העובדה שבחד”ש פעילים חברתיים וסביבתיים יכולים להגיע לכנסת בלי תלות באלפיון העליון, היא הבסיס המוסרי והפוליטי לבנייתה של אלטרנטיבה בישראל. בסיס הנובע מאמונה בערכי השוויון והדמוקרטיה, שמשליכה על כל העבודה הפוליטית

ישראל של תחילת 2009. ימי מלחמה ובחירות. ובזמן מלחמה התקשורת שולחת את השאלות החברתיות לבוידעם, אבל חשוב שלא נשכח את השאלה החשובה ביותר, השאלה היסודית ביותר עבור החברה הישראלית: שאלת הקשר בין הון לשלטון. יותר נכון, שאלת שלטון ההון. שאלה שיש לה השלכות על כל תחומי החיים בחברה שלנו.

למען האמת, פרשיות הון ושלטון הן הסיבה לבחירות האלה. המעטפות של טלנסקי (זוכרים?) הן שהפילו את אהוד אולמרט. אבל כדי להבין את מצבה העגום של הדמוקרטיה הישראלית, לא צריך להסתכל רק על הפרשיות הפליליות. אפשר פשוט לבדוק את דו”חות מבקר המדינה בנוגע למימון מפלגות. הכל שם.

נתחיל מראש הממשלה הבא (לפי הסקרים). מסתבר שלביבי נתניהו יש הרבה מאוד חברים. אחד מהחברים האלו הוא מיכאל אפשטיין, שתרם לקמפיין הפריימריז של ביבי 38,045 ש”ח. חבר אחר הוא בני אלג’ים, שתרם לביבי 37,995 ש”ח. דורי סגל, כנראה גם כן חבר טוב של נתניהו, “הסתפק” בתרומה של 37,475 ש”ח. והרשימה עוד ארוכה.

מיהם כל החברים האלה? מה להם ולראש הממשלה הבא (כנראה) של ישראל? האם אחרי הבחירות הוא ירגיש מחויבות כלפי הציבור שבחר בו, או כלפיהם?

נמשיך.

מיליונרים לא תורמים רק לביבי. גם לאהוד ברק יש הרבה חברים: אילנה ויעקב אלאלוף תרמו לו 40,000 ש”ח לצרכי קמפיין הפריימריז, וגם אילן גד תרם סכום זהה. דורון לבנת תרם לו “רק” 35,000 ש”ח, וגם רשימת התורמים הזאת ארוכה.

עמיר פרץ (”המועמד החברתי”) נהנה מתרומות ענק של דוד ארדי ופלג בלסקי; אופיר פינס (”המועמד הישר”) קיבל תרומות מנגה ברגר וחנוך ברקת; עמי אילון מומן על ידי סמדר אליאסף, פייר בסנינו ודב בר.

מיהם כל התורמים האלו? למה אנחנו לא מכירים את השמות שלהם? איך זה שהם אלו שבאמת קובעים מי יגיע רחוק בפוליטיקה הישראלית?

מקרה מרגש במיוחד הוא יוסף חכמי. לקמפיין הפריימריז של ברק הוא תרם 40,000 ש”ח, ולקמפיין של ביבי הוא תרם 39,900 ש”ח. איזה כיף שיש כל כך הרבה חברים.

בקדימה התמונה דומה. ציפי לבני קיבלה 39,000 ש”ח מנחום פיינברג ו- 40,000 ש”ח ממיכל פורר; שאול מופז קיבל סכומים דומים מדוד בן נון וגבריאל קנורי.

פוליטיקה אחרת? לא הייתי אומר.

אפשר היה לחשוב שבמרצ המצב טוב יותר. בכל זאת, הם מתיימרים להיות “סוציאל-דמוקרטיה”. אבל התמונה זהה גם כאן. האם חיים אורון היה נבחר לראשות מפלגתו בלי תרומה של 20,000 ש”ח מאיש העסקים אליעזר פישמן? האם הוא היה נבחר בלי סכום זהה מדוד ארזי? רצוי לציין שגם המועמד “החברתי” כביכול רן כהן קיבל תרומות לא קטנות – 30,000 ש”ח משלמה אליהו ו- 40,000 ש”ח מיורם בן עמי.

