עמותת רופאים לזכויות אדם מפרסמת עדויות של תושבי הרצועה על מציאות החיים בצל התקיפות הישראליות. העדויות נאספו ממקור ראשון, וניתנו טלפונית מפיהם של משפחות שפנו בעבר לעמותה בבקשה לסיוע, ומאנשי רפואה שנפגעו במהלך מילוי תפקידם. פורסם במקור באתר רופאים לזכויות אדם

ח’אן יונס, 6.1.09
אין חשמל, יש מים, אין תרופות בבתי החולים. אספקת המזון של האו”ם הופסקה לפני שמונה חודשים כך שאין אוכל, בחנויות נשארו רק חטיפים או שוקולד, אין חלב, אין קמח ואין ביצים. הילדים לא ישנים כל הלילה וביתם את הארבע לא מוכנה לאכול. אמיר, בנו בן ה 10 אמור היה לצאת לטיפול הכימוטרפי הקבוע בישראל והיה לו היתר אבל הדרך למחסום ארז הייתה חסומה בטנקים ואי אפשר היה להגיע. הוא ניסה להגיע לבי”ח האירופי במרחק שמונה ק”מ מביתם אך גם הכבישים לשם חסומים ואין כמעט מכוניות שמצליחות לעבור אז הוא סחב את אמיר על הגב כל הדרך. בבית החולים אזלו התרופות שאמיר נוטל ואמרו להם שם שאי אפשר לתת לו טיפולים שהוא אמור לקבל בבית החולים בישראל, כך שאמיר לא מטופל ולא נוטל תרופות או משככי כאבים.
(ח’אלד אבו ריצ’ה, אב ל- 4 ילדים)

העיר עזה 6.1.09
נמצאים בבית 30 נפשות כיוון שמשפחתו המורחבת גרים ליד ביתו של מחמוד א- זהר והם פוחדים להישאר שם. אין חשמל, אין גז ואין מים. בכפר מחסור חמור של אוכל, מה שכן נמצא יקר מאוד, קופסת ביצים עולה 17 שקלים. חייבים לקנות מי שתייה בבקבוקים אך מסוכן מאוד לצאת החוצה לקנות אספקה אז מנסים לצאת כמה שפחות.
(משפחת אל סואפירי)

ח’אן יונס, סמוך לגבול ישראל-עזה 6.1.09
חשמל מגיע 4 שעות ביום, פעם בשבוע יש מים בברז ואז שומרים כמה שאפשר בבקבוקי פלסטיק. מיכל גז של 12 קילו שבעבר עלה 35 ₪ היום עולה 150 ₪ ומאוד קשה למצוא מיכלים.

הוא ואשתו נמצאים בבית אך הם שלחו את כל הילדים לחאן יונס כי שם יותר בטוח, הילדים פוחדים מאוד אך מצליחים לשמור על קשר יומיומי איתם. כל היום שומעים את ההפצצות ואי אפשר לצאת מהבית. אתמול הוא קיבל שיחה ממזכירה אוטומטית שאמרה בערבית שהם צריכים לצאת מהבית ולעבור לעיר, אין לו לאן לעבור והוא לא רוצה לפנות את הבית אז בינתיים הם כלואים בו.
(אשרף קדיח)

בית לאהיה 6.1.09
16 נפשות בבית מתוכם 12 ילדים ופעוט שנולד השבוע, כולם חיים בחדר אחד ויוצאים רק אם חייבים לשירותים או למקלחת. שעתיים ביום יש חשמל ובזמן הזה מישהו רץ להכין לחם או תבשיל במטבח. החנויות בשכונה סגורות ומסוכן לצאת ולחפש מצרכים, אתמול אחד האנשים מהמשפחה, אשר חי גם הוא בשכונה, יצא לנסות להשיג אוכל ונהרג.
חלונות הבית שבורים, בלילה קר ואין מספיק שמיכות. שומעים את ההפצצות מכל הכיוונים- טנקים, ג’יפים, מסוקים והמצב מפחיד מאוד.
(ענטר עליאן)

ח’אן יונס, 5.1.09 11:00 בבוקר
המצב באזור שלנו מסוכן מאוד. בתים קורסים השכם והערב בגלל ההפצצות וההפגזות של בתים על יושביהם. הצבא הישראלי יורה פגזים על כל מה שזז, בעיקר ממזרח לנו. יש חשמל רק 6 שעות ביום, ואז קטיעה ל-18 שעות. בשעות האלו אנחנו מתקשרים למשפחה בתוך ישראל, והם מצמידים את הטלפון לערוצים שונים בטלביזיה כדי שנשמע מה קורה, כי אין רדיו או טלביזיה.. מסביב לנו יש הרס רב ורעש אדיר של הפצצות ואבק ועשן. כדי לבשל מדליקים אש ממוצרי עץ שונים על המדרגות, כי גם על הגג מסוכן. כבר לא נשאר אוכל בבית, ואוכלים מה שיש עם הרבה זעתר. הילדים לא ישנים. הם פוחדים מאוד והרעש של המטוסים נורא. הלילה ישנו אולי שעתיים. לפני חצי שעה הפציצו את בניין ג’מעית אלנור ב-F16. זו אגודה רפואית עם ציוד והכול שקרוב אלינו מאוד. אנחנו כל הזמן שומעים את הפגזים וחילופי האש. בלילה התקשרו לאנשים כדי שיצאו תוך 24 שעות מהבית. באזור הזה אין כלום, לא חמושים, לא נשק ולא מנהרות. הרבה פעמים לא הורסים בסוף כלום, אבל אתמול משפחה אחת הגיעה אלינו במזל חצי שעה לפני שהפציצו את ביתם.
(בן של חולה בת 67 שפנתה בעבר לרל”א, וביקש להישאר בעילום שם).

