restbet restbet tv restbet giriş restbet restbet güncel restbet giriş restbet restbet giriş restizle betpas betpas giriş pasizle betpas betpas giriş pasizle iskambil oyunları rulet nasıl oynanır blackjack nasıl oynanır evden eve nakliyat malatya rent a car malatya rent a car parça eşya taşıma evden eve nakliye şehirler arası nakliyat ofis taşıma sex shop istanbul sex shop ataşehir sex shop eşya depolama uluslararası nakliyat ev depolama nakliyat eşya depolama tuzla eşya depolama eşya depolama fiyatları depolama istanbul eşya depolama şirketi ofis taşıma bostancı nakliyat üsküdar nakliyat şehirler arası nakliyat şehirler arası nakliyat ücretleri şehirler arası nakliyat

מאמר על איימן עודה: “הרומן שלי עם איימן עודה”

15 במרץ 2015

מאת רועי צ’יקי ארד

פורסם במקור ב”הארץ”

כשאני נכנס למכונית היונדאי הדי מרופטת של איימן עודה, מנהיג חד”ש והמפלגה המשותפת, הנוכחות שלי מזכירה לו ששבועיים לא קיבל את גיליון “הארץ” לביתו בחיפה. עודה מחליט לעצור את ענייני הקמפיין כדי לבדוק מה קרה. העוזר האישי שלו, שמשמש גם כנהג, ענאן מעלוף בן ה–22, מביט אליו כמשוגע, אבל נראה שהוא רגיל לגחמות של עודה. עודה מתקשר וממתין זמן ארוך על הקו ואז מדבר עם נציגת השירות של העיתון שבו אני עובד. מתגלה שהמינוי שלו נגמר והוא צריך לחדש אותו. אחרי שהוא מסיים את השיחה הוא מתגאה, “הנציגה אמרה שתצביע לנו”. ואז מתבדח על חשבוני, “איזה עיתון פשיסטי, מעסיקים רק שמאלנים אצלכם”.

באותו יום עודה כבר היה בכמה חוגי בית בחיפה שלא הצלחתי להתעורר מספיק מוקדם כדי להגיע אליהם. אנחנו ממשיכים לכפר מנדא ואז לשכם ולנצרת. אני לובש בגדים אדומים, כמחווה לחד”ש (עם נעליים צהובות כטוויסט בית”ריסטי בשביל האקשן), אבל האדום לא ממש באופנה, כנראה מאז שהחלו ימי המשותפת. עודה מגיע בחליפה שחורה והאחרים גם רשמיים יחסית.2630703520

בכפר מנדא אנחנו עוצרים בגלידריה בשם וניליה שעליה מתנוסס דגל איטליה שכבר דהה לגמרי והירוק בו הפך לאפרפר עם גוונוני ירקרק. כנראה נתלה במונדיאל ולאיש אין אומץ לרמוז לבעל המקום שכדאי להוריד אותו. ג’מאל זחאלקה כבר פה והם יושבים ומדברים.

במקום נמצאת גם עיתונאית נורבגית שמגיעה עם דפדפת אדומה ומספרת שהיא כותבת ספר על פוליטיקה בישראל ב–30 השנים האחרונות. “זו ארץ נחמדה מאוד”, מסביר לה באנגלית חליל זיאד, אחד מפעילי חד”ש ובעל מינימרקט מקומי.

אנחנו ממשיכים משם, כ–20 פעילים, לחלק את עיתוני המפלגה ועלונים נוספים, כשהמטרה היא לעורר את השטח. עודה וזחאלקה נכנסים לכל חנות, מונים את ארבע התנועות המרכיבות את המפלגה, וגם מזכירים את בנט וליברמן, כדי לעודד. הקהל מקבל אותם יפה, אבל הוא מאופק.

התחרות העיקרית על 10,500 הקולות בכפר היא מול קבלן הקולות של ש”ס, שלוקח 800 קולות מתוכם. “הוא אומר שהוא חבר טוב של דרעי ובטח יקבל קצת משרות. יצביעו לו בעיקר אנשים שלא אכפת להם”, אומר תומך בל”ד.

אל הפמליה מצטרף ראש המועצה. הוא איש של תע”ל, המפלגה של אחמד טיבי, שאף פעם לא הבנתי מה הקטע שלה. אבל נראה לי שאחרי שהתמזגה, זה מאוחר מדי להתעניין במצע שלהם. כולנו עולים למתפרה שבה עובדות 50 מנשות הכפר, צעירות ומבוגרות, בקומה השניה של בניין. עודה עומד בין גלילי טקסטיל ונואם בעוז. הן נראות נבוכות, אולי מתביישות.

