פורסם בגלובס 29 בינואר 2009

א.
עוד פחות משבועיים לבחירות, ונראה לי שהגיע הזמן להצהיר למי אצביע, לנמק את הבחירתה ולנסות לשכנע כמה שיותר אנשים. אל תודו לי, באמת, אני רק עושה את חובתי כאזרח, כבעל טור וכפטריוט ישראלי, ואני יודע שאתם הייתם עושים – ואתם עושים, תודה לאל, כל הזמן – את אותו הדבר גם בשבילי.

אז אני הולך להצביע חד"ש. ברור שמדובר בדעתי האישית בלבד שלא מייצגת את מערכת גלובס (בדיחה טובה, לא?), כמו כן אין באמור להלן משום יעוץ או המלצה לקנייה או מכירה של ני"ע ו/או מכשירים פיננסיים נוספים, ו/או מכשירים בכלל. מלבד זאת, המציג אינו רופא, כל העולם במה ויפה שעה אחת קודם.

חד"ש, אם ככה, ולא בפעם הראשונה. להלן נימוקיי בסדר לא לגמרי היררכי.

ב.
מעל הכל: שותפות יהודית ערבית. אין ספק שמערכת היחסים בין הציבור היהודי לערבי זו הסוגיה החברתית הכי בוערת וחשובה במדינה. השד העדתי הוא קספר הרוח הידידותית לידה. מדינת ישראל מפלה את הציבור הערבי בעקביות ובשיטתיות כבר 60 שנה בכל התחומים ולא צריך להכביר מילים על רמות ההזנחה, הנתק, האפליה, הניכור, ההדרה, הטינה והשנאה שמערכת היחסים הזו הגיעה אליהן. אנחנו חיים במדינה גזענית ומה שמשתנה, משתנה רק לרעה.

אסור להשלים עם הדרך בה מדינת ישראל נוהגת באזרחיה הערבים. זה לא מוסרי ולא יהודי. לכולם יש יופי של פתרונות לבעיה אבל בעיניי הפתרון היחיד שיכול לעבוד הוא שיתוף פעולה. אבל לא שיתוף פעולה בסגנון מפלגות המרכז-שמאל: לשריין מקום לערבי שיישב שם כקישוט בין הגנרלים. זה לא מספיק.

חד"ש היא המפלגה היחידה שהיא ערבית ויהודית בהגדרתה, שעומדת נגד הזרם העכור של חשדנות ולאומנות, משני הצדדים, וזה לא דבר קל. נכון שזה לא מושלם, ובטח שאין דבר כזה מפלגה מושלמת, אבל שיתוף פעולה כזה הוא הסיכוי היחיד שלנו לחיים נורמליים פה. גם עם אזרחי ישראל הערבים ובהמשך גם עם שכנינו. אם לא נפתור את הסכסוך הפנימי הזה אין לנו סיכוי עם הסכסוך הגדול.

בטח בימים אלו של אחרי מלחמה. שאון התותחים עוד לא נדם והלך הרוח הוא הכי אנטי שיתוף פעולה שיכול להיות. דווקא עכשיו צריך להרים את הדגל הזה. רק בשביל שיתוף הפעולה הזה ראוי להצביע חד"ש. אפילו אם לא היו להם את שאר המעלות שיפורטו להלן.

ג.
סוציאליזם. המדינה צריכה לקחת הרבה יותר אחריות על אזרחיה, להגביל את שוק ההון, לרסן את ההפרטה, לשמור על שירותים חיוניים כמו בריאות וחינוך, להגן על העבודה המאורגנת, להגדיל את התקציבים ולהבטיח צדק חברתי וחלוקה הוגנת של משאבים. זה המינימום. אני לא נגד תחרות, אבל אני בהחלט נגד תחרויות ציד כשאני ואתם בתפקיד הארנבת. אני גם לא נגד יוזמה, כל עוד היוזמה היא לא לקחת את מה ששייך לכולם ולתת אותו למעטים.

בואו נהיה כנים, זה לא שמוחמד ברכה יתמנה עוד שלושה שבועות לשר האוצר, גם לא דב חנין, אבל האנשים האלה יושבים בוועדות ומגינים עלינו מפני כל הדגים השמנים והלוביסטים שלהם. אתם יכולים להיות רגועים, יש מספיק אנשים שיילחמו בכנסת בשביל העשירים. מה שאנחנו צריכים זה אנשים שיילחמו גם בשבילנו.

ד.
אם עד עכשיו לא השתכנעתם, יש לי עוד קלף: הם שמאלנים. אבל ממש, שמאלנים קומפלט אורגינל: שתי מדינות לשתי עמים, די לכיבוש, גבולות 67, חלוקת ירושלים, ירידה מרמת הגולן, זכות השיבה, הכל שם.

אני מודה שאני לא מתלהב ואפילו קצת מתנגד לרעיון של לרדת מרמת הגולן. גם זכות השיבה היא לא חלום חיי (למרות שאם מדובר ברמה ההצהרתית אז יאללה, אני בעניין), אבל חוץ מזה קשה למצוא משהו בסעיפים הביטחוניים והמדיניים של חד"ש שיפיל אף שמאלני מהכסא. גם כאן כדאי להיות כנים. עפו אגבארייה לא יתמנה לראש צוות המו"מ וחנא סוויד לא יהיה שר ביטחון. מקסימום ההשפעה שהמפלגה יכולה להשיג היא להוות רשת ביטחון בקואליציה שכרגע היא דמיונית מדי אפילו בשביל ג'יי.קיי רולינג. אני לא מצביע לחד"ש בגלל עמדותיהם המדיניות, או לפחות לא רק בגללן.

