו הביתה, אחרי שיצא להם החשק להצטרף לעצרת, ואחרי עוד חצי שעה בערך שחררו גם אותי. חוץ מזה שהפסדתי את מיצג מחאה שהתקיים ברחבת סינמטק, ואיחרתי לפגישה (לגבי קבוצות נוער יהודיות ערביות-פרטים בהמשך), וחוץ מהצער על כך שנאסר ואיימן הושפלו וחזרו בלי לממש כוונתם, זה באמת לא היה נורא.

מצחיק איך לפעמים כשעושים משהו שנראה הכי פשוט וקונצנזואלי, דווקא אז גורמים לתחושת איום ובלבול אצל זרועות הממסד לשלחותיהן. היום לא חשבתי שאפילו אדבר עם שוטרים אבל כנראה שכחתי איפה אני חי.

אני חי בעיר שצריך לזכור לא לעבור ליד המחסום שחוסם את כל הרחוב שרה”מ גר בו, במיוחד עם פלסטיני. בעיר שבה כל פלסטיני שעובר בסמטאות רחביה ומגיע לבלפור מעורר חשד, שכן זה לא האזור שלהם אז הוא בטח בא לפגוע בביבי וזה מיותר ולא מתאים לשגרת המשמרת. עוד יותר אב-נורמאלי הוא צעיר יהודי וצעיר פלסטיני עם גבר פלסטיני בעל חזות מסורתית באותו רכב, וכשהם נוסעים לעצרת בקריאה לשחרור שבויים אז זה כבר לחלוטין לא הגיוני בעליל ואפילו מרגיז.

הייתי נאיבי. שכחתי לשים את משקפי האפרטהייד, שדרכן מחשבות השוטרים הגיוניות ואף צפויות, כי כל האמצעים כשרים להציל חיי אדם שכל פלסטיני בא לקחת בעזרת עוזריו הבוגדים, ועל הדרך גם נוריד להם תראש ונפיץ קצת אווירת פחד ברחוב.