אחר כך אנחנו מגיעים לבית קפה. בגלל היום החם, עודה עם החליפה מזיע מאוד ונותנים לו מפית למחות את הזיעה. חשבתי שנושא הסכם העודפים עם מרצ מטריד רק את השמאל היהודי, אבל הוא עיצבן ערבים רבים. מישהו אומר לו “הייתם צריכים להסכים להסכם שיתוף העודפים עם מרצ“. “אתה צודק, אבל הזמן לא פעל לטובתנו”, אומר עודה. אחד מפעילי חד”ש אומר לי שבגלל שהבחור שכעס תקף את בל”ד, זחאלקה נפרד מהקבוצה והתקדם, ועכשיו הוא מחלק בנפרד.

במקביל לחזון הגדול שמציע עודה, הוא עדיין צריך יהיה להילחם על ענייני אגו שכאלה ולהרגיע את כולם. את זיאד אני שואל למה אין פה נשים פעילות. “כי בכפר מנדא הן עובדות יותר מאיתנו. יש יותר נשים מורות. איך נתקדם בלי הנשים?” הוא מספר שעיקר עיסוקו ועיסוק רעייתו, ממוצא צרפתי, הוא בגידול בתו הגאונה בת ה–14, שהחלה ללמוד מחשבים באוניברסיטה. “היא גם התחילה ללמוד גרמנית, אין לי מושג למה”, הוא אומר. זיאד נרגש מאוד מהתגובות למושתרקה, השם הערבי של המשותפת, שמצטלצל יותר טוב בערבית ומזכיר את התנועה האהובה שורוק.

אני אומר שהם צריכים להודות לליברמן. “הקהל של ליברמן לא מבין שהוא רק מדבר. עודה חכם. הוא לא עושה לליברמן טובה ותוקף אותו בחזרה”. על עודה הוא אומר: “אוהבים אותו כי הוא מסמל את הדמות החדשה אצלנו, הוא מבין את המנטליות היהודית ואת הרגישויות. הוא יודע איך לדבר איתם אבל גם מתי לטרוק דלת. הוא יחבר אותנו עם העניים היהודים, וזה יוצר התלהבות. אנחנו רוצים להיפתח ולהיות מחוברים למדינה, לא חייבים לשים קדימה את חנין זועבי. אני בן 60 ומשהו, ורק בזכות רובי ריבלין מרגיש בפעם הראשונה שיש לי נשיא. פרס לא היה יונה, אלא נחש. אני רוצה להתחבר לשמאל הישראלי. אם מרצ תתרסק וחברי הכנסת שלה יבואו אלינו, זה טוב מאוד”.

אנחנו ממשיכים קצת, והחבורה נתקלת במישהו. “זה קבלן קולות של המחנה הציוני”, מפרשן לי זיאד. האיש נראה בדיוק כפי שאתם מדמיינים קבלן קולות. אולי בגלל חוסר הנעימות קבלן הקולות משחק עם החגורה, מרחיב ומהדק אותה.

משם אנחנו מגיעים למנדלאווי, מסעדת הדגל של הכפר. “בחגים מלא כאן. תמצא פה אפילו אנשים שמגיעים מההתנחלויות”, הוא אומר, כאילו אין סימן טוב יותר למסעדה מוצלחת. בשווארמיה ממול אנחנו נכנסים, כולם לוחצים ידיים ומתלהבים, אבל אחד הספקים מתקומם: “מה עשו חברי הכנסת הערבים למעננו?” הוא שואל. הפמליה נכנסת איתו לוויכוח. “זו שאלה של ליברמן”, אומר זיאד בכעס.

עודה מבקש מכולם לצאת ויושב איתו לבד ומדבר איתו שיחה לא קצרה. ממש עוצר את כל המסע עבור אותו ספק חיפאי. המשימה הוכתרה בהצלחה. שניהם לוחצים יד באהבה ומתחברים. שאלתי את עודה מה שיכנע אותו, והוא אמר “אמרתי לו שזו ההזדמנות ההיסטורית שלנו”.

