רק שותפות יהודית-ערבית / יהלי סובול

"הגזענות הזו היא המחלה הקשה ביותר של מדינת ישראל. ויותר משהיא בעיה של הערבים, היא בעיה שלנו"

24 בינואר 2009

יהיה זה קל ואף מפתה לשפוך קיתונות של בוז ולעג על שלישיית המנהיגים של ישראל, אלו שתמרנו אותנו למצב הנוכחי, אבל עדיף להתרכז במבט קר רוח בהישגיהם. ביום שבת עמדו שניים מהם, ראש הממשלה ושר הביטחון, וסיפרו לנו במסיבת עיתונאים חגיגית כי כל יעדי המבצע הושגו. זהו שקר גס, למבצע עופרת יצוקה יש אמנם כמה תוצאות ברורות, אבל הן שונות לגמרי מאותם יעדים מעורפלים שהציגו לנו המנהיגים. כבר עכשיו מעריכים גורמים ביטחוניים כי הרגיעה החדשה תימשך כמה חודשים, אולי מעט יותר, ושחמאס ימשיך לאחוז ברסן השלטון, מצב שאינו שונה מהותית מהרגיעה הקודמת. האם זה שווה את התוצאות ותופעות הלוואי של המבצע בעזה? בואו ניזכר בכמה מהן:

א. הרס היחסים עם המדינות המתונות באזור – מאוריטניה וקטאר למשל הקפיאו את היחסים עם ישראל. טורקיה, ידידה איתנה של ישראל עד למבצע, קוראת לנידוי ישראל מהאו"ם ולחקר פשעי המלחמה שלה.

ב. הרס מעמדה של ישראל בעולם – המבצע הזה החזיר אותנן עשרות שנים לאחור בזירה הבינלאומית, כאשר מדינות בדרום אמריקה כמו בוליביה וונצואלה מנתקות את הקשרים הדיפלומטיים איתנו, עיתונאים מכנים את שרת החוץ שלנו טרוריסטית בעת ביקורה בוושינגטון, וגל של הפגנות ושנאה לישראל גואה בכל העולם. ולא, הם לא כולם אנטישמים.

ג. הרג המוני של אזרחים – התוצאה החמורה ביותר של המבצע, זו שתלווה אותנו בשנים הקרובות, כאשר בראש ועדת החקירה לא יישב הפעם שופט מחוזי לשעבר, אלא דווקא שופט דובר הולנדית כנראה. מדיניות בעל הבית השתגע אינה רק אסון מוסרי, אלא גם אסון מדיני.

ד. חיזוק החמאס – נכון לכתיבת שורות אלו הכריזה ישראל על הפסקת אש, ואילו חמאס המשיך לירות את מנת הקסאמים הרגילה שלו. גם אם התייצבה הפסקת האש בהמשך השבוע, אין זה משנה את העובדה שהדלק של חמאס הוא מוטיבציה עממית שנובעת משנאה לישראל. אולי אנחנו מונעים מתושבי עזה מוצרים חיוניים, אבל את הדלק הזה סיפקנו לחמאס במבצע הנוכחי במיליוני טונות. מכליות על גבי מכליות של שנאה.

אין ספק, היום שבו ייפול שלטון חמאס יהיה יום חג לכל תושבי האזור תאבי החיים. אבל האם יש פתרון? האם יש דרך להחליש את ארגון הטרור הזה? בוודאי שיש. אפילו לא צריך להסתכל רחוק כדי למצוא אותו. כל מי שראה את התנהגות הרשות הפלסטינית ותושבי הגדה בשלושת השבועות האחרונים חייב להבין כי הדרך היחידה להחלשת חמאס עוברת בהידברות ובחיזוק הגורמים המתונים באזור. דרך זו מורכבת ולוקחת זמן, אבל היא הדרך האפקטיבית היחידה.

חמאס לא מסוגל להרים ראש בגדה בגלל שבשנתיים האחרונות עבר שלטונו של אבו מאזן תהליך של חיזוק רציני ואמיתי. בדיוק כשם שבעזה שולט היום חמאס כתוצאה ישירה מחורבן הרשות הפלסטינית תחת שלטונו ההרסני של אריאל שרון.

