שישה ארגוני זכויות אדם עתרו ביום ראשון, ה-8 באוגוסט, לבג"ץ נגד החלטת הממשלה להקציב 21 יום בלבד לילדי מהגרי עבודה כדי להסדיר את מעמדם החוקי בישראל. הארגונים דורשים להאריך את הזמן שהוקצב ל-90 יום, כדי שלא ייפסלו ילדים זכאים בשל מכשול בירוקרטי.

הארגונים – ילדים ישראלים, מוקד סיוע לעובדים זרים, האגודה לזכויות האזרח בישראל, רופאים לזכויות אדם, המרכז לפלורליזם יהודי וקו לעובד – טוענים בעתירתם כי "בעוד שהחלטת הממשלה מביאה לידי ביטוי בידה האחת, לפחות בכל הקשור לחלק מילדי המהגרים, את עקרון טובת הילד ואת הכלל לפיו אין מענישים ילדים על חטאי הוריהם, ההחלטה מסכלת בידה השנייה את אותם העקרונות עצמם. זאת באמצעות הצבתם של מכשולים פרוצדוראליים, אשר יהפכו את מימוש זכותם של הזכאים לקבלת מעמד לבלתי אפשרית בחלק ניכר מן המקרים".

היום החל למעשה מרוץ נגד הזמן להגשת בקשות תוך 21 יום, כאשר על פי ההחלטה הפקיד המקבל את הבקשות רשאי להעניק אורכה של 21 ימים נוספים להגשת מסמכים נוספים – וזאת רק אם הוגשו עיקרי המסמכים הדרושים. לטענת העותרים, המשמעות היא שרבים מבין כ-800 הילדים הזכאים למעמד, אם לא רובם, לא יוכלו להגיש בפועל את בקשותיהם ולממש את הזכויות, או שבקשתם תידחה על הסף ללא דיון בה לגופה – "כל זאת בשל העדר יכולת להציג את המסמכים הנדרשים במועד שנקבע".

הארגונים טוענים כי ילדים רבים, יחד עם הוריהם, יצטרכו לפעול להשגת אישורי לימודים מבתי הספר בתקופת חופשת הקיץ; לפנות לצורך הנפקת דרכונים ותעודות לידה אל השגרירויות הזרות, אשר אינן מנפיקות מסמכים בתוך פרק זמן כה קצר; לפנות אל משרד הפנים בישראל לצורך הנפקת אישורים על לידה או הודעות לידת חי; לפעול לתיקון רישומם של אבות בהודעות על לידת חי ועוד. "הדרישה כי מסמכים אלה יוצגו בתוך 21 ימים, ואפילו כאשר לפקיד המקבל את הבקשות סמכות להאריך את המועד ב-21 ימים נוספים, ואף זאת רק אם הוצגו עיקרי המסמכים, אינה סבירה בעליל", נכתב בעתירה.

עוד נכתב, כי "נוכח העובדה, כי מדובר בהסדר לשעה, הזדמנות חד-פעמית לילדים חסרי מעמד שמרכז חייהם בישראל להסדיר את מעמדם, משמעותם של המחסומים הביורוקרטיים היא הרת גורל עבור הילדים הזכאים למעמד על פיה – מחסומים אלה עשויים להותיר ילדים, שהממשלה החליטה כי ראוי ליתן להם רישיון לישיבת קבע בישראל, ללא מעמד כלשהו, נעדרי זכויות סוציאליות, בתחושת חוסר ביטחון מתמדת, כשחרב המעצר והגירוש מוסיפה ומתנופפת מעל ראשם".

בעקבות עתירה שהגיש עדאלה בספטמבר 2007, בדרישה לבטל את ועדות הקבלה האזוריות הפועלות לסנן מועמדים למגורים ביישובים קהילתיים בישראל, הודיע מינהל מקרקעי ישראל במרס 2010 על החלטתו להנהיג הסדר מתוקן בכל הנוגע להליכי הקליטה והקצאת המגרשים ביישובים קהילתיים. העתירה הוגשה בשמם של בני הזוג אחמד ופאתנה זבידאת, שביקשו לבנות בית ביישוב הקהילתי רקפת, השייך למועצה האזורית משגב בגליל. בקשתם נדחתה על ידי ועדת הקבלה, בנימוק של "אי-התאמה חברתית". בעתירה נטען כי קיומן של ועדות קבלה ביישובים קהילתיים מנוגד לחוק ואינו מתיישב עם זכותו של האזרח לבחור את מקום מגוריו בכל יישוב שיבחר.

במאי 2010, בעקבות ההחלטה החדשה של מינהל מקרקעי ישראל, הגישה עורכת הדין סוהאד בשארה מעדאלה עתירה מתוקנת לבג"ץ. בעתירה נטען, כי ההסדר החדש אינו שונה במהותו מההסדר הקודם. בשניהם נקבע אותו מנגנון – ועדות קבלה – אשר פועל מתוך פגיעה חמורה בזכויות יסוד חוקתיות, בניגוד לפסקת ההגבלה ובניגוד לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992. יתרה מזו, בהסדר החדש נקבעו אותם קריטריונים לקבלה ליישובים קהילתיים, שהיו תקפים גם בהסדר הקודם, ובהם קריטריון ההתאמה החברתית, שאליו מתייחסת העתירה המקורית.