השקופים והשקופים יותר

רק אז ירד לי האסימון. איימן עודה מבוגר ממני בשנה בלבד, רק בן 40, עם פני תינוק שבא לצבוט בהן, הוא הצעיר בין 15 הראשונים ברשימה, אבל עודה הוא יותר מעוד פוליטיקאי שרץ לבחירות האלה, ומצליח או לא מצליח. הוא שונה משאר המרואיינים במדור שלי, כי עודה הוא המנהיג הלאומי של הערבים בישראל. הטור שלי מדבר על פוליטיקה, פוליטיקה קטנה, ואיימן מגיע ממדור אחר — מדור ההיסטוריה. הוא מנהיג כמו בן־גוריון, צ’רצ’יל, מרטין לותר קינג, או ערפאת, אדם שמגלם את העם שלו, והוא רוצה שותפות איתנו, היהודים, שמבוססת על שוויון זכויות וצדק חברתי בין שני העמים פה. “אני חושב כל יום על מרטין לותר קינג“, הוא אומר, אבל גם מיישם. לא חייבים להצביע למשותפת כדי להבין שהאיש הזה הוא ההזדמנות לחוזה אזרחי היסטורי בין שני העמים הללו, חוזה שחשוב לא פחות ליהודים פה. אם חיכינו למשהו, איימן עודה הוא האיש שחיכינו לו, ואני מדבר על היהודים. הערבים מבינים את זה.

הבעיה היא שעם כל החזון הגדול הזה וההיסטוריה, המציאות ב–2015 מבוססת יותר על זנים שונים של היסטריה. זהו זמנם של האנשים הקטנים. החזון האדיר והחיובי של עודה צריך ליפול על ארבע מפלגות, על רגישויות של יהודים, מהמפלגה ומחוץ לה, לצד רגישויות של ערבים, מקומוניסטים ועד אדוקים. כשנסענו במכונית, החלו להגיע אלי הדיווחים על רג’א זעתרה, עובד במטה ההסברה של התנועה, שהשווה בפאנל בבר אילן בין הציונות לדאעש. ברור שזה הרס את מצב הרוח הטוב במכונית. אף שפניו השלוות נותרו כשהיו — פנים של כוכב קומדיות שהחיוך חרוץ עליהן — עודה יצא להרבה שיחות מחוץ לאוטו ולעס את בשר האגודל שלו.

“זאת סיטואציה לא קלה”, אומר עודה. “יש לנו נראטיבים שונים, תקשורת שונה וסיפורי הורים שונים. מי חשב שזה פשוט? בכל זאת, לא מרימים ידיים ומנסים לגשר בין היהודים לערבים. במקרים כאלה אני נזכר בנלסון מנדלה שניסה לקדם משהו ואז באה ויני אשתו ומקלקלת. אתה מנסה לבנות משהו ומישהו בא והורס הכל”.

אנחנו נוסעים במכונית לסוכת אבלים בשכונה ענייה בכפר מנדא. “אלה לא השקופים של דרעי, אלא השקופים יותר, העניים הערבים”, אומר לי עודה. “הקמפיין של ש”ס מעולה, אבל יש בו כמה בעיות: הראשון הוא שש”ס נמצאת בפוליטיקה כבר 30 שנה בתפקידי מפתח ואי אפשר להתנהג כאילו הם שם פעם ראשונה. דבר שני, אם כואב לו על רעב, איך לא אכפת לו מארבעה מיליון פלסטינים ש–70% מהם רעבים. ש”ס מדברת רק על היהודים העניים. חד”ש מדברת על העניים היהודים והערבים. אבל אתה יודע, השקופים לא רוצים להיות קרובים לשקופים יותר, אלא לשאוף מעלה. וגם השקופים ביותר לא רוצים להיות עם השקופים. אני אומר שצריך לבנות ברית, אולי לא עם דרעי, אבל עם הקהל שלו”.

בסוכת האבלים בא אחד מבני המשפחה ומעביר שתי כוסות קפה שאותן הוא ממלא שוב ושוב וכולנו שותים מאותן שתי כוסות. זו הכוס החמישית של קפה ששתיתי עד כה. אני יושב ליד חילמי בושנאק, אחיו של ראמז בושנאק שנהרג במהומות אוקטובר. “הם נכנסו לכפר וירו לכל עבר, למרות זאת אני שותף לאירועים של יהודים וערבים ומאמין שאפשר לחיות ביחד”, הוא אומר לי ומציג את תמונת אחיו על גב הסלולר.

“אולי יותר פשוט להיות במפלגה אחת, אבל היום צריך לעבוד יותר קשה להוציא את האנשים כשאין תחרות”, אומר לי סוהיל זיאד, אחד הפעילים. אני שואל אותו למה המפלגות הערביות כל כך אובססיביות על בדלנות מהממשלה. “כשאתה בקואליציה אתה צריך להצביע בעד הרבה דברים שאנחנו מתנגדים אליהם, למשל מלחמה”, הוא אומר. אני אומר לו שאולי להפך, אם יהיו בממשלה אולי ימנעו מלחמה מיותרת, כי יחששו שהם יפרשו, כמו שנפתלי בנט מסייע לעצירת נסיגות. “אפשר להשיג הרבה, גם בתמיכה מבחוץ. תקציבים לכפרים, חינוך, אוניברסיטה ערבית”, הוא אומר.