ולתמונה העגומה מצטרפת הרשעתו של פיראס עסילה, חלפן הכספים שהעביר מיליונים לעזמי בשארה מבל”ד. הוא אמנם לא קיבל סיקור תקשורתי כמו טלנסקי, אבל צורת העבודה מאוד דומה. עוד חלק בפוליטיקה שנכבש על ידי הקשר בין הון לשלטון.

אז מה, הכל שחור?

אני לא חושב שהכל אבוד בפוליטיקה הישראלית. קיומה של חד”ש נותן תקווה לאפשרות של שינוי. העובדה שבחד”ש פעילים חברתיים וסביבתיים (ופעילות חברתיות וסביבתיות) יכולים להגיע לכנסת בלי תורמים, בלי גיוס כספים, בלי תלות באלפיון העליון – זה בעיני הבסיס המוסרי והפוליטי לבנייתה של אלטרנטיבה בישראל.

זה לא רק הבדל טכני. זה נובע מאמונה בערכי השוויון והדמוקרטיה, שמשליכה על כל העבודה הפוליטית. חוק ההגנה על מקימי ועד עובדים, שהובילה הח”כית לשעבר תמר גוז’נסקי, חוק ההגנה על שכר עובדים ברשויות מקומיות מפני עיקול שיזם ח”כ מוחמד ברכה, וחוק הארכת פעילותה של הקרן לילדים ונוער בסיכון שהוביל ח”כ דב חנין – כולם חוקים שנועדו לשרת את השכבות המוחלשות, את העבודה המאורגנת, את הערכים של חברה שוויונית וצודקת.

גם בתחום הסביבתי, האג’נדה של חד”ש נבדלת מהאג’נדה של שאר הרשימות “הירוקות” (ארבע במספר, וסביר להניח שאף אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה). זו אג’נדה סביבתית-חברתית, ששואבת מהמאבק נגד הקשר בין הון לשלטון. חוק “המזהם משלם” וחוק האכיפה הסביבתית העירונית של ח”כ דב חנין, תוקפים ישירות את הקשר שבין זיהום הסביבה לבין הרווח המופק ממנו. גם תיקון החוק של ח”כ חנא סוויד, המחייב את רשויות התכנון לפרסם תכניות בנייה באינטרנט, תיקון החוק שיזם ח”כ דב חנין, האוסר על גביית תשלום בכניסה לפארקים ציבוריים, והמאבק שהח”כ לשעבר, עסאם מח’ול, לקח בו חלק נגד כביש שש, נובעים מאותה תפיסה הקושרת צדק חברתי עם צדק סביבתי.

ולסיום, גם האג’נדה המדינית של חד”ש היא בסופו של יום אג’נדה חברתית. כי בשדרות ובעזה מי שהכי סובל הם העניים – להם יש הכי הרבה קשיים, והכי פחות לאן לברוח. ומי שדואג לצרכים החברתיים והסביבתיים של תושבי הנגב, צריך לדאוג שהם גם יחיו בשלום, בלי הפצצות ובלי מלחמות. לדעתי, מי שאין לו את האומץ לתמוך בשלום גם בזמן מלחמה, הוא לא באמת “חברתי”.

האם הצבעה לחד”ש היא הצבעה אפקטיבית?

שאלה מורכבת.

סביר להניח שחד”ש לא תרכיב את הממשלה הבאה. עם זאת, גם כסיעת אופוזיציה היו לה הישגים אדירים של חקיקה חברתית וסביבתית, וככל שהיא תהיה גדולה יותר יהיו לה הישגים רבים יותר. ובנוסף, אני מאמין שבעתיד חד”ש תוכל להוות בסיס לפלטפורמה פוליטית שמאלית רחבה יותר (אולי “חברה לכולנו”?), וכדי שהיא תוכל להיות כזאת צריך לחזק אותה עכשיו. כי בסופו של יום, בזמן שרוב הפוליטיקאים בישראל מתעסקים במציאת דרכים להפריד בין יהודים לערבים, חד”ש עוסקת במאבק להפרדה בין הון לשלטון. וזה הבדל לא קטן.

פורסם גם באתר (המומלץ) “עבודה שחורה”