תוצאות הבחירות לכנסת חושפות מציאות סתירתית, אשר בה, מצד אחד, מפלגת השלטון איבדה רבע מכוחה, ונוצרה אווירה ציבורית המבטאת אי-נחת מנתניהו כראש ממשלה, ומן הצד האחר – על סדר יומה של ממשלת הימין שתקום יעמדו יוזמות מסוכנות, דוגמת תקציב של גזירות כלכליות ויציאה למלחמה אזורית.

בכנסת היוצאת, מנו הליכוד (27 מנדטים) וישראל ביתנו (15 מנדטים) שליש מהכנסת. סקרי דעת קהל שהתקיימו לאחר ששתי המפלגות הכריזו על ריצה משותפת, ניבאו להן קרוב ל-50 מנדטים במשותף. אך המציאות טפחה על פניהם: הרשימה המשותפת איבדה רבע מייצוגה בכנסת, וזכתה ב-31 מנדטים (מתוכם: 20 לליכוד ו-11 לישראל ביתנו), לעומת 42 מנדטים בכנסת היוצאת. קמפיין הבחירות של הליכוד-ביתנו התאפיין בהתמקדות באישיותו “החזקה” של נתניהו, תוך הצנעת דמותו של ליברמן (למעט בתעמולת הבחירות למגזר הרוסי). הקביעה “המפלגה זה אני” הייתה כה מובהקת, עד שהליכוד לא טרח לפרסם – זו הפעם הראשונה בתולדותיו – מצע בחירות. לכן, ההיחלשות בתמיכה בה זכתה רשימת השלטון מבטאת, בין היתר, את היחלשות התמיכה הציבורית בבנימין נתניהו כראש ממשלה.

כדי לשמוע על המצב הפוליטי שנוצרה בעקבות הבחירות לכנסת, ועל השאלות שיעמדו על סדר יומה של הכנסת הקרובה, שוחחנו עם ח”כ מוחמד ברכה, יו”ר חד”ש.

האם השתנתה המפה בעקבות הבחירות?
“אין לי ספק שמרחב הפעולה של בנימין נתניהו הצטמצם לאחר הבחירות. זה עדיין לא הופך את המפה הפוליטית החדשה ליותר דמוקרטית או ליותר מתקדמת, שכן השחקנים החדשים במגרש – עדיין שבויים בקונספציות הישנות. איש מראשי המפלגות המועמדות להיכנס לקואליציה אינו קורא לפתור מן היסוד את הבעיות העומדות בפני החברה בישראל, פתרון המתבסס על שינוי אופייה הניאו-ליברלי הקיצוני של השיטה החברתית-כלכלית. נוסף על כך, איש מהשותפים הקואליציוניים של נתניהו אינו מציע ברצינות לחתור למשא-ומתן לשלום עם הפלסטינים. למרות דברים אלו, אני אינני סבור ש’מה שהיה הוא שיהיה’. יש מקום לנסות ולקדם את השאלות החשובות – צדק חברתי, שוויון, זכויות אדם ואזרח – גם בתוך כנסת כזו”.

האם הכנסת תעסוק בעיקר בשאלות פנים, או בשאלה המדינית ובענייני המזרח-התיכון?
“למרבה הצער, הצליח נתניהו בקדנציה האחרונה לדחוק את הנושא המדיני לשוליים, ואף להציג זאת כהישג של ממשלתו. זו התנהגות של קלפן לא-מוצלח, המתמלא בביטחון כוזב ומשתכר מתחושת ניצחון כבר בעקבות סיבוב אחד של המשחק. העובדה שנתניהו הצליח להעלים מהשיח הציבורי בישראל את האפשרות של משא-ומתן עם הפלסטינים, היא שסייעה בידי מפלגת “יש עתיד”, שהיא המפלגה השנייה בגודלה כיום, לסמן בתור השאלה הפוליטית החשובה ביותר כיום מה שמכונה ‘שוויון בנטל'”.

מה מאחורי התביעה ל-‘שוויון בנטל’?
“אם נפתלי בנט ויאיר לפיד רוצים לדבר על ‘שוויון בנטל’, אז אדרבא – שישאלו מי נושא את עיקר הנטל של ההוצאות התקציביות האדירות המושקעות בהרחבת ההתנחלויות, בבניית גדר ההפרדה ובהידוק המצור על רצועת עזה. אם יציגו ברצינות שאלה זו, יגלו כי אלה שכבות הביניים – אשר בשמם, לכאורה, לפיד ובנט נשבעים – וכן העובדים והמובטלים, המשלמים מכיסם את מחירו של המשך הכיבוש. זו המציאות אשר התביעה ל-‘שוויון בנטל’, כלומר – לשירות צבאי, מסיתה את הדיון הרחק ממנו.

“יתר על כן, לדעתי השירות הצבאי אינו ערך וגם אינו יכול להיות ערך. יתר על כן, לא מקובלת עליי התפיסה כאילו יש קשר בין שירות או אי-שירות בצבא, לבין מתן או שלילת זכויות חברתיות ואזרחיות. במדינה מתוקנת ונורמלית, לא הופכים את השירות הצבאי לערך המכונן. זהו היגיון מיליטריסטי ופאשיסטי, שאין לו מקום בחברה דמוקרטית.