“אני מעדיף לא לדבר בסמלים, כי זה השיח של הימין. בואו נדבר על דמוקרטיה, מובטלים, מוחלשים”, אומר עודה בראיון טלפוני עם “לוס אנג’לס טיימס”, ובוחן אותי, לראות מה אני חושב על התשובה, וכשאני מסמל לו שזה טוב, הוא מרוצה.

אני שואל אותו אם הוא מבין למה נפגעו כל כך בשמאל היהודי מהסירוב שלהם לחתום הסכם עודפים עם מרצ, ונראה שהנושא כואב לו. “לפני חודש פנינו למרצ, והם אמרו שיש להם הסכם עם המחנה הציוני”, הוא טוען. “ואז, 12 שעות לפני הרגע האחרון, פנה אלינו מוסי רז עם ההצעה, אפילו לא ישבנו איתו, היינו עמוסים, והמפלגות היו שתיים בעד שתיים נגד. ניסיתי ללחוץ, אבל זה לא הבשיל בגלל הדוחק ואני מצר על כך. אבל אסור לטעות, אנחנו נמשיך עם החיבורים. בוא נמשיך הלאה, חלאס”. הוא משתף אותי בתוכניתו, לערוך צעדה המונית של יהודים וערבים מנצרת לירושלים ולתל אביב שנה אחרי הבחירות, כדי לקדם עשור של סגירת פערים אזרחיים בין היהודים והערבים. “הסיסמאות שלנו יהיו שלום, צדק חברתי ודמוקרטיה”.

שיגעון הלגיטימיציה

אנשי ההסברה של התנועה בהתחלה חששו שאסע עם עודה לשכם. לא צריך להסביר למה מבחינה תקשורתית, עצם המילה שכם מרתיעה. אבל עודה עצמו חשב שזה יהיה נחמד. הוא אוהב להזכיר את אמיל חביבי, שנשאל באיזה צד של השולחן יישב כשיהיה משא ומתן בין ישראל לפלסטינים, ואמר שהוא יהיה השולחן. יש משהו כמו 4,000 אזרחי ישראל שלומדים באוניברסיטאות ברשות הפלסטינית ובירדן, ועודה עושה כל מה שהוא יכול לגרום להם לחזור ליום אחד להצביע למפלגה שלו, בדיוק כמו שמפלגות אחרות נאבקות על כך שתלמידי הווטרינריה יחזרו מהונגריה למלא את חובתם האזרחית.

בזמן שאנחנו נוסעים, עודה מספר לי שהוא מתכנן להיפגש עם 120 חברי הכנסת (הוא מהמר שמרזל לא ייכנס) ולנסות לשכנע אותם לשתף פעולה ביוזמות של שוויון אזרחי, כשהוא מסביר שלמדינה יהיה טוב יותר, למשל, אם התעסוקה אצל נשים ערביות תהיה יותר מ–30%. “אבנה שותפות אסטרטגית עם מרצ לטווח ארוך, אבל גם שותפויות קונקרטיות עם מי שתומך בשוויון אזרחי. נתקדם יחד”. אני שואל למשל על אורלי לוי אבקסיס מישראל ביתנו. זה לא מפחיד את עודה, “יש בינינו פער תהומי בנושא הלאומי, אבל אפשר לדבר איתה על זכויות ילדים ונשים. כל מה שאפשר, נקדם”. דני דנון ומירי רגב? “אפנה לכולם, מי שיסכים, אהלן וסהלן”. את אמירת כחלון, לשאלות גולשי “הארץ”, שלא יישב בממשלה שתתבסס על קולות ערבים, הוא לא מוכן לכבד: “תנסה להרגיש שאתה ערבי בישראל, כי גר היית בארץ מצרים. תחשוב על אזרח ערבי פשוט ששומע את זה. אתה יכול להבין כמה זה כואב?”