שכונת אלתופאח בעזה, 5.1.09 11:30 בבוקר
המצב קשה מאוד. הכי קשה זה שאין מים. יש ממש מעט, ולא נקיים. אנשים משתמשים במים שיש, בדרך כלל לשימושים אחרים. אזורים שלמים מנותקים ממים. אין לחם. ליד המאפיות עומדים תורים של מאות אנשים, ואין לחם. כבר שלושה ימים שאין חשמל והקור הורג. אין גם גז. הצלחנו להבריח קצת סולר דרך מנהרות, אבל זה מריח כל כך רע באוכל, שברור לנו שכולם מורעלים. אין אספקה של אוכל. אנחנו אוכלים מה שנשאר, בעיקר אורז ותפוחי אדמה. באזור של ג’בל אלריס, איפה שהמשפחה של ג’בר (ילד בן 15 שאיבד את שתי רגליו בהפגזת ביתו ע”י צה”ל במרץ; בגלל שהוא נכה, וגם דודתו איבדה רגל בהפגזה ההיא, הימלטות המשפחה קשה בפני עצמה), הסכנה מאוד מוחשית ורבים מאוד ברחו פנימה כמה שרק ניתן. נוצר אצלנו מצב של פליטים פנימיים. גם כאן, באלתופאח נהרסו בתים רבים בהפגזות והפצצות. אנשים בורחים אבל המטוסים והמסוקים רודפים אותם. הם כל הזמן באוויר, אין הפסקה. אתמול ברחו חמישה בני משפחה לים ושם נורו מהאוויר. זה שקר שהרוב חמושים, בכל מקום נהרגים אזרחים בקריסת בניינים ובחוף, ואין מקלט. אין מקום בטוח. בעזה הכול קרוב. אני נמצא פחות מק”מ מהגבול ואי אפשר לא לשמוע או לא לראות. עדי ראיה מספרים לי שהישראלים משתמשים גם בפצצות מצרר, ובעצמי חוויתי את זה שיש פיצוצים עם עשן מוזר וקול מוזר מאוד.
(ס. בן 23, עיתונאי, מפעיל הבלוג GazaToday)

רפיח, 5.1.09, 12:20
כבר עשרה ימים שאין חשמל. לפעמים שעה שתיים ביום. הבעיה הכי קשה היא עם התינוקות, כי אין חלב ואין גז. אנחנו מבשלים עם מדורה בתוך הבית, ובדרך כלל רק אופים קצת לחם מהקמח של אונרווא. יש לנו עששית נפט קטנה שמספקת מעט אור, אבל הפחד עז וגם הקור. הישראלים יורים בעיקר פצצות תאורה(?). אנשים נשארים בבתים ומעת לעת יוצאים לגגיחות קצרות לקנות כמה ירקות. את החדשות שומעים ברדיו עד שיגמרו הסוללות.
הוא דובר עברית אך חושש להתראיין.
(מר צ.)

ח’אן יונס 5.1.09, 13:10
אצלנו עכשיו פחות נורא, כי אנחנו קצת רחוקים, בדרום. אבל עדיין קשה ומפחיד מאוד. אין מים מתוקים. יש לנו באר עם מים שאגרנו, אבל המים שם עומדים להסתיים. אין גם קמח. אנחנו אוכלים עגבניות שאנחנו מגדלים ליד הבית. אין גז, ויש לנו 5 ק”ג בנזין שעיין עוזר לנו. בלילה לא ישנים כי יש ירי לשטחים פתוחים, לא ברור למה, אולי רוצים להבריח אותנו, אבל אנחנו לא זזים. מדביקים את החלונות כדי שלא יתנפצו עלינו מהדי ההתפוצציות ושומעים חדשות בטלביזיה כשיש הפסקות לחשמל. יש חשש רציני, כי אנחנו נתונים כל הזמן בסכנה. ישנים בחדרים פנימיים ומקווים לטוב. איבדנו את אחד מבני משפחתי, סלימאן בן 19, שנהרג בפלישה.
(גב’ ח. )

עדותו של יחיא חסן, נהג רכב אמבולנס שנפגע בעת מילוי תפקידו ב- 4.1.08
שמי יחיא חסן, בן 38, אב ל-4 ילדים, מתגורר בתל אל-הוא. אני עובד כנהג אמבולנס בבית החולים “אל-ח’דמאת אל-טביה אל- עסכריה”.

ביום 4.1.08 הייתי בבית החולים בשעה 16:00 אחה”צ, קיבלנו טלפון מאחד התושבים, כי נפצעו אנשים באזור דחדוח, דרומית לתל אל-הוא. יצאתי ברכב ההצלה עם המתנדב אנס פצ’ל נעים וראפת עבד אל-על ומחמד אלג’מאסי. יחד איתנו יצא אמבולנס נוסף, כשנהגו היה חאזם אלבראוי והמתנדב יאסר אלשביר. כשהגענו למקום, בסופו רחוב מספר 10, פגשנו בילד בן 10 שמסר לנו כי הפצועים נמצאים בפנים, ברחוב רמלה. שני האמבולנסים נותרו בחוץ. בשלב זה המתנדבים – אנס, ראפת, מחמד ויאסר – יצאו לכיוון מקום בו היו הפצועים, שהיה מרוחק כ- 50 מטר מרכבי ההצלה. כשהגענו לפצועים נורה עליהם טיל ממסוק. שני הנהגים ברחו על גבי רכב הצלה אחד ונסעו לכיוון בית החולים אלקודס. שם נודע להם כי יאסר ראפת, אנס והילד שפגשו בדרך נהרגו.