אני רוצה להגיד לכם, לכולכם, אחת ולתמיד שאני מסרבת להיות אויבת.

אני מסרבת להיות אויבת, לא רק כהתנגדות לעצם המלחמה המתועבת הזו, שקדמו לה כה הרבה מלחמות מתועבות – בצורות שונות ובכלי נשק שונים. אני מסרבת להיות אויבת, כי זוהי האפשרות היחידה לצאת ממעגל הטרור. ויותר מכך, מהווית הטרור. מאותה הוויה של אימה ופחד בלתי פוסקים – שבתוכה בונים לי כל הזמן אויבים שלעולם לא יגמרו. הוויה שבתוכה משאירים לי רק את ההחלטה, מה בדיוק אני מוכנה לעולל למי שמאיימים עלי. האם להרוג אותם רק קצת, יחסית, כהתמודדות עם איום עכשווי – כפי שמנסים להציג זאת התומכים רק בשלבים הראשונים של המלחמה או קצת יותר – כמו שאומרים התומכים בהמשכה.

אני מסרבת להיות אויבת, שמפרנסת כל הזמן בפחד שלה את מי שטורחים להפחיד אותה ולהרוויח מליונים על פחדה ושנאתה.

אני מסרבת להיות אויבת של כל האויבים האלה שהם טורחים כל הזמן לבנות לי – מבית ומחוץ. אני מסרבת להיות אויבת של מי שמספרים לי כבר שנים ש”אינם תורמים למדינה”. של מי שמספרים לי שהם “חיים על חשבוני”. מי שאומרים לי לפחד מהם כי בגללם לא “ישאר כסף בשבילנו, הנורמלים, הנאמנים”. אני מסרבת להיות אויבת של המובטלים, האמהות החד הוריות, ההורים שאינם יכולים לממן תוספת חינוך פרטי לילדיהם, העובדים המנסים להתארגן ולדרוש את זכויותיהם. אלה המוצגים בפני האזרחים שמזלם שפר עליהם, כמי שיגרמו להם לבסוף להיות גם הם חסרי עבודה וחסרי בטחון כלכלי. ואין כמו פחד בריא כדי להפוך כל אדם לאריה או לביאה שיגנו בכל מחיר על ילדיהם. ויותר מכך – ככל שמעגל האויבות נזיל יותר וככל שהוויית הטרור הופכת להיות ההוייה היחידה האפשרית, כך גם גדל הפחד להתפס כאויב. וכך גם גדול הצורך להתגונן מפחד זה על ידי הגדרת האחר כאויב. כך מתחזקת יותר ויותר אותה הוויה, שבה הדרך היחידה להינצל היא לזרוק מישהו אחר אל מלתעות הזאבים ולברוח קצת קדימה, בזמן שהם טורפים ולועסים את בשרו ברוב עונג. לברוח, ולדעת כי ברגע שיגמרו ללעוס ימשיכו ויעוטו אחרינו ונצטרך לייצר אויב אחר, שמותר לנו מוסרית לזרוק אותו אל שיניהם.

ולכן – אני מסרבת להיות אויבת!!!

אני מסרבת להיות אויבת של הערבים, שכבר בגן סיפרו לי כמה הם שונאים “אותנו” ורוצים להשמידנו, על לא עוול בכפנו כמובן. אני מסרבת גם לקבל, ששונאים אותנו ללא כל סיבה. שנאה ללא סיבה מפחידה. אם אין סיבה לשנאה, אם אין לנו חלק בה, לעולם לא נוכל לשנות משהו, היא לעולם לא תיפסק ולעולם נהיה מאויימים. לעולם גם נוכל להיות בטוחים אלא במחיר חיסולם של אותם אויבים. ואין דרך אחרת ואין גם מדינה אחרת ואין אפשרות להווית חיים אחרת.

אני מסרבת לקבל את הטשטוש העקבי הזה של הוויית חייהם של אותם “אויבים” כיצורי אנוש. אני רוצה להבין ולהרגיש את פחדם ואימתם שלהם ולדעת מה גורם להם. רק כך אוכל להבין מה צריך לשנות, כדי שאפשר יהיה לחיות אחרת.

