בעוד שבועיים יתקיימו בחירות, ובהחלט משנה מי ינצח. נתניהו מסתבך וסותר את גרסאותיו שלו בפרשת הצוללות. עכשיו אנחנו מכירים לא רק את שרה, יאיר והחברים, אלא גם את הדוד מאמריקה ובני הדודים שרן ומיליקובסקי.

צפינו השבוע גם בסרט “ניחוח אישה”, בו התבשמה הגיבורה, שרת המשפטים, בפשיזם. במקביל, טראמפ נחלץ לעזרת ידידו נתניהו והכיר באופן פושע ובלתי-אחראי בסיפוח הגולן לישראל.

1. המבנה הלא-נורמלי בעליל של ישראל הומחש השבוע שוב, כאשר מנהיגי המפלגות הציוניות עלו לרגל לוועידת איפא”ק כדי לחזק את הלגיטימציה שלהם בתוך ישראל בתמיכה של אזרחים (יהודים) של מדינה אחרת. מהלך כזה הוא הצד השני, וצריך להסביר אותו לשמאל הציוני, של הניסיון לפסול רשימות של אזרחים ישראלים מלהשתתף בבחירות.

כאשר רג’פ טאיפ ארדואן, ראש ממשלת טורקיה, רצה לנאום בפני אזרחיו הנמצאים בגרמניה לקראת הבחירות בארצו, סירבה מרקל לאפשר לו להופיע. בארה”ב חוקרים כעת שירותי הביטחון אם הפדרציה הרוסית התערבה למען טראמפ בבחירות. אם זה לא כשורה שרוסיה תתערב בבחירות בארה”ב, למה זה בסדר שארה”ב מתערבת בבחירות בישראל?

בגרורה הזאת של אמריקה, ההתערבות הגלויה והמזיקה של טראמפ אינה מזיזה לאיש. טראמפ אף זוכה לשבחים שמעריפה עליו מפלגת הגנרלים הנפגעת, לכאורה, מהתערבותו.

2. את ההכרה האמריקאית בסיפוח הגולן אפשר לראות כמשלוח מנות לפורים. הגולן הוא חלק מסוריה, וישראל כבשה אותו במלחמת 1967. כך היה וכך רואה זאת העולם. כל הסדר בגולן צריך להיות בהסכמה עם סוריה ולא באופן חד-צדדי.

הכרת טראמפ בריבונות ישראלית על רמת הגולן מצטרפת לשורת החלטות קודמות שלו הסותרות את החוק הבינלאומי והשוחקות את סמכות המוסדות הבינלאומיים שארה”ב הייתה שותפה ראשית בהקמתם במאה ה-20.

הכרה בכיבוש ובסיפוח, באופן חד-צדדי וללא הסכם, מטפחת את המשך הסכסוך הישראלי-סורי. היא גם סותרת את דרישות ארה”ב מרוסיה לגבי קרים ואוקראינה ויכולה, למשל, להיות תקדים לסיפוח צפון קפריסין הכבושה לטורקיה. הצהרת טראמפ, תעודד בראש ובראשונה דרישות דומות לגבי סיפוח בגדה המערבית הכבושה.

טראמפ, הסנטה קלאוס של ביבי, נותן מתנות שאינן ברשותו. אך בעוד טראמפ רחוק, הגולן קרוב ויישאר כאן. טראמפ וביבי לא יאריכו ימים אבל אנחנו ובנינו נאכל את שהם בישלו.

אפשר וצריך להגיע להסכם שלום עם סוריה. הוא גם יפחית את הצורך של אסד בברית עם איראן.

3. 3. לפרשת הצוללות יש כמה היבטים חשובים. היבט שלא נידון כמעט כלל הוא ההיבט הגרעיני. בדוקטרינת ההרתעה האטומית של ישראל, הצוללות מדגם דולפין הן “כוח המכה השנייה”. הן אמורות לשאת טילי שיוט גרעיניים ולהשמיד “ככלות הכל”, את המזרח התיכון.

החלטה להכפיל את מספרן היא הסלמה כלפי איראן, ומגבירה את מרוץ חימוש בינה לבין ישראל. הסלמת מרוץ החימוש במזה”ת יקרה, מסוכנת ומעלה את סכנת ההתלקחות. ההחלטה לשים נתח גדול יותר מתקציב הביטחון בסל הגרעיני משמעותה קיצוץ בתקציבי צורות לחימה אחרות. היא מעלה, לכן, את הסיכון של שימוש נחפז באופציה הגרעינית.

רק מאמר של אבנר כהן (“הארץ”, 21.3) התייחס לסכנה הגלומה בצורת קבלת ההחלטות הבלעדית של ראש הממשלה, המדיר את הצבא ואת משרד הביטחון. נתניהו עלול לגרור את ישראל למלחמה גרעינית, ומערכת האיזונים הקיימת אינה מסוגלת לחסום אותו.

לא במקרה לא מתייחסים שלושת הגנרלים להיבט זה של הפרשה. הם שותפים להשתקה המיליטריסטית בנושא הגרעין. פרשת אשרור מכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים, תוך מניעת אינפורמציה מהרמטכ”ל ומשר הביטחון, מראה שוב על מידה בלתי-נסבלת של ריכוזיות בידי איש אחד והפרת אמונים.

4. היבט אחר של פרשת הצוללות הוא נפוטיזם (העדפת קרובים) וניגוד אינטרסים. הפרשה גילתה לנו טפח מקרבתם לצלחת של אנשי משפחת נתניהו-מיליקובסקי-שמרון. קרבה זו מניבה להם זכייה בעסקים ללא מכרז ורווחי עתק.

הם מחויבים לנתניהו ונאמנים לו. נפוטיזם הוא סוג של התייחסות כלפי אנשים לא לפי תפקידם, אלא לפי שייכותם. היבט קשור נוסף הוא הקלות הבלתי-נסבלת של עירוב קשרי דם, עסקים, מתנות ושוחד. נפוטיזם קיים לא רק בחברות מסורתיות, לא רק במשפחת אסד, אלא גם במשפחות טראמפ ונתניהו. ביבי מערבב עסקים והחלטות פוליטיות.

הוא וקרוביו עושים כסף מהחלטות שלו המתקבלות בדעת יחיד.

5. למרות שכל הבחירות הן לכאורה סביב ביבי, חפותו וכשירותו – אנו נמצאים על סף תקופת אופל שלא ידענו כמותה. על הפרק עומדת פשיזציה נוספת של ישראל.

אנחנו לא אוהבים את הגנרלים ולפיד מסיבות רבות. ייתכן מאוד שהגנרלים ישתתפו ב”ממשלת אחדות” של נתניהו ויורשיו. עם כל התסכול והמרירות כלפי המערכת, אין לנו את הפריבילגיה שלא להשתתף בה. תמיד יכול להיות גרוע יותר.

בין האזרחים הערבים ישנם המתלבטים אם לבחירות הקרובות יש משמעות מבחינתם והאם להצביע. הקורבנות הראשונים של הפשיזציה יהיו הפלסטינים אזרחי ישראל והשמאל העקבי. חשוב לזכור כי אין ממשלה חלופית ומדיניות חלופית ללא ערבים. עלייה בשיעור ההשתתפות של האזרחים הערבים בהצבעה יכולה למנוע אסון גדול.

אבישי ארליך

הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של “זו הדרך”