על העלאת אחוז החסימה שאולי תפיל את ישראל ביתנו הוא מצטט ממשלי “כורה שחת בה יפול”. עם זאת הוא מזכיר שליהודים חשוב לקבל לגיטימציה מתושבי המקום על זכותם פה: “שים לב שאף אחד לא ביקש מסאדאת או מחוסיין הכרה בישראל כמדינה יהודית — ומבקשים את זה מאבו מאזן”. הוא נחוש לקחת את הערבים לכיוון של שותפות: “אצטט מנהיג שהוא האנטיתזה שלי, בן־גוריון, שאמר שלא יעשה מה שהיהודים רוצים, אלא מה שטוב להם. אני יותר דמוקרט ולא יומרני, אבל חושב שמנהיג צריך להנהיג ולא להיות מונהג”.

אנחנו מגיעים למחסום, שעמוס פועלים עייפים שחוזרים לשטחים עם שקית בסוף היום. מישהו הולך עם חתיכת ברזל שאולי יצליח למחזר. ברקע שורפים אשפה, אבל זה לא המחסום הנכון ואנחנו חוזרים למכונית. אחרי הרבה טעויות אנחנו מגיעים לשכם. אנחנו עוצרים לשיחה פוליטית שעודה לא רוצה שאשמע, ואז חוזר למכונית ומתבדח איתי, “אולי נמסור אותך, נעשה חילופי שבויים”.

אבל הייתי כבר בשכם בסתם יום כיף בקסבה. אין לי כל כך את הגן של הפחד מערבים או מאנשים שצבעם לא דומה לצבע עורי, אולי כי לא היו לי ניסיונות רעים יותר מאשר עם כאלה שחולקים את אותה לבנבנות איתי. אני חושש רק משיחות עם מעסיקַי.

היעד שלנו הוא אוניברסיטת א־נג’אח המפורסמת. אנחנו חולפים דרך מסדרונות אבן, מגיעים למשרדו של דובר האוניברסיטה ומתכבדים בכנאפה ובשיחה עם כמה מנהיגי סטודנטים נלהבים. המקום צפוף ואני עומד, מה שגורם לעודה להרגיש לא בנוח, בקטע של מארח. גם קודם, בכל מקום שעברנו הוא התעקש שאלגום קפה לפניו, מה שהפך אותי לשיכור מעט מרוב קפאין והסוכר של הכנאפה. רק בשמונה וחצי בערב, בנצרת, אני שם לב שאני מתקשה לעמוד. מלבד הכנאפה, שכחתי לאכול יום שלם.

אולם האוניברסיטה מתמלא במהירות בכ–300 סטודנטיות, עם כיסוי ראש וללא כיסוי ראש, וסטודנטים. אני וענאן יושבים בצד, אבל האזור שלנו מתמלא בסטודנטיות. על הבמה עודה ואברהים צרצור ממפלגת רע”ם, מולבשים כאפיות. עודה במצב רוח טוב ומתנדנד על הכיסא כילד. על הקיר תמונות של ערפאת ואבו מאזן, אני מניח שזה משהו שיש בכל אוניברסיטה. התמונות אפילו קטנות יחסית למה שאני רגיל ברשות.

האולם שבו התקיים הכינוס מודרני למדי, ומלבד האוכלוסייה הדבר היחיד שמפריד אותו מאוניברסיטה בישראל הוא שהשלטים האוסרים על עישון הם באנגלית ולא בעברית. עודה מנסה לשכנע לבחור ברשימה, ושואל את הסטודנטים מי מהם ישתתפו בצעידה הערבית־יהודית לשוויון אזרחי. כמעט כל האולם מצביע. מאחורי הבנות אומרות כולן שיגיעו להצביע, הבנות מקדימה באו רק להקשיב ולא יטרחו לעבור את המחסום.

אחרי צרצור אנחנו יוצאים החוצה כדי להספיק לתחנה הבאה. אני משוחח עם להקת הדבקה האוניברסיטאית, ששמחה לשמוע שהגיע אורח מתל אביב. אני מחמיא לכך שיש להם אורגן ענק, אחד הגדולים שראיתי בחיי. אני המום שהמכס הרשה להעביר דבר כזה.

גם קומוניסטים הם בני אדם

אנחנו ממהרים לכיוון נצרת, שם אמור עודה להתראיין לחדשות ערוץ 2. שולחים אל עודה לבחינה את הסרטון החדש של המפלגה, אבל הוא לא ממש מרוצה. “זה לא מספיק עוקץ. זה כמו אוכל מוקרם”, הוא אומר. “יותר מדי קלישאות של אהבה ושוויון”.

