"איפה הייתם 8 שנים?" – תשובות לטענות שגורות
1 בינו', 2009 | מאת דב חנין | קטגוריות: כלליח"כ דב חנין מתייחס ועונה לתגובות השגורות בעקבות עמדת חד"ש נגד המלחמה בעזה ובעד השבת הרגיעה וחזרה למשא ומתן הטקסט פורסם במקור באדום ירוק – האתר של דב חנין.
בהמולת המלחמה ומערכת הבחירות לא אוכל להשיב באופן פרטני לכל אחד מהמכתבים שקיבלתי בעקבות העלון האלקטרוני שהוצאתי בתחילת השבוע. לכן בחרתי להעלות כאן תשובות לכמה מהטענות שחזרו בכמה מהתגובות.
ראשית, תודה מקרב לב לכותבי מכתבי התמיכה, ובמיוחד לאלה שהגיעו מאיזור עוטף עזה. במלחמות, במיוחד בשלביהן הראשונים, מתרחש תהליך של בידוד קולות השלום ודחיקה שלהם אל מחוץ למה שנתפס כ”מתקבל על הדעת”. לכן המסרים המחזקים האלה חשובים מאין כמותם ומאפשרים להמשיך בידיעה שאיננו לבד בקריאה לרגיעה ולשלום.
לגבי הטענות הנגדיות -
1. “לא שמענו אתכם מגנים את הקסאמים / לא ראינו אתכם בשדרות” וגו’ – הסיבה לכך היא שהסיורים שערכנו בדרום והביקורת שלנו על הפיגועים ועל ירי הקסאמים לא מצליחים לחדור את חומת התקשורת ולהביא את הדברים לידיעת הציבור. איכשהו יותר קל לעכל תמונה פשוטה לפיה השמאל עם הערבים והימין עם היהודים. לשותפות יהודית-ערבית בעד השלום ונגד המלחמה והטרור אין מקום בתמונה הזאת. מכיוון שכך, אנחנו נדחקים לאמצעי תקשורת חלופיים ובעיקר לאינטרנט. אחת הדרכים להתרשם באופן אמיתי מפעילותנו היא לשלוף מילים כמו “שדרות”, “גלעד שליט”, “קסאמים” ודומותיהן בשדה החיפוש של אתר "אדום ירוק". חבל להסתפק בעיתונות הממסדית.
2. “עם מי תדבר? החמאס לא מכיר בישראל” וגו’ – אם אמנם שלפתם בשדה החיפוש כפי שהצעתי, מצאתם ודאי שחד”ש מותחת ביקורת עקבית על החמאס, הן במישור האידיאולוגי, הן ביחס להחלטותיהם המדיניות. אין ספק שישראל אינה לבדה בסיפור הזה. ובכל זאת, מול ממשלת החמאס הזו, התקיימה רגיעה לאורך ארבעה וחצי חודשים. הדבר בא כתוצאה מתהליך הידברות. אני לא חושב שיש היום ישראלי אחד שבאמת מאמין שלא מדברים עם החמאס. אנחנו לא מכירים בהם, הם לא מכירים בנו, אבל בסופו של דבר מדברים אחד עם השני ואף מגיעים להסכמים. ההידברות מתקיימת ומשיגה לעתים תוצאות.
3. “עם מי תדבר? החמאס רוצה לחסל את ישראל” – וישראל הכריזה שלא תשקוט עד שהחמאס יירד מהשלטון. הדה-לגיטימציה ההדדית לא עוזרת להתקדם לרגיעה ומזיקה לשני העמים. הפלסטינים מצידם מקבלים ממשלות יותר ויותר ימניות, וכך גם הישראלים רק מחזקים את המשטרים הפונדמנטליסטים. זה חלק מהטרגדיה שבמלחמות. בפועל – המלחמות הן אלה שמייצרות את השנאה, כמו שהשינאה מייצרת את המלחמות. הסכם הרגיעה היה טוב לתושבי הנגב המערבי. חבל שלא היה טוב יותר גם לתושבי רצועת עזה, שבעבורם מדובר היה בחודשים של מצור כלכלי קשה מאוד. כפי שכתבתי בעלון – רגיעה מחודשת מוכרחה לכלול גם שיפור של החיים ברצועת עזה, חילופי שבויים ותחילת משא ומתן עם הרשות הפלסטינית. בלי דינאמיקה של שיפור, משני צידי הגבול, אי אפשר יהיה להיחלץ לאורך זמן מהמלחמה.