*

בשנות ה-80 רצה חזק הבדיחה הבאה: "איך מתקבלים לתנועת כ"ך?", היית שואל מישהו. הוא היה מושך בכתפיו והיית עונה בעצמך, "הורגים שני ערבים וחתול". "למה חתול?", היה בן שיחך תוהה, ואז היית עונה לו – "התקבלת!".

אני לא מתמצא בתנאי הקבלה לתנועת כ"ך היום, אבל אם הקריטריונים לא התקשחו הרי שכולנו כמעט יכולים להכריז על עצמנו כחברים גאים בתנועה. ההרג ההמוני של אזרחים, נשים וילדים ברצועת עזה בחודש האחרון עבר בישראל כמעט ללא ציון. המספר היומי של ההרוגים היה מוזכר כבדרך אגב, טובע בים הברברת האולפנית. זמן הפסקת אש הוא זמן חשבון נפש, וחשבון הנפש הישראלי מצוי באוברדרפט מבהיל, על סף פשיטת רגל. מדינת ישראל הופכת גזענית יותר ויותר משנה לשנה. היחס אל הערבי בתקשורת ובתודעה הישראלית הולך והופך גזעני יותר ויותר.

דמיינו שיש לכם חבר יהודי בפריז, והחבר הזה מספר לכם שהוא לא מצליח למצוא דירה בעיר פשוט כי אף אחד לא מוכן להשכיר לו בגלל שהוא יהודי. אין ספק שהייתם מגנים בפניו את הצרפתים ומאשימים אותם – ובצדק – באנטישמיות ובגזענות. עכשיו נסו לברר מה עובר על ערבי-ישראלי המנסה לשכור דירה בתל אביב – משימה כמעט בלתי אפשרית. היזכרו מה עבר על אותו אזרח ערבי-ישראלי שניסה לקנות בית ביישוב היהודי קציר והגיע במאבקו עד לבית המשפט העליון, והגידו לי באיזו מדינה אנחנו חיים.

דמיינו שאותו חבר יהודי בפריז מתקשר שוב ומספר לכם שהתאהב בצרפתייה נוצרית אבל הוריה מסרבים לאפשר להם להתחתן, שוב מכיוון שהוא יהודי. לא הייתם חוסכים בקללות ובגידופים כלפי אותם גזענים חשוכים. עכשיו דמיינו אותו מצב כאן בישראל. הפעם באמת הגזמתי, נכון? זה כבר ממש קו אדום, לא?

מדוע? מכיוון שהמילה ערבי מעלה בראשנו דמות ברורה מאוד, סטריאוטיפ חשוך מאוד וגזעני לחלוטין.

*

אינסוף מספרים ועובדות מוכיחים את האפליה שהמדינה הזו נוקטת כלפי אזרחיה הערבים – בתכנון, בבנייה, בחינוך וברווחה. אפילו אנשים הגונים בימין כדוגמת פרופסור משה ארנס מצביעים על כך כבר שנים.

הגזענות הזו היא המחלה הקשה ביותר של מדינת ישראל, מחלה שעלולה לחסל אותנו בסופו של דבר. ויותר משהיא בעיה של הערבים, היא בעיה שלנו. עד שלא נעבור מהפך תודעתי ונתפוס את הערבים כבני אדם ממש כמונו, הזכאים לאותן הזכויות בדיוק, אין לנו כל סיכוי לחיות בשלום ובשלווה במדינה הזו. שוב ושוב נצא למבצעים צבאיים, ואפילו לא נצליח להבין מדוע הם כושלים מלספק תוצאות מדיניות.

זה הזמן לומר – רק שותפות יהודית-ערבית אמיתית תוכל, בתהליך ארוך וקשה, להוציא את המדינה הזו מהתהום הביטחונית, המדינית והמוסרית שבה היא מוטלת.
פורסם במקור בעיתון "העיר", 23 בינואר 2009

mesarvim

לחצו כאן כדי לקרוא את פנקס הרחוב המלא של חד"ש2009