פרופ’ דני רבינוביץ מסביר למה על אנשי סביבה אמיתיים להצביע לחד”ש

לפני המלחמה בעזה רווחה הערכה שהצבעה סביבתית בישראל ‘שווה’ שבעה מנדטים. המלחמה הקטינה אולי את הנטיה לתמוך במפלגות ‘אזרחיות’, אך לא שינתה את בעיות היסוד בתחום הסביבה. המובילים הסביבתיים בכנסת ה-18 ייקבעו איך תטפל ישראל, כמדינה וכחברה, במצוקות הסביבתיות על היבטיהן הכלכליים, החברתיים והבטחוניים במהלך העשור הקרוב. ההתמודדות הנוכחית מזמנת למצביעים סביבתיים ארבע אפשרויות: דב חנין (חד”ש) וניצן הורוביץ (מרצ), שכניסתם מובטחת. ו’התנועה הירוקה-מימד’, ו’הירוקים למען ישראל ירוקה’ – מפלגות סביבה ‘נטו’ שסיכוייהן לעבור את אחוז החסימה קלושים. יתר המפלגות אף לא טרחו להציב את הנושא כתחום משמעותי במצעיהן.

את המספר הזה יש לצמצם על הסף לשלוש: מפלגת הירוקים איננה ומעולם לא היתה אופציה של ממש למצביעים סביבתיים אמיתיים. המפלגה, שמעולם לא הצליחה להתחבר לארגונים הסביבתיים ולפעיליהם, גוררת ארבעה כשלונות בבחירות לכנסת. פאר ויסנר, העומד בראש הרשימה לכנסת, נחל לאחרונה כשלון צורב בבחירות לראשות עירית תל-אביב. העיר שהיתה עד עתה מגרש הבית של מפלגתו נתנה לו רק אחוז זעום מן הקולות, הציבה אותו במקום האחרון במרוץ לראשות העיריה והחלישה את ייצוג המפלגה שלו במועצה. הרושם שהתעורר למראה הקמפיין שלו היה של מפלגת מותג שלבד מפעילים בשכר אין לה כלל גרעין משמעותי של פעילים אידיאולוגיים. ויסנר עצמו מסובך עד מעל לראשו בנסיונות להתמודד בדעות שליליות שמושמעות חדשות לבקרים נגדו ונגד אפיו, ומנהגו להפיץ השמצות משלו על יריבים פוליטיים אינו עוזר. בתנאי הללו יכולתו לקדם אג’נדה סביבתית, אם היתה לו אי פעם כזו, אפסית.

ניצן הורוביץ ממרצ עשוי אולי להיות תוספת כח חיובית לפעילות הסביבתית בכנסת. כעורך חדשות החוץ ב’הארץ’ ובהמשך בערוץ 10, הוא מכיר את המשבר הסביבתי, מבין את הנושאים הנגזרים ממנו בזירה המקומית ובעל מחוייבות לתחום. תקוותו היא שישיבתו בסיעת מרצ, מפלגה שהישגיה הסביבתיים בכנסות האחרונות היו קלושים, תעזור להפוך אותה לסביבתית יותר. הנעלם הגדול הוא יכולתו להביא את כישוריו לידי ביטוי בכנסת בתוך מסגרת פוליטית (התנועה החדשה מרצ) שעם צאתה לדרך חודשיים לפני הבחירות היתה להבטחה אבל כיום, ערב ההצבעה, נראית ככישלון.

‘התנועה הירוקה’ שחברה ל’מימד’, היא חדשות סביבתיות טובות בישראל. מנהיגיה ערן בנימיני ואלון טל הקימו וניהלו ארגוני סביבה מרכזיים, והצליחו לצרף אליהם פעילים אותנטיים נוספים. הכינוסים שערכה התנועה לאחרונה משכו משתתפים רבים, והבהירו שהסביבתנים בארץ מחפשים ברצינות ביטוי פוליטי. גם החיבור לח”כ מיכאל מלכיאור, יו”ר שותף של השדולה הסביבתית בכנסת היוצאת ואדם אהוד במערכת הפוליטית, נראה טבעי. אולם ערב הבחירות, כשלבד מאתר התנועה אין סממן אחר או סקר המעידים על יכולתה לעבור את אחוז החסימה, נראה שהצבעה סביבתית לטובתה תהיה בזבוז של קול יקר.

דב חנין מחד”ש הוא ללא ספק חבר הכנסת הסביבתי ביותר שידעה הכנסת מעודה. חנין, שצמח בתנועה הסביבתית, מייצג מפלגת אופוזיציה אבל בתחום הסביבתי אין לנושא זה משמעות מכרעת: חקיקה סביבתית במצב הנוכחי בישראל היא כמעט מטבעה מעשה אופוזיציוני, וחברות בקואליציה כובלת את ידיו של מחוקק סביבתי יותר משהיא מחזקת אותו. מצד שני, חריצותו של חנין ונכונותו לשתף פעולה עם ח”כים מכל המפלגות זיכו אותו בהערכה מקיר לקיר. כמשפטן וכיו”ר שותף של השדולה הסביבתית חברתית הוביל את מהפיכת החקיקה הסביבתית, ו-35% מהקולות שקיבל במירוץ לראשות עירית תל-אביב מבהירים לפחות שני דברים. האחד הוא מעמדו הציבורי האיתן. השני הוא יכולתו התקדימית לשבור את חומת הברזל שהפרידה בין רובם המכריע של המצביעים היהודים בישראל לבין הצבעה למפלגה לא ציונית.

ערב בחירות 2006 כתבתי ב’הארץ’ שבשקט בשקט, מבלי שנרגיש, הפכה חד”ש, עם ד”ר דב חנין במקום השלישי וד”ר חנא סוויד במקום השני, למפלגה בעלת ההבטחה הסביבתית המוצקה ביותר לקראת הכנסת השבע-עשרה. הרקורד הסביבתי העקבי והאפקטיבי של ח”כ חנין בשנתיים וחצי של כהונתו אישרו את החיזוי. אין כל ספק שבכנסת ה 18, תפקידו של חנין בתחום הסביבתי יהיה משמעותי אף יותר. ואין ספק שהכפלה במספר המנדטים של מפלגתו תאפשר לו מרחב תמרון ויכולת השפעה פוליטיים שיהפכו את דעותיו בתחום הסביבתי לבעלות השפעה של ממש.