לאמוק שאחז בשר הביטחון, אביגדור ליברמן, בשבועיים האחרונים יש רק הסבר אפשרי אחד: בחירות. ריח בחירות חזק אופף את הזירה הפוליטית, והריח הזה מוציא את כולם מדעתם, ובמיוחד את ליברמן, שבמשך תקופה ארוכה ניסה לטפח, ללא הצלחה, תדמית של מבוגר אחראי ורגוע. הניסיון הזה התפוגג לחלוטין עם תחילת המתקפות משולחות הרסן שלו נגד הציבור הערבי ונבחריו.

אולי בכלל צריך לראות במתקפה האחרונה שלו סוג של התמתנות? או שמא אנחנו צריכים להתכונן לגרוע יותר, שעוד יבוא? כי הרי זהו אותו ליברמן, שבתקופת הבחירות קרא לערוף את ראשינו בגרזנים. מושפע כנראה גם מהאווירה הדאעשיסטית, אך גם מהאווירה הכללית בממשלת הימין הקיצוני של בנימין נתניהו, ולצערי, גם מאווירה ציבורית תומכת, או לפחות מאפשרת הפצה של רעיונות כאלה.

תוכנית הטרנספר והגירוש נהפכה לחלק אינטגרלי מקמפיין הבחירות של מפלגתו המדשדשת של ליברמן. אך כל מי שעיניו בראשו יודע, כי גירוש של תושבי ואדי ערה והעברת הערים והכפרים באזור לתחומי המדינה הפלסטינית העתידית הוא רעיון דמיוני, בלשון המעטה. לא רק שאנחנו, האזרחים הערבים, מתנגדים לרעיון ומימושו כרוך בשלילה כפויה של האזרחות של מאות אלפים, אלא שמדובר בתוכנית לא ישימה. הרי בשום מצב לא תסכים מדינת ישראל שהגבול ימוקם ליד חדרה, וכדי להגיע לעפולה יהיה צורך לעבור בשטחי מדינת פלסטין. אם כך, למה ליברמן בכל זאת חוזר שוב ושוב על אותה תוכנית?

תוכנית הגירוש, בדומה למאמרו ב”הארץ”, היא חלק מתוכנית אסטרטגית רחבת היקף. ליברמן רוצה להצית אלימות בין יהודים לערבים בישראל. הוא עושה זאת באמצעות דה־לגיטימציה ודה־הומניזציה של אזרחי המדינה הערבים, בהציגו אותנו כמפחידים, מסוכנים ואפילו רצחניים. מבחינתו, בניית הזהות הישראלית נעשית באמצעות שלילת האזרחות של האזרח הערבי, ולכן הערבי חי על זמן שאול במדינה, ועצם קיומו בה אינו עובדה מוגמרת. המטרה היא לשלול מהציבור הערבי את הלגיטימיות הפוליטית שלו, להטיל ספק בעצם אזרחותו. כי מה ההבדל ביני, ערבי תושב חיפה, ובין תושב נצרת או רהט, לבין תושבי ואדי ערה?

ליברמן מנסה לומר לכולנו, שאזרחותנו עצמה מוטלת בספק ויכולה להילקח מאתנו בכל רגע, ללא קשר למעשה שעשינו, אלא פשוט כי אנחנו ערבים. אם כזה הוא המצב, מובן שאין לנו זכות להשפיע על קבלת ההחלטות במדינה — הרי אנחנו רק אורחים לרגע במולדתנו.

למשמע המתקפות של ליברמן, דברי ההסתה שלו, אי אפשר שלא להיזכר במשטרים האפלים במאה ה–20 .דניאל בלטמן כתב כאן בשבוע שעבר מלים, שהייתי רוצה שיהדהדו בלב כל אזרח יהודי: “תעמולת שנאה בעלת מסרים הרסניים דינה להוביל לאלימות ברגעי משבר… ליברמן פועל היום ממש באותה שיטה. הוא מטפטף בהתמדה תעמולת שנאה אנטי־ערבית ו’מתדלק’ את העוינות והחשדנות שקיימות בחלקים נרחבים של הציבור היהודי נגד האוכלוסייה הערבית. סופו של תהליך כזה כתוב על קיר ההיסטוריה באותיות של דם ואלימות”. אסור לנו לתת לליברמן ולמשתפי הפעולה עמו בממשלה להוביל אותנו לשם.

חשוב להסתכל על דברי ליברמן בהקשר רחב יותר. שר הביטחון מייצג עמדות אנטי־דמוקרטיות. אלה עמדות פשיסטית קלאסיות ולפיהן, אין משמעות למשטר הדמוקרטי של מדינת חוק, שבה נענש רק מי שעובר על החוק. לפי העמדות של ליברמן, ציבור שלם מואשם ונענש רק מתוקף זהותו הלאומית.

את מאמר השטנה ב”הארץ” פרסם ליברמן כתגובה על מאמר של משה ארנס (“הארץ”, 18.12). כידוע, תהום פוליטית פעורה ביני לבין ארנס, אך אפילו הוא, מעמדתו הפוליטית בימין הקשה, נחרד מההסתה של ליברמן. ארנס הצביע בדבריו על המאבק של הרשימה המשותפת למען שוויון, ואף הזכיר את המעורבות שלנו, חברי הכנסת ברשימה, בצעדים ממשיים לצמצום האפליה התקציבית של האוכלוסייה הערבית בישראל.

הציבור הערבי־הפלסטיני במדינה מצליח להגיע להצלחות והישגים מרשימים חרף אפליה ממוסדות ולמרות חסמים וקשיים בלתי פוסקים. השנה, לראשונה, שיעור הסטודנטים הערבים שהחלו את שנת הלימודים האקדמית הוא 18% מכלל הסטודנטים — יותר מחצי הן סטודנטיות ערביות.

הצעירים שלנו נאבקים להצליח וכובשים פסגות בתחומי ההיי־טק, המדע והרפואה. גם בתחומי האמנות והתרבות הצעירים והצעירות שלנו מפלסים דרך ייחודית ומרגשת, המייצגת את המורכבות של זהותנו הגאה ואת החיים הפעילים במדינה הכובשת את המחצית השנייה של העם שלנו.

ליברמן יכול להמשיך לאיים, אך זוהי מולדתנו, ואין לנו אחרת. אנחנו, כמו נוף ארצנו האהובה, נישאר כאן לנצח, ואנחנו ממשיכים לחפש אזרחים יהודים שרוצים לבנות אתנו חיים של שותפות, המבוססים על שוויון וכבוד הדדי.

ח”כ עודה (חד”ש) הוא יו”ר הרשימה המשותפת,

המאמר פורסם ביום חמישי (21.12) ב”הארץ”