החייל במחסום לוקח מאיתנו את תעודות הזהות. את עודה הוא חוקר יותר. “אתה מחיפה?” הוא שואל. “גם אתה?” שואל עודה. החייל אומר שהוא מקרית אתא. “אנחנו נשחרר את החייל הזה מהכיבוש”, הוא אומר לי. “אנחנו לא נמצאים בתקופה אובמה, אלא בתקופת מרטין לותר קינג”. אני שואל אותו אם יהיה פעם ראש ממשלה ערבי בישראל. “עוד עשר שנים”, הוא אומר לי. אני שואל אם הוא מתבדח, אבל הוא חוזר על כך, בלי עפעוף. “עברו 50 שנה בין לותר קינג לאובמה, אבל עכשיו הכל קורה יותר מהר. קרוב היום שיהיה ראש ממשלה ערבי דמוקרט לכל האזרחים”.

אנחנו מגיעים בשמונה לנצרת. סוכם עם עודה שיצטלם עם פעיליו ולשם כך עומדים ברקע 20 פעילות ופעילים עם דגלונים ושרים בערבית בשמחה. הכתב עצבני כי הפעילים שרים. “זה קרקס ואני לא רוצה להיות חלק מקרקס”, הוא אומר. הצלם של הערוץ היה כבר בהרבה סיפורים כאלה והוא מפוכח ואומר לי “זה יהיה עוד פריים בין הרבה הפריימים חסרי החשיבות”.

עודה חכם ורק רוצה ללכת קדימה ומנסה לחמוק מסמלים. הוא יודע שאיש לא יקבל עגבניה אם ימשיכו לחפור אחורה. הוא רוצה פיוס היסטורי. אבל השטח והמציאות רק גוררים אחורה, להיסטוריה הפלסטינית ולסמליות. יונית לוי מציגה את דבריו של זעתרי, עודה חומק שהוא לא אוהב השוואות ומנסה להפיץ מסרים אופטימיים. “זה היה יום מזוויע”, מודה אמילי מואטי, יועצת התקשורת של התנועה. נראה שלא ישנה מאז התחלת המשבר של הסכמי העודפים. “מתחשק לי לעזוב את המקצוע ולפתוח שקשוקה ברוטשילד”, היא מאיימת.

ג’רייס נאסר, פעיל מקומי שעובד כמודד, אומר לי שבנצרת האיחוד לא עובר בקלות, אבל מוסיף שדווקא המפגש עם האיסלאמיסטים מעניין. “הם אמרו שהם תמיד חשבו שאנחנו קומוניסטים כופרים, וגילו שאנחנו בני אדם”.

עודה שוב בראיון טלפוני עם עיתונאית זרה, שמסרבת להידבק בגישה החיובית שלו, אולי המצרך הנדיר ביותר בפוליטיקה הישראלית. הוא שב ומסביר לה ששלום עם אבו מאזן אפשרי. כשהיא שואלת על מדינה יהודית הוא אומר: “ישראל זו הרי לא מדינת היהודים, זו לא מדינה ששייכת למשה מירוחם, זו מדינה של טייקונים, של 20 משפחות, לא מדינה של הרעבים. מוכרים להם שזו מדינת היהודים. אני שמח שיש כאן יותר מעם אחד. זה מעשיר. אני נהנה שיש שני עמים”. כשהיא מדברת איתו על יוזמת ליברמן לקרוע בין עודה לביני, הוא אומר: “הפנים שלי דומות להר הכרמל. אני אשאר פה, בעיר של אבא וסבא שלי”. אחרי זה הוא מוחה: “היא לא אהבה את האופטימיות שלי”.

יש גלעד שליט באולם?

יומיים קודם, ביום ראשון, הגעתי למרכז הבינתחומי בהרצליה ליום שאליו הגיעו רוב ראשי המפלגות, במסגרת כנס דמוקרטיה. השעה היתה מאוחרת ונראה שהדוכנים שהוקמו היו לעידוד ראשי המפלגות שבאו. אחרי שהצ’יפים המשיכו גם הדוכנים התקפלו. בדוכן של הליכוד שעדיין נותר, כי יעלון היה האחרון שיגיע לדבר, אני פוגש את רכז מטה הצעירים בעל השיער המשיי, עמרי אקוניס, אחיו של אופיר, ומחמיא שהוא ואחיו כמו ג’ב וג’ורג’ בוש. “פוליטיקה זה עניין של תזמון”, הוא אומר לי. “ראית את ערוץ הכנסת? הם אמרו שלליכוד יש את מטה הצעירים הכי משמעותי”.

מוכר הקפה, עם חולצת “איזה קרנף אתה”, התגאה שלא הלך לאף אחת מהשיחות עם הפוליטיקאים. “מה יש לראות אותם? הם ממילא יותר מדי בטלוויזיה. הם פקה פקה פוקי שמוקי”. משועמם, הקשבתי קצת לשיחות. “הומואים ולסביות חיים פה הכי טוב מכל מדינה בעולם. את יודעת מה עושים להם בגרמניה?” אמר פעיל אלמוני של הבית היהודי.