סביבה. לאלה אולי יש את מלכיאור ולהם יש אולי את ניצן הורביץ, אבל המוביל הגדול של המהפכה החוקתית הירוקה הוא דב חנין, ויש לו עוד הרבה עבודה לעשות. אם אתה ירוק, קול לחד"ש צריך להיות אופציה מועדפת.

שימו לב: הכל קשור. צדק, שוויון, שלום – אי אפשר להפריד ביניהם.

אנשים אומרים: מה הטעם להצביע למפלגת מיעוט קטנה שאין לה סיכוי לשבת בשום ממשלה. אז א, העבודה האמיתית היא אפורה ומאחורי הקלעים. היא מתבצעת בכל מני וועדות וישיבות שאף אחד לא מגיע אליהם חוץ מאלה שאכפת להם. ב, אם תצביעו היא לא חייבת להיות מיעוט קטן. ג, הצבעה היא מכלול של שיקולים. שלטון או ישיבה בממשלה הם רק שניים מהם, ולא בהכרח הכי חשובים. תפישת עולם היא קריטריון לא פחות חשוב, גם מחאה חברתית, גם שייכות, גם הושטת יד, גם הצורך לתת קונטרה לתפישות הפוכות. אין לי שום בעיה עם ספסלי האופוזיציה, ובכלל לא מפריע לי להיות במיעוט. להפך, להיות במיעוט זו זכות גדולה ואחריות גדולה לא פחות.

ה.
אני אוהב בחד"ש את זה שהם הכי לא טרנדיים. למרות שעקרונית אני בעד מעבר של עיתונאים לפוליטיקה, הרי שקציר המפורסמים שמבצעות המפלגות לפני כל בחירות מעידה על ילדותית והתפנקות. מפלגה היא לא פינוק שאתה מפרגן לעצמך בכל פעם שכיוון הרוח משתנה. קצה נפשי בנהייה הילדותית של הבוחר הישראלי. פעם הוא בעד הגמלאים, פעם הוא במרכז, פעם ירוק, פעם אנטי-דתי. הפרעת קשב וריכוז קלאסית.

ברור שהרבה יותר משהעגל רוצה לינוק, ואחוזי הבחירה מעידים שהוא רוצה פחות ופחות, רוצה הפרה להיניק. כל אחד שחושב שיש לו את הפתרון הכי טוב לבעיה הכי חשובה לדעתו רץ ומקים מפלגה. פוליטיקה לפי בקשתך, מפלגות שנתפרו במיוחד בשבילך, תפירת יד משהו טוב. מצע מותאם אישית. יש משהו מופרע בקצב ובכמויות של מפלגות שקמות וצצות, או מותחות את הפנים ומגייסות מפורסמים, בקצב ובכמויות של סדרי יום חדשים.

מהבחינה הזו חד"ש יציבה, אולי אפילו יותר מדי. אין טרנדים שם ואין כוכבים ואין תחושה של מוצנחים ומקורבים הזויים. יש מוסדות, יש ועדות, יש תקנון ויש מסורת. אין פליפ-פלופים, אין ספין דוקטורים. אין מצב שאורלי לוי, לדוגמה, או גיל קופטש, או אורי אורבך יכולים היו להיכנס למקום ריאלי ברשימת חד"ש לכנסת גם אם רצו (בייחוד אורבך, אני משוכנע). זה פשוט לא עובד שם ככה. דווקא מדליקה אותי השמרנות הזו. על רקע כל הרעש הלבן שמייצרת הפוליטיקה הישראלית, חד"ש זה כמו להיכנס לספריה: צריך לשמור על השקט. מפלגה וותיקה, זה מה שאני צריך עכשיו, בטח לא אף תנועה שקוראת לעצמה "החדשה" ומחר תקרא לעצמה משהו אחר.

מה העניין הזה עם "החדשה"? למה הכל צריך להיות חדש כל הזמן. אני מעדיף את הדברים קצת יותר משומשים, שרוטים, חבוטים וחבולים. אני מעדיף דברים עם זיכרון ארוך.

ו.
בתור מצביע חד"ש אני לגמרי מרוצה מכל (שלושת) האנשים שהפתק שלי הכניס לכנסת ומפועלם. הישגיהם מכובדים, הם עקביים, ישרים וחרוצים, לא מזגזגים, לא מפרפרים, לא יוצאים ונכנסים לחדרי חקירות, לא רבים בינם לבין עצמם, לא מוכרים את נשמתם בשביל כסא. כמה בוחרים של מפלגות אחרות יכולים לומר זאת על האנשים שלהם?

לסיכום: אני שמאלני סוציאליסט אוהב ערבים שונא מלחמות מחבק עצים ולא מפונק, זה מה שאני וזה מה שאני מחפש במפלגה שלי. את הצ'ק ליסט הזה שלי רק חד"ש עוברת.

פורסם גם ב"החיים בהיר", הבלוג של דרור פויר