בשנת 2007 החליט שר השיכון דאז, זאב בוים המנוח, להקים ועדה, בראשות השופט בדימוס גולדברג, כדי לדון בנושא קרקעות הבדואים בנגב. הוועדה הגישה דו”ח, ולאחר מכן הממשלה הנוכחית מינתה ועדה, בראשות אהוד פראוור, שתהיה “ועדת יישום” להמלצות ועדת גולדברג.

מסתבר, שוועדת היישום הפכה להיות ועדה בפני עצמה והגיעה למסקנות משל עצמה. שעה שוועדת גולדברג, עם כל החולשות שבהצעותיה, עדיין דיברה בצורה ברורה וחד-משמעית על העוול שנגרם במשך שנים רבות לאוכלוסייה הערבית-הבדואית בנגב, ועדת פראוור הלכה בכיוון אחר לגמרי.

ועדת פראוור הגישה בתחילת יוני מסקנות, ואז החל לחץ מסיבי מצד אישים מימין המפה הפוליטית, וביניהם ליברמן ואנשיו, להפוך את המלצות ועדת פראוור – שהיו גרועות אפילו מאלו של ועדת גולדברג – לגרועות עוד יותר.

בעוד שטענת הבעלות של ערביי הנגב היא על קרוב לחצי מיליון דונם, ובדו”ח ועדת גולדברג דובר על 200,000 דונם שיישארו בידי הבדואים, הרי שבנוסח האחרון, שאושר בממשלה, של דוח פראוור, דובר רק על 100,000 דונם.

אחת השיטות, שבעזרתן מבקשים לצמצם את השטח שיישאר בידי הבדואים, היא באמצעות הצבת רף מאוד גבוה של הוכחת בעלות על הקרקע. צורת הקניין הקיימת בנגב הוכרה במשך מאות שנים, גם על-ידי השלטון הטורקי, וגם על-ידי המנדט הבריטי, וגם על-ידי מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. עסקאות של מכירת קרקע, שהתנהלו עוד לפני 48′, בהן מכרו בדואים קרקע ליהודים, הוכרו ונרשמו בטאבו של מדינת ישראל.

מדוע אותן עסקאות מכירה, שהתבצעו לפי צורת הקניין הישנה, זכו להכרה רשמית מצד מדינת ישראל, ואילו הבעלות על הקרקע שנותרה בידי הערבים-הבדואים, מכוח אותה צורת קניין ישנה, שנויה במחלוקת בעיני המדינה?

כדי לפתור את המצוקה, צריך לשמוע מפי האנשים עצמם את בעיותיהם. ועדת פראוור לא טרחה אפילו לשבת עם גורם אחד באוכלוסייה הערבית הבדואית. בין חבריה לא נכלל אפילו חבר בדואי אחד, על אף שגורלם ייקבע על ידיה.

לאן נעלמה הבושה, כאשר בדו”ח ממשלתי רשמי מדברים על טרנספר של 30,000 אזרחים שחיים במקומם, במולדתם, באדמתם, בבתיהם, ואז מתקבלת החלטה אדמיניסטרטיבית גזענית: “נזיז את האנשים”. מה פתאום?

בנגב יש כפרים בדואים של מאות ושל אלפי תושבים. בו בה בעת, בנגב ישנם יישובים יהודיים, שחיים בהם עשרות ומאות תושבים. מדוע ניתן להכיר ביישוב של יהודים, אך לא להכיר ביישוב של בדואים, אשר קיים עוד מלפני המדינה?

אלו המצדיקים את מדיניות הממשלה, אומרים: אלו כפרים בלתי מוכרים. מה זאת אומרת “לא מוכר”? האם אחרי קום המדינה ב-48′, כל יישוב הגיש בקשה למדינה, כדי שיכירו בו? תל-אביב הגישה בקשה כדי שיכירו בה? נצרת הגישה בקשה כדי שיכירו בה? מה זאת אומרת לא מוכר? מאיפה נלקח המושג הזה?

זוהי התנהגות שנשמעת בלתי-סבירה לחלוטין. המדינה מתייחסת לבדואים כאל נתינים של מדינה כובשת, הנתונים תחת קולוניאליזם, ולא כאל אזרחים שווי זכויות.

על הממשלה להתעשת, לבטל את דו”ח פראוור, ולאמץ מדיניות המכירה בזכות הקניין של האוכלוסייה הערבית הבדואית על אדמותיה. יש להכיר בזכותם לחיי אזרחות נורמליים. אין מנוס מהכרה זו.

(מתוך דברים בדיון בכנסת, 19.9.2011)

ראשון, ה-11 בדצמבר: שביתה ארצית והפגנה בי-ם נגד תוכנית פראוור לנישול ערביי הנגב