אבל שווה להזכיר את האירוע הזה בגלל מה שקורה לימין, ומסתמן בהבדל האדיר בין נפתלי בנט, איש הדור החדש של הימין, ובין משה יעלון. בנט הוא דובר מבריק, ומולו, יעלון משרה נמנום, שלטעמי יכול היה להפוך לנשק אסטרטגי במלחמה הבאה. עם כמה מנאומיו הוא יכול להרדים את האויב ואף לעורר בו חוסר רצון לחיות.

בנט התחיל בכך שתקף את גרבוז על האמירה שלו על מנשקי הקמעות, כשהוא מציין את שמו בחולם, כפי שבגין שיבש את שמו של דודו טופז. אחר כך, בטעות אמר את שמו נכון, בניגוד לבגין. אני אישית נפגעתי מהאמירה של גרבוז כפוליתאיסט, שכן הוא תקף את עובדי האלילים, והתפלאתי שאיש לא התייחס למגזר שלנו. אבל הנה, בנט, שבעצמו הואשם בגזענות בפרשת אוחנה, הצליח להרים את “פרשיית הצ’חצ’חים 2”.

בהמשך בנט טען עוד טענות. למשל, שהערבים רוצים את קורדובה ואת כל הארץ כאדמת ווקף ואף אמר ש”חייבים לחזור לימי מאיר הר־ציון”. כאילו המטרה היא שנוכל להרוג אותם בחזרה בבתים, במקום שיהיה שקט. הוא ניסה לנוע לכיוון חברתי־כלכלי, אבל לשיא מחיאות הכפיים זכה כשתקף שואל בשם מוסטפה מיפו שהציג את עצמו כ”פלסטיני”. “אם אתה נאמן לפלסטינים, זו בעיה גדולה”, הוא אמר. אם באמריקה מישהו היה מציג עצמו כבן ללאום היהודי והיה זוכה לתגובה כזו מפוליטיקאי, לא נראה לי שהוא היה שורד בפוליטיקה.

הוא ירה מסרים כמכונת ירייה. הדבר היחיד שהפיל אותו היה כשבחור, שהתגלה כבן אותה יחידה כמוהו, אמר לו “נתניהו ביקש מפלסטינים הכרה, אתה יודע כמה חשובה ההכרה, למה את לא רוצה להכיר בי ובנישואים שלי לבן הזוג שלי?”

“קודם כל, גם אתה אח”, הוא אמר לו, כמו כמעט לכל אחד, מלבד מוסטפה. “אלוף”, סיכמה מישהי לפניי.

היכולות של בנט בלטו על רקע השיממון של יעלון, שדיבר על כך שממשלות זרות ממריצות מצביעי שמאל וערבים כדי להפיל את נתניהו. “עושים את זה דוברי אנגלית”, הוא אמר. “יש פה עמותות, גורמים שממומנים על ידי כסף זר של ממשלות. במערכת הבינלאומית יש הרבה גורמים שלא רוצים לראות את נתניהו”.

כשנשאל על המנהרות, הוא אמר שהיה מודע להן, “הרי גלעד שליט נחטף נגד מנהרה”. אודי סגל המנחה (בהתנדבות, איזה פרייאר) אמר שגלעד שליט נמצא באולם. “שלום, גלעד”, אמר יעלון כדרך אגב. קשה להאמין שיש פוליטיקאי כל כך גמלוני שלא יקפוץ על ההזדמנות. אילו היה זה בנט, בוודאי היה דורש משליט לעלות לבמה וגונב מנדט ממרצ.

אפשר להגיד שבנט הוא כמו קוסם מלהיב שמגיע לכפר, ויעלון הוא הרפתן המעיק שיוצא מהכפר. האמת שככל שהנאום שלו נמשך, התחלתי לחבב את הגמלוניות של יעלון. אולי הוא באמת שווה משהו אם הוא הגיע כל כך רחוק עם כישורי הופעה כאלה.

היתה ליעלון פליטת פה קלה, שאני לא בטוח שנתניהו היה שמח לשמוע. לבחור שסיפר שהפוליטיקאים בישראל לא מהווים עבורו מודל, הוא אמר שפעם בראיון שאלו אותו מה הכי מסוכן לישראל, וחשבו שיגיד האיום האיראני, אבל הוא אמר השחיתות. כשנשאל על ידי סגל אם עדיין איראן היא לא האיום מספר אחת, חמק. הייתי בטוח שבבינתחומי ינצח יאיר לפיד בפער גדול, אבל המחנה הציוני התגלו כמפלגה הגדולה ביותר.

