מאת איימן עודה, מזכיר חד”ש

ביום שני לפנות בוקר, ממש עם צאת עיד אלפיטר, העירו אותי תושבי אל-עראקיב בדאגה: “כוחות המשטרה נמצאים כבר בפתח הכפר”. הרמתי את ראשי, ומבין קרני השמש הראשונות נגלו לעיני כ-100 כלי רכב שפרצו לכפר כשלצידם מאות שוטרים ואנשי יס”ם, שורות-שורות.

התושבים החלו אוספים בבהילות את רכושם והצפינו אותו בתאי המטען של מכוניות. פעוטות קמו משנתם; עשרות ילדים הגיחו מפתח הסוכות וטיפסו לגבעה לצפות במתרחש. הבולדוזרים התקדמו מסוכה לסוכה, כשהם מחריבים אותן בתוך שניות, ואנשי היס”מ בעקבותיהם. עם כל בית שנהרס נשמעות זעקות שבר. הגברים זועקים “אללה אכבר”, הנשים והילדים מבכים את ביתם שנחרב.

מפקד היחידה, קצין בשם יואל, מתגרה בי: “נו, אתה עדיין בא מהצפון לעזור לעלובים האלה? אין לך מה לעשות?”. כשאמרתי שאעמוד להגן על זכויות התושבים לאדמתם, הוא מגדף: “תדע, אנחנו נשמיד את כל עמך בקרוב – ואני אדאג להשמיד אותך אישית”. מכאן הוא עובר לקללות שהנייר אינו סובל. עם כל הכעס והעלבון אני מתעקש לענות לו תשובות ענייניות.

מעטים, אנחנו מנסים להיאחז בקורות הסוכה המיועדת להריסה. המשטרה עיכבה אותי לחקירה בהאשמות מוכנות מראש – הסגת גבול, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, העלבת עובד ציבור, אי ציות להוראה ועוד חמישה סעיפים שונים. כשהובאתי בפני בית-המשפט, הופרכו כולן בין רגע. כל תכליתן לשמש בסיס רעוע למעצר שרירותי כדי למנוע מחאה בלתי אלימה. ברקע נשמעו שירי עיד אלפיטר בוקעים מגרונותיהם של ילדי הכפר.

אז מה באמת הסיפור באל-עראקיב, הכפר שנהרס כבר חמש פעמים בשבועות האחרונים? בשנת 1907 רכש שבט א-טורי 150 דונם באזור. 20 שנה מאוחר יותר רכש סלימאן א-טורי 1000 דונם נוספים. השלטון העות’מאני, ולאחריו הבריטי, הכירו בבעלות המשפחה על הקרקע. ממש באותו אזור, צמוד לאדמות המשפחה, רכש משה סמילנסקי חלקות ממשפחות בדואיות. הוא ידע שיש לבדואים זכויות בעלות ושילם תמורתן. מדינת ישראל הכירה בקיבוץ משמר הנגב שהוקם על האדמות האלה. לעומת זאת, היא סירבה ונותרה איתנה בסירובה שלא להכיר בזכותה של משפחת א-טורי על אדמת אבותיה. זוהי סיבת הקונפליקט. אנשי אלעראקיב מכונים “פולשים” כשהם עומדים על זכותם לשבת על אדמת אבותיהם.

תושבי א-טורי רוצים לחיות במקום ולהקים בו כפר חקלאי ולשמור על אורח חייהם ותרבותם. למשרדי הממשלה יש תוכניות המאפשרות זאת. אפשר להילחם בהם ואפשר לעשות אתם צדק. עקירה או הכרה – זו הברירה. תארו לעצמכם: תושבי אל-עראקיב יבנו בתים באופן מוסדר וחוקי על אדמתם, יחוברו למים ולחשמל, יקימו מחדש את בית הספר… וילדי הכפר לא יקומו השכם בבוקר לקול הבולדוזרים המתקרבים.

פורסם במקור באתר הגדה השמאלית