4. “הם שברו את הרגיעה” – הסיפור הרבה פחות ברור (ראו כאן למשל) ובכל מקרה אין זה משנה. המלחמה בעזה אינה רק מחרידה אלא גם מזיקה לאינטרסים שלנו, אותם ניסיתי להציג בעלון.
5. “הרגיעה מאפשרת לחמאס להתחמש” – אמנם, אך במלחמה החמאס צובר אהדה ציבורית. כך או כך, החמאס עושה חייל. אין ספק שבלי דינמיקה של שיפור החיים ברצועה ושל משא ומתן להסכם שלום יציב, הרגיעה היא רק צעד ראשון וזמני בדרך לשלום. ובכל זאת – גם צעד זמני חוסך חיי אדם, צער וסבל, באופן שאין לזלזל בו. ואם יבואו בעקבותיו צעדים נוספים, מצד ממשלה שוחרת שלום, הרי שאפשר לעלות באופן מהיר למדי על מסלול אחר לגמרי.
6. “הפתרון יבוא מבחוץ, דרך בוררים חיצוניים ובלחץ בינלאומי” – לצערי, ארצות הברית ומדינות אירופה מהוות בשנים האחרונות חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. בשל שיקולים משיקולים שונים ישראל זוכה לגיבוי גורף ואף נדחקת להמשיך את המצור על עזה ואת המלחמה בחמאס. לכן חשובה במיוחד התארגנות פוליטית מקומית, ישראלית ופלסטינית, שתקרא לשים סוף להפגזות ההדדיות, להרג, למצור, לחטיפות, ולנסיונות השווא להביא את הסכסוך להכרעה כוחנית. אם יהיה פתרון הוא יבוא מידינו שלנו ולא משום מושיע מבחוץ.
7. “נגררתם אחר הימין להתעסק במלחמה במקום בעוני, באבטלה ובמשבר הכלכלי” – אמת. זה מה שמלחמות עושות. לא נהיינו פחות סוציאליסטים, אלא שהסוציאליזם מחייב יציבות ביטחונית מינימאלית – בלעדיה הכל נשטף תחת החרדה הקיומית המיידית ביותר. התייחסתי לכך בהרחבה כאן.
8. “אתם מדברים בסיסמאות – תנו פתרון” – אנחנו מקפידים להציג את הפתרון – הפסקת אש מלאה, שקט בעזה ובנגב המערבי, שיפור החיים ברצועת עזה, חילופי שבויים, משא ומתן מול הרשות. זו תכנית פעולה של ממש, תכנית ברורה ויישימה. אלא שבמציאות שייצרה ממשלת קדימה-עבודה (מדברים שלום ועושים מלחמה) הדברים נשמעים כמו סיסמאות ריקות. בתגובה הארוכה כאן למעלה, אני מקווה שהצלחתי במעט לפרט ולהראות שהדברים לא בשמיים אלא בהחלט בידיים שלנו.
מקווה לראות את כולכם במוצאי שבת הקרובה בתל אביב.
דב
אני מאמין בצורך ובהכרח שלנו להגיע להסכם עם החמאס שיביא להפסקת אש משני הצצדים ופתיחת המעברים. כמו כן אני חרד מאד מכניסה קרקעית לעזה ומהשלכותיה, בעיקר על האוכלוסיה הפלסטינית (לכוחותינו אני פחות דואג — אני נוטה לסמוך בעניין זה על ראשי כוחות הביטחון שמן הסתפ הפיקו את הלקחים).
הדבר היחיד שמונע ממני כרגע להצטרף למחאת השמאל הוא, שבניגוד לשמאל, הדורש מישראל הפסקה חד-צדדית של הלחימה, אני מסרב למהלך כזה עד שהחמאס יסכים לחידוש הפיקוח החיצוני על המעברים. פיקוח זה אפשר שיהיה מצרי, אפשר שיהיה בידי אנשי הפת"ח, ואפשר שיהיה בידי כוח בין-לאומי. עד להסכמה עקרונית כזו מצד החמאס, אינני מוכן לדרוש, לצערי, להפסיק את הלחימה.