הבריכות של ליצמן

באותו ערב, כשהגעתי לתקווה, שכונת מגוריי, ראיתי שצצה מפקדה של יהדות התורה על רחוב ההגנה. השעה היתה כבר עשר בלילה בערך. שני זרקורי ענק הופנו למדרכה, ומאחור ישבו כמה נשים והרימו טלפונים. מעל כולם עמד הסלוגן של יהדות התורה, “בחירה לדורות”, אולי הסלוגן הגרוע ביותר האפשרי מאז “המערך — הדרך לפריצת דרך”.

הגבר היחיד שהיה שם, שישב בחוץ עם לפטופ, היה מוכר לי מהמחאה החברתית. ניהלנו הרבה שיחות מעניינות בקיץ ההוא. זכרתי שהוא גיי והתפלאתי לראות אותו ביהדות התורה, אבל צריך להתפרנס. “אני חייב לעבוד עם מי שמשלם”, הוא לחש לי.

מהמקום יצאה בחורה צעירה שעל ציפורניה עיטורים די חילוניים וניסתה לשכנע אותי להצביע ליהדות התורה. היא סיפרה שליצמן דואג לטיפולי שיניים ובריכות לילדים בשכונה ועוזר במפעלים ונתנה לי עלון של המפלגה שעליו כתוב “מתנות קטנות”. נשמעתי נלהב. היא שאלה כל הזמן אם השתכנעתי, ועניתי שאולי, היא נראתה נחמדה ולא רציתי לאכזב אותה וסך הכל יש לי סימפטיה לליצמן וגפני, לכו תדעו, טוב לשמור על אופציות פתוחות בימינו. בסוף היא כנראה פחדה מגניבת דעת ושאלה “אבל אתה יודע שאנחנו חרדים”. אמרתי שכן. ואז היא הפילה את השכנוע החזק ביותר, והציעה שאשאיר טלפון כדי לקבל ברכה מהרב קנייבסקי.

זמן להיפרד

זה מדור הבחירות האחרון, בגלל שלצערי הגיע הזמן להצביע. וזו הזדמנות להתייחס לשני רגעים מעניינים בבחירות האלה שקצת חמקו מעין הציבור.

הראשון הוא המשא ומתן לאיחוד עוצמה לישראל של מיכאל בן ארי עם יחד של אלי ישי. תמיד הימין תוקף את השמאל שהוא גרוע במשא ומתן, אבל כאן התגלה הימין הקיצוני כנושא ונותן הכי עלוב שאפשר. השילוב הזה למעשה הציל את ישי מקריסה מתחת לאחוז החסימה, אבל בתמורה להרבה מאוד קולות קיבלה עוצמה לישראל את מקום 4 בלבד. הרבנים של ישי סילקו את מיכאל בן ארי שעולה להר הבית, ושמו במקומו את מרזל, ומרזל נדרש לא להתייחס להר הבית. זהו הסכם שכולו השפלה, אף שתמורתו קיבל ישי סחורה מצוינת ואף ניצל. אפשר אפילו לומר שעוצמה לישראל עשו מה שאף מנהיג שמאל לא עשה: ויתרו על הר הבית.

הרגע השני שייך ליריב לוין מהליכוד. אולי ראיתם את יריב לוין. המדובר בברנש נטול חוליות ומבועת שמזכיר מעט את שבי השבלול מפרפר נחמד. והנה יום אחד היתה ללוין הזדמנות להראות כוח, להציל את המולדת ממש. המפלגה המשותפת רצתה את האות מ’ האמצעית כדי לשים אותה באותיותיה וליצור צירוף עם משמעות בערבית, במקום שמ’ סופית תופיע באמצע המילה. היא קיבלה את ההסכמה ממרצ ומהמחנה הציוני לקחת את המ’, אבל הליכוד אמר לא, ויריב לוין התגאה שהוא לא מוותר על המ’ לערבים. כך גם הסיפור נחשף, ובסופו של דבר המשותפת השתמשו בצירוף “ודעם”. זה המרחק שעברה תנועת החרות — מחמשת המ”מים של ז’בוטינסקי הליברל שרצה סגן ראש ממשלה ערבי למ’ של יריב לוין.

אלה היו בחירות 2015, שכמו מלחמת העולם הראשונה, איש לא יודע מדוע התחילו, אבל מסמנות שינוי גדול באופק.