לאחר חצי שנה של מחאה ראוי לעצור לרגע ולחשוב – לאן זו צועדת? נדמה כי בחודש האחרון מצויה האנרגיה המהפכנית של המפגינים, שצברה תאוצה מאז אירועי “הביביסטיליה” ב-15 ביולי – בדעיכה. בעקבות הסגר השני התפזר ריכוז המפגינים הגדול בבלפור לכל קצות הארץ: הפגנות מקומיות פרחו מקיסריה עד חולון, מבאר שבע עד רמת גן-גבעתיים.

    עם זאת, אין לזלזל באנרגיה הציבורית המושקעת במחאה. לפי נתוני הדגלים השחורים, כ-10% מאזרחי המדינה השתתפו בשלב זה או אחר בהפגנות המקומיות, במשמרות המחאה בצמתים ובגשרים או בהפגנות בבלפור. מדובר בהישג מרשים, לכל הדעות. הוא מעיד על כך שבהפגנות השתתפו רבים שאינם אנשי שמאל. במובן זה, כפי שארגוני הצעירים מדגישים שוב ושוב: “ההפגנות הן של כולם”.

אנרגיה ללא ארגון

    בטור דעה שפורסם ב”זו הדרך” בחודש יולי, טענתי כי ללא התארגנות יעילה תדעך המחאה ותעלם. עוד טענתי כי על המחאה לחדד מסרים, ולא להסתפק בבליל הקריאות הנשמעות בהפגנות: מפתיחת חקירה בפרשת הצוללות ועד צדק לאיאד אלחלאק ולסלומון טקה. “מוקדם לשער מה תהיה השפעתן של ההפגנות, אשר הולכות ומתרחבות מיום ליום. האם ישכילו הצעירים להתארגן ולפעול יחד להחלפת השלטון ולשינוי השיטה? בינתיים הם פועלים באופן יצרי ולא מאורגן”, כתבתי אז, לאחר שהשתתפתי בכמה הפגנות בבלפור. התרשמתי אז שהאנרגיות גבוהות, והקריאות “מ-ה-פ-כ-ה” נשמעו ברחבי ירושלים.

    ההפגנות נהנו אז מססגוניות רבה ומפרץ יצירתיות מבורך, שהיה בין השאר תוצאה של סגירת מוסדות התרבות בידי הממשלה. סמלים כמו הסוס הטרויאני והצוללות הוורודות המתנפחות אמנם משכו תשומת לב ציבורית ועוררו אי-נחת בקרב היושבים במעון בבלפור, אבל בטווח הארוך הם אינם יכולים להיות תחליף לארגון פוליטי. ובכל זאת, רבים מהמפגינים, אז כהיום, ממשיכים להתעקש על “מחאה א-פוליטית” או “מחאה ללא מפלגות”.

    בספרו “מחלת הילדות של השמאליות בקומוניזם” כתב לנין: “והרי זוהי מהות מעשה הילדות של ‘שלילת’ ההשתתפות בפרלמנטריזם, שבאופן כה ‘פשוט’, ‘קל’, ‘מהפכני’, כביכול, חושבים ‘לפתור’ את המשימה הקשה של המאבק נגד ההשפעות הבורגניות-דמוקרטיות בתוך תנועת הפועלים, ולמעשה אך בורחים מפני צילם הם, אך מתעלמים מכל קושי הם, נפטרים ממנו במילים בלבד. ניצול בורגני של המקומות הנוחים בפרלמנט, סילוף רפורמיסטי של העבודה בפרלמנט, שיגרה קרתנית תפלה – אין ספק, כי כל אלו הם הקווים האופייניים הרגילים והמכריעים, אשר מוליד הקפיטליזם בכל אתר, ולא רק מחוץ לתנועת הפועלים, אלא גם בתוכה”.

    מילותיו של לנין, שהתפרסמו לפני 100 שנים בדיוק, מצביעות על שתי הסכנות הנשקפות למחאה: שלילת ההשתתפות הפוליטית בהיעדר ארגון פוליטי-מפלגתי מחד-גיסא, וקו-אופטציה של המחאה בידי מפלגות האופוזיציה הבורגניות מאידך גיסא. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, נראה שאף לא אחד מהארגונים שצמחו במחאה (הוורודים, השחורים או “קריים מיניסטר”) אינו מתעתד להרכיב מפלגה חדשה. עם זאת, ייתכן כי פעילים מתוכם יתדפקו על דלתותיהן של מפלגות המרכז השחוקות בניסיון לסחוף לעברן מפגינים. מבחינת הגורמים האופורטוניסטיים במחאה, אפשרות נוספת היא הצטרפות למפלגת אווירה שצפוי שתקום לקראת הבחירות לכנסת ב-2021, אשר תציג סיסמאות חלולות ותעמיד בראשה גנרלים, ראשי ערים או אנשי עסקים.

לקראת דעיכה?

    בשיחות עם הגרעין הקשה של המפגינים על עתיד המחאה, ישנם כאלה המודים בחצי פה בדעיכה אך תולים תקוות בחידוש המחאה במלוא עוזה עם פתיחתו הצפויה של משפט נתניהו בינואר או בפברואר. לטענתם, גדודי מפגינים יפגינו אז מול בית המשפט ברחוב צלאח א-דין, וההמונים ישובו להתגודד בכיכר פריס הסמוכה למעון ראש הממשלה, או “כיכר הדמוקרטיה” כפי שהם מכנים אותה.

    המחאה אפוא עשויה לחוות עליות ומורדות. אך אפשר לקבוע בביטחון מסוים כי אינה צפויה לגווע בחודשים הקרובים. לכן חיוני שחודשים אלה לא יעברו כזמן מבוזבז. חיוני לפעול בנחישות לשילוב המפגינים בכוח פוליטי מהפכני עם דרישות פוליטיות מהפכניות – ולא להסתפק בסיסמה “לך”.

זוהר אלון

המאמר מתפרסם בגיליון השבוע של “זו הדרך”: http://maki.org.il/he/wp-content/uploads/2020/12/G47_2020.pdf