אני רוצה לדעת, להבין ולחוות כיצד נאלצים לחיות (אם אפשר לקרוא לזה כך) הפלסטינים בשטחים הכבושים, ומדוע חיוני לאפשר להם לחיות חיים שיש בהם תקווה. אני רוצה לדעת, להבין ולחוות את חיי הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, חברי ושותפי לחיים במקום הזה. להבין מה עושה להם הדיון הדמוגרפי – המציג את ילדיהם, עתידם, כאיום שיש להלחם בו. להבין מה עושה להם המדיניות המוניציפאלית, המצדיקה מניעת אפשרויותיה של קבוצת אוכלוסיה שלמה למגורים בכבוד. שלא לדבר על האפשרות למצוא עבודה, לקבל חינוך הולם, טיפול בריאותי הולם וכו’.

אני רוצה להבין מה קורה להם עכשיו – כשהם יוצאים למחות ולהפגין נגד מלחמה המתנהלת נגד בני עמם ובני משפחתם ומכנים אותם בוגדים. אני רוצה להרגיש ולהבין את הכאב איום שהם חשים למראה אותן תמונות וסיפורים על הזוועה המתחוללת בעזה. כאב, שהוא עצום עוד יותר בגלל הידיעה העמוקה שהתרת אותה זוועה בשם ה”מלחמה באויבים” תאפשר גם לחולל בהם זוועות קטנות לכאורה. להרביץ להם, לעצור אותם בכל רגע שיחשק השב”כ (כפי שאכן נעשה לרבים בימים אלה), למנוע מהם מלהפגין, ולהפוך את הקריאה למותם לאמירה כמעט לגיטימית.

אבל, אני מסרבת גם להיות אויבת של כל מי שמכנים אותי בוגדת. אני מסרבת, כי אני מבינה שבהווייה של טרור, אימה, אויבים – כל כך מפחיד לראות מישהו שמתנהג אחרת. ופחד כה גדול, אפשר לפרוק רק באלימות. כשחיים בפחד, באימה, אי אפשר שלא להזדקק לסימנים ברורים מי איתי ומי נגדי. סימנים, הנתפסים כדרך היחידה לשרוד.

ולכן, אני מסרבת לשנוא את מי שעדיין חושבים, כי המלחמה וההרג האיומים האלה הם הדבר היחיד שיציל אותם, ולו לזמן מה מהפחד האיום שלהם. אני מסרבת לשנוא את תושבי הדרום, המכירים רק אויב ופחד. פחד, שבגללו הם מוכנים לזרוק לזאבים מאות הרוגים ואלפי פצועים – כדי להגן על ילדיהם שלהם. אני מסרבת לשנוא את אנשי הימין המקללים אותי, מרביצים לי וצועקים “מוות” לחברי הערבים. אני מסרבת לשנוא את השוטרים המכים והעוצרים אותנו בעת ההפגנות.

אני מסרבת – לא בשם מוסר ולא בשם תורת התאפקות כלשהי.

אני מסרבת – כי אין לנו דרך אחרת, ארץ אחרת – אלא אם נחיה ביחד. ואי אפשר לחיות ביחד – עם כל כך הרבה שנאה ופחד.

ועם כל אלה – אני מתעקשת להיות אויבת למדיניות, שמסרבת להתיר לנו כל אפשרות אחרת. אויבת למי שנבנים על השנאה והפחד. מי שמספרים לנו כי מחוסרי העבודה הנם פשוט עצלנים ואויבי הסדר הטוב. מי שמפחידים אותנו מהתארגנות עובדים. מי שמפחידים אותנו מהמורים של ילדינו. מי שמציגים את התלויים במדיניות הרווחה כאויבי הצמיחה הכלכלית שלנו. מי שדורשים מאם לצאת השכם בבוקר למקום עבודה רחוק כדי לקבל את הקיום המגיע לה, במחיר של הזנחת ילדיה הקטנים והשארתם לבד.

אני מתעקשת להיות אויבת לשלטון שמתעקש שלא להותיר לפלסטינים בשטחים הכבושים כל אפשרות אחרת. אויבת לשלטון שסרב לאפשר לתושבי עזה כל אפשרות לחיים נורמליים שיש בהם בטחון, עבודה אוכל, רפואה, חינוך. שלטון שיצר בשטחים מציאות סיוטית שבה אפילו אוכל לילדים אי אפשר היה לספק. מדיניות שהשאירה להם רק אפשרות אחרת – להיות אויבים.

אותו אני מתעקשת לשנוא, במציאות שיצר לנו אני מתעקשת להילחם.

פורסם במקור באתר “העוקץ”