יו”ר סיעת חד”ש בנעמת, מייסם ג’לג’ולי, ממובילות המאבק ברצח נשים בישראל פרסמה הבוקר מאמר ב”הארץ” תחת הכותרת “חמישים גוונים של גזענות”. ג’לג’ולי היא יו”ר נעמת במרחב משולש דרומי. המאמר פורסם בעקבות חודש של מאבק אינטנסיבי בלתי מתפשר בתופעת האלימות במשפחה ורצח נשים בישראל, והחלטת הממשלה להיענות לחלק גדול מהדרישות שהעלו מארגנות המאבק וארגוני הנשים. המאבק החל בשל הגידול החד במספר הנשים שנרצחו השנה — 25 עד כה — ואי העברת תקציב לטיפול בתופעה.

 

לדברי ג’לג’ולי “בתקשורת חגגו את המאבק אשר הביא לתוצאות מרשימות בזמן קצר, אבל החגיגה מוקדמת. לפני שמכריזים על הישג, כדאי לבחון היטב את הבטחתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להגדיל את התקציב של התוכנית לטיפול באלימות ב–2019 מ–30 מיליון ל–50 מיליון שקלים, שעדיין לא ברור מהיכן יילקחו. השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל (ליכוד) הציגה תכנית לטיפול באלימות בחברה הערבית בעלות של 295 מיליון שקל לשנתיים. זאת בזמן שהתוכנית לטיפול באלימות במשפחה בכלל האוכלוסייה בישראל, בעלות של 250 מיליון שקלים לחמש שנים, טרם תוקצבה במלואה. גם התוכנית לטיפול באלימות בחברה הערבית טרם אושרה ולא תוקצבה. האם מדובר שוב באחיזת עיניים? מצער גם שהשרה האמונה על השוויון החברתי נקטה לשון פטרונית וחסרת רגישות, כאשר במהלך הצגת התוכנית אמרה כי בכוונתה ‘להציל את כבודה של המשפחה הערבית’, ואף הצמידה לה את השם ‘כבוד המשפחה’ — דבר המעיד על תפישה מיושנת ומעוותת של התופעה; תארו לעצמכם שלתוכנית למיגור האלימות בחברה היהודית היתה השרה קוראת ‘רקע רומנטי'”.

המסר שמעבירה גמליאל לציבור הרחב הוא “שרצח נשים בישראל הוא בעיה של החברה הערבית בלבד, לא של החברה כולה. יש להניח כי מאבק משותף של נשים יהודיות ופלסטיניות אזרחיות המדינה הבהיל את ראש הממשלה ושריו. יש להניח שהם נבהלו מכמות הערביות שנהרו באוטובוסים לכיכר רבין בתל אביב להפגנה העוצמתית והסוחפת לצד נשים יהודיות, כשכולן קראו, בערבית ובעברית, ‘די לרצח נשים'”.

עוד כתבה ג’לג’ולי ש”למחרת ההפגנה התגייסו עיתונאי החצר של הימין למאמץ להמעיט מחשיבותה. הם התעלמו מכך שאלימות נגד נשים ורצח נשים היא תופעה חוצת מגזרים ומעמדות, בישראל ובכל העולם, וניסו להציג את רצח הנשים כאן כבעיה פנימית של החברה הערבית, תוך ייחוס התופעה לתרבות הערבית, שלשיטתם היא תרבות אלימה ומדממת.

בהינף יד, בהחלטות רוויות בדעות קדומות, מדינת ישראל דוחקת את הנשים הערביות עשרות שנים לאחור אך הניסיון לכרסם במחאה לא צלח. המוחות — יהודיות וערביות — סירבו בתוקף לשחק לידי המקטרגים, מתוך אמונה בצדקת המאבק וידיעה ברורה שגבר אלים הוא תוצר של מערכת ערכים מעוות, הרואה באשה את רכושו, ושהאלימות איננה נחלתה של חברה אחת בציבור הישראלי. אני וחברותי למאבק רואות את התוכנית שהציגה גמליאל כניסיון לנקוט את שיטת הפרד ומשול נגד המפגינות היהודיות והערביות, וגם כך אנחנו לא מאמינות שהיא תיושם. התוכנית הוגשה בצורה פזיזה, ללא התייעצות עם גורמים מקצועיים.”

ועוד: “הניסיון להביא לדה־לגיטימציה של הערבים בישראל אינו חדש. ממשלת הימין בראשות נתניהו עמלה כבר כמה שנים על קִעקוע היסודות האזרחיים המשותפים במדינה. זה התחיל בהתקפות מתמשכות נגד נבחרי ציבור ערבים והאשמתם בבגידה, ובניסיון להקטין את ייצוגם באמצעות העלאת אחוז החסימה, המשיך בסרטון ‘הערבים נוהרים’ של נתניהו, והשיא היה בחוק הלאום שהופך את הערבים רשמית לאזרחים סוג ב’, ועל הדרך גם פוגע במעמדה של השפה הערבית בישראל. בין לבין הוצפנו באמירות דוגמת ‘בניכוי הערבים והחרדים מצבנו מצוין’, בהתייחס לעוני או להישגיהם הנמוכים של תלמידי בתי הספר. ההתנערות של הממשלה מאחריותה לאזרחיה הערבים בולטת במיוחד כשמדובר בטיפול באלימות הגואה בחברה הערבית, המכוונת פנימה ופוגעת רק בערבים. לא פלא שרוב הערבים סבורים כי המשטרה ורשויות האכיפה לא זו בלבד שאינן פועלות כדי למגר את האלימות, אלא אולי אף מעודדות אותה, ולראיה — 70% ממקרי הרצח לא פוענחו. ומבקר המדינה עצמו מתח ביקורת קשה על אזלת ידה של המשטרה בפענוח מקרי הרצח והאלימות בחברה הערבית”. במילים “על הממשלה לזכור שאנחנו — ערביות ויהודיות — עושות מהפכה, ואחוות הנשים מכל הלאומים והמגזרים היא תקוותנו לעתיד טוב יותר” סיימה ג’לג’ולי את מאמרה.

 

לגרסה המלאה של המאמר שפורסמה הבוקר ב”הארץ”:

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.6785260