איך אפשר להשוות בין רצונה של מדינת ישראל להוריד את החמס מהשלטון לבין הצהרת החמאס על כוונתו להשמיד את ישראל?
הטענה ש"עובדה שהגענו עם החמאס להסכם רגיעה בין 4 חודשים" היא מגוכחת בעיני, לאור העובדה שהסכמתו של החמאס לרגיעה נובעת ממניעים אינטרסנטים מובהקים, ולא מרצון אמיתי להגיע לשלום (בניגוד לעמדתה של מדינת ישראל).
ישראל לא מכירה בחמס? כן, וטוב שכך! החמאס הוא אירגון בעל אידיאולוגיה נאצית, ועצם העובדה שהוא נבחר בבחירות של הרשות הפלסטינית על חשבון תנועה מתונה בהרבה, מעיד על הרצון (או יותר נכון, על אי הרצון) מצד העם הלפלסטיני לשלום.
מתוך אמנת החמאס (חלק ראשון, סעיף 7'):
"…תנועת ההתנגדות האסלאמית נושאת עיניה להגשים את הבטחת אללה, ככל שיארך הדבר, שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו". ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם."
הלוואי ויהיה שלום אמת.
ההבדל היחידי בין האיסלם הקיצוני וחמאס כנציגו לנאציזם איננו ברצון, אלא (בינתיים) ביכולת.
סירוב השמאל להבין את ההקשר הכולל של המלחמה, בין ציוויליזציות המערב (יהודים, נוצרים ומוסלמים מתונים/מודרניים) לבין הנאציזם האיסלמיסטי הפונדמנטליסטי (שיעי וסוני כאחד) עומד וימשיך לעמוד בעוכריו ויכשילו תמיד.
אני מודע שחבל להשחית מילים על מנת לשנות אידיאולוגיות קיצוניות פאנטיות (משמאל ומימין כאחד) היות ככלב השב אל קיאו, כך כסיל לאיוולתו (ופנאט לעמדתו), אבל אולי בכל זאת?
לאחר שקראתי את תשובתו ל"טענות שגורות" של חבר הכנסת דב חנין חשתי אי נוחות מסוימת, אותה ייתכן שחשת גם אתה, קורא שורות אלו. כיוון שאין לי סיבה לייחס למר חנין כוונת הטעייה מכוונת של הקורא או זלזול באינטליגנציה שלו, אניח כי מקור אי הנוחות נובע ככל הנראה מטעות בתום לב של הכותב. אם זאת בשורות הבאות אנסה להצביע על הטעות שלו בהתייחסותי לשתי נקודות שהועלו במכתב התשובה.
נקודה 3 במכתב התשובה, מתמקדת בכך שבעוד החמאס הכריז כי הוא רוצה לחסל את ישראל, ישראל לא מכירה בחמאס ועל כן מתרחשת דה לגיטימציה הדדית. טענה זו טומנת בחובה ביקורת על ישראל בכך שהתנהגותה דומה להתנהגות החמאס ו/או הצדקה להתנהגות החמאס- כי הרי ישראל אף היא לא מכירה בו. ביקורת זו נעוצה בכך שהאמירות מוצגות זו לצד זו כביכול באופן בלתי תלוי. עם זאת, חשוב שלא להתעלם מן העובדה כי יש בינן קשר של סיבה ותוצאה.