“לפני פחות משנה, כאשר נכנס שאול מופז – אז עדיין בראש מפלגה בת 28 מנדטים – לממשלת נתניהו, עמד הנושא של ‘שוויון בנטל’ על סדר היום. באותה תקופה, ניסו ליברמן ונתניהו לכרוך את האוכלוסייה הערבית בשאלה זו.

“אני זוכר היטב את שיחת הטלפון ההזויה שקיים איתי רה”מ נתניהו, בה אמר כי ‘הזמנים השתנו, ואין מנוס מלהחיל את ‘השוויון בנטל’ גם על הצעירים הערבים’ (כפי שדווח ב’זו הדרך’, 4.7.2012). השבתי לו אז, כי אנו דוחים את הרעיון מכל וכל.

“יציאת מפלגת קדימה מהקואליציה של נתניהו הורידה אז את הנושא מסדר היום. אולם כעת, אני לא מוציא מכלל אפשרות שנתניהו וליברמן יפעילו פעם נוספת את סיסמת ‘השוויון בנטל’ כשוט גזעני נגד האזרחים הערבים. בנט לא צפוי להתנגד לצעד כזה, ולצערי – לאור התבטאויותיו והתנהגותו של יאיר לפיד – גם הוא עלול להיות שותף לזה. בכל הנוגע בגיוס בכפייה של הצעירים הערבים, יאיר לפיד עלול ללכת בדרכו של אביו. כזכור, טומי לפיד עמד בראש ועדת השרים ליישום המלצות ועדת אור, בעקבות אירועי אוקטובר 2000. במקום לקדם שוויון ולפעול למיגור הגזענות וההדרה, ועדת לפיד קראה דווקא לכפות על הצעירים הערבים שירות לאומי (אשר כונה בפיה ‘שירות אזרחי’). במקרה של לפיד הבן, התפוח לא נפל רחוק מהעץ”.

עוד לא ברור סופית אילו מפלגות ישתתפו בקואליציה. מהם הגורמים שיכריעו בשאלה זו?
“יש מקום להניח, כי נתניהו יעדיף תחילה להרכיב קואליציה מצומצמת, בעלת רוב דחוק בכנסת, וכי שותפות קואליציוניות נוספות תצטרפנה לממשלה בראשותו רק בשלב מאוחר יותר. לדעתי, כמה מהשיקולים של נתניהו לגבי זהות המצטרפים החדשים, ייחשפו בצורה ברורה יותר לאחר הביקור בישראל של נשיא ארה”ב, ברק אובמה. ההערכה היא שאובמה מגיע לישראל כדי לנסח הבנות חדשות עם ממשלת ישראל לגבי ההתמודדות הצבאית והדיפלומטית עם איראן. במובן זה, בנט עשוי להיות שותף טוב יותר מאשר לפיד. אם, לעומת זאת, הנושא שאובמה יעמיד במרכז ביקורו הוא תרומת ישראל לחידוש המו”מ עם הפלסטינים, הרי שנתניהו יזדקק לא רק לציפי לבני בממשלתו, אלא גם ליאיר לפיד. לכן, נראה כי הרכב הקואליציה ייגזר מסדר היום האזורי אותו יקדם הממשל האמריקאי, ומניסיונותיו של נתניהו לתמרן אל מול הדגשים במדיניות אובמה במזרח-התיכון.

“חשוב לזכור, כי בעקבות התפתחות התהליך הקרוי ‘האביב הערבי’, הממשל האמריקאי עשוי להגיע למסקנה כי עליו לשלם מס שפתיים לנושא המרכזי של המזרח התיכון, שהוא – השאלה הפלסטינית. אם כי, כמובן, אין פירוש הדבר ארה”ב תיסוג מהגיבוי אותו היא מעניקה לממשלת ישראל, או מהתמיכה אותה היא מושיטה לתנועות ולמשטרים ריאקציוניים באזור”.

הכנסת היוצאת התאפיינה בחקיקה אנטי-דמוקרטית. מציאות זו צפויה להימשך?
“החוקים האנטי-דמוקרטיים, המכוונים נגד חופש הביטוי והדעה ונגד הציבור הערבי, היו הקלף המנצח של הימין, ובמיוחד – של האגפים היותר אופורטוניסטיים שקיימים בליכוד, שביקשו להיבנות פוליטית מחקיקה זו. לכן, אין ספק שהמגמה הזו תימשך גם בכנסת הנוכחית. אומנם הכנסת הזו אינה כנסת יותר דמוקרטית או יותר הומאניסטית מקודמתה, אך מהתבוננות מפוכחת בהרכב חברי הכנסת שנבחרו אליה, ניתן להעריך כי זו תהיה כנסת פחות קיצונית. דוגמאות לכך הן ההיחלשות ב-11 מנדטים של הליכוד-ביתנו, והעובדה שהכהניסטים אריה אלדד ומיכאל בן-ארי נפלטו מהכנסת. אין בכך כדי לטעון שבנט מסוכן פחות. אך יש להעריך שהמרחב בתוכו יפעל בנט, ובו יפעלו מחוקקים גזענים דוגמת דני דנון ויריב לוין – הוא מצומצם יותר הפעם”.

הראיון עם יו”ר חד”ש התפרסם ב”זו הדרך”