המילים "הוא התחיל" מתקשרות בדרך כלל ל"ילדותיות", וחוסר יכולת להתעלות מעל עניינים קטנוניים ולדון בלב המחלוקת. עם זאת לעיתים השאלה "מי התחיל" היא בעלת משמעות קריטית מבחינה מוסרית. למשל, התשובה לשאלה זו היא היא שתקבע (לגבי אותה פעולה בעולם) האם מדובר ברצח או בהגנה עצמית. נקודה זו היא בעלת משמעות לגבי הפעולה בעזה באופן כללי, אך גם באופן ספציפי, לעניין הקשר (הסיבתי) בין אי הכרת החמאס בישראל ואי הכרת ישראל בחמאס . ישראל ניהלה דו-שיח עם השלטונות בעזה לפני עליית החמאס ולא הייתה מוכנה להכיר בשלטונו של האחרון אחרי שסירב להכיר במדינת ישראל. במילים אחרות, בפני החמאס עם עלייתו לשלטון הייתה ברירה להכיר או לא להכיר במדינת ישראל, וכללי המשחק היו ברורים למדי- ישראל מכירה במי שמכיר בה. החמאס החליט לשנות את הסטאטוס קוו וביצע את בחירתו. לאחר סירוב זה, באופן צפוי לפי כללי המשחק, והגיוני מן הבחינה המוסרית – בחרה ישראל שלא להכיר בשלטון החמאס. על כן בבחינה קרובה, הביקורת על ישראל או ההצדקה לחמאס הטמונות בהצגתן של שתי עמדות "אי ההכרה" זו לצד זו באופן בלתי תלוי שגויה וזאת עקב כך שעמדתו של החמאס קדמה לעמדתה של ישראל.
הנקודה השנייה שברצוני להתייחס אליה היא נקודה 5, הטוענת בין היתר כי בעוד שבמצב של רגיעה החמאס מתחמש, אזי במצב של מלחמה החמאס צובר אהדה ציבורית על כן עושה חיל בכל מקרה.
ראשית, הטענה על אהדה ציבורית היא טענה אמפירית, ואם הכוונה היא לאהדה בציבור הפלסטיני בעזה נראה כי היא שגויה בחלקה. שנית, אף אם הטענה נכונה במלואה, קיים הבדל ניכר בין חימוש לבין אהדה ציבורית. חמאס, הנהנה מאהדה ציבורית לאומית ובינלאומית, עשוי להגיע להישגים במישור המדיני- אך זאת רק במסגרת שיח דמוקרטי. לעומת זאת, חמאס הנהנה ממלאי תחמושת ניכר עלול לנסות (ואף ניסה בפועל) להגיע להישגים באמצעות שימוש באותו מלאי התחמושת. על כן, אם עלינו לבחור באיזה אופן יעשה החמאס חיל, חשוב לזכור שאין באהדה ציבורית שהוא עשוי לצבור במלחמה בכדי להטיל טרור על תושבי דרום המדינה, זאת לעומת מלאי התחמושת אותו הוא יצבור במצב של רגיעה. לסיכום, באהדה ציבורית אי אפשר לירות על תושבי הדרום ולפגוע בהם פיזית.
אני מקווה שהצלחתי להביע את אי הנוחות שלוותה אותי (ואולי אף אותך, הקורא שורות אלו) בקריאת מכתבו של מר חנין. אני גם מעריך כי שילוב של שתי הנקודות שהתייחסתי אליהן לא מקל על אי הנוחות הנ"ל. מה היה מתרחש אילו ישראל הייתה מסכימה להכיר בחמאס לאחר סירובו להכיר בה? איני יודע, ואף איני עוסק בפסיאודו-היסטוריה, על כן אתאר את המצב הקרוב ביותר לכך- התהדיאה. הסכם רגיעה זה הינו הדבר הקרוב ביותר להכרה של ישראל בחמאס ומהווה הסכם שביתת נשק פרימיטיבי למדי, אותו ניתן לסכם במשפט אחד "צד להסכם לא יתקוף את הצד השני לו". אניח כי לכל הפחות, הסכם מעין זה היה מתקבל אילו ישראל הייתה מכירה בחמאס. בעקבות התהדיאה, כפי שמסכים גם מר חנין, עשה החמאס חיל והתחמש. במהלכה, כידוע, השתמש החמאס בחימוש זה כנגד ישראל והפר את הסעיף היחיד של ההסכם. הדבר מעלה חששות כבדים לגבי אמינותו של החמאס והשאלה מה היה קורה אילו ישראל הייתה מלכתחילה מכירה בחמאס ומגיעה (או לא מגיעה) להסכמים מורכבים יותר. הדבר משליך כמובן על המסגרת בה ישראל יכולה לאפשר לחמאס "לעשות חיל", והכף אינה נוטה לטובת הסכם עם ארגון זה אף אילו החמאס היה מעוניין (ולא כך הדבר) בהסדרה מעין זו.