העותרים, בהם הארגונים קול אחר בגליל, המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, במקום – מתכננים למען זכויות תכנון, הקשת הדמוקרטית המזרחית, הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות ועדאלה, מציינים כי היישובים הקהילתיים אינם מיועדים לאוכלוסיות ייחודיות והם מוקמים על קרקעות שבבעלות המדינה. עם זאת, מינהל מקרקעי ישראל מסמיך את חברי היישובים האלה לקבוע מיהו מועמד מתאים להתגורר בהם. כך חלק קטן מאזרחי ישראל מקבלים הסמכה, שאינה מעוגנת בחקיקה כלשהי, לקבוע את חלוקת הקרקע הציבורית במדינה ואת זכותם של שאר האזרחים לבחור את מקום מגוריהם. גם הקריטריונים לסינון מועמדים ליישובים אלה, שהעיקרי בהם הוא הקריטריון של "התאמה חברתית", אינם מעוגנים בחקיקה. בעתירה נאמר כי זהו קריטריון שרירותי, שהשימוש בו הוא ההסבר העיקרי לכך שכמעט ואין משפחות ערביות המתגוררות ביישובים הקהילתיים. מעבר לכך, גם יהודים ממוצא מזרחי ואתיופי, משפחות חד הוריות, הומוסקסואלים ולסביות נכשלים במבחן "ההתאמה החברתית" ולכן קבוצות חברתיות אלה מודרות כמעט לחלוטין מהיישובים הקהילתיים. לאזרחי המדינה שמורה הזכות להתגורר בכל יישוב לא ייעודי בישראל, אשר הוקם על ידי המדינה או סוכניה ועל קרקעות המוגדרות כקרקעות המדינה. הזכות לבחירת מקום מגורים נגזרת מהזכות לאוטונומיה האישית של הפרט ועל כן פגיעה בחירות זו היא גם פגיעה בכבודו, שוויונו וחירותו של הפרט בניגוד למצוות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", נאמר בעתירה. הסירוב לקבל את בני הזוג זבידאת לרקפת בנימוק של "אי התאמה חברתית" פוגע בכבודם, שוויונם וחירותם.

העותרים מזכירים כי באוגוסט 2004 התקבלה החלטה מספר 1015 של מינהל מקרקעי ישראל, הקובעת את הליכי הקבלה של מועמדים ליישובים קהילתיים וחקלאיים. לפי ההחלטה, יוקמו ועדות קבלה לסינון מועמדים ליישובים אלה. החלטה זו תוקנה בהחלטה מספר 1064, אבל זו בוטלה במרס 2010 ובמקומה התקבלה החלטה מספר 1195. גם בהחלטה המתוקנת נקבע מנגנון של ועדות קבלה, שיסננו מועמדים למגורים ביישובים קהילתיים וחקלאיים. התאמה לחיי חברה בקהילה היא אחד הקריטריונים לבחירת מועמדים המוזכרים בהחלטה. העותרים מציינים, כי גם ההחלטה המתוקנת אינה מעוגנת בחקיקה ראשית וכי המנגנון של ועדות קבלה הוא חריג לחובת המכרזים, בניגוד לחוק חובת המכרזים.

קריטריון "ההתאמה החברתית" הוא מושג רחב, עמום ולא ברור, שמרכיביו אינם מוגדרים בהחלטה והשימוש בו שרירותי, מציינים העותרים. הם מדגישים, כי גם בהחלטה המתקנת נשאר על כנו הקריטריון של "התאמה חברתית", למרות הבעייתיות שלו ואף שבית המשפט כבר הוציא צו על תנאי שבו נתבע מינהל מקרקעי ישראל לנמק את השימוש בקריטריון זה. גם דרך הפעולה של ועדות הקבלה לא השתנתה בהחלטה החדשה. ועדות הקבלה הן הגוף העיקרי לבחירת מועמדים למגורים ביישובים קהילתיים וחקלאיים. ועדות אלה פועלות כמנגנון המייצר מרחבים בעלי זהות לאומית ברורה, היינו יישובים יהודיים באופיים.

החלטת המינהל הנ"ל נבחנת גם בהקשר של מדיניות המינהל, אשר מביאה לחלוקה לא הוגנת, לא צודקת ולא שוויונית של הקרקעות במדינה. תושבי היישובים הקהילתיים – רובם המכריע יהודים, כאמור – נהנים מהנחות משמעותיות במחירי המגרשים, בעוד שכניהם הערבים נאלצים לשלם מחירים גבוהים מאוד על קרקעות לבנייה, שכמעט ואינן זמינות. בעוד ליהודים יש הזדמנויות מגורים ביישובים שלווים, בבתים צמודי קרקע וברמת חיים גבוהה, הערבים נאלצים לגור ביישובים צפופים, בעלי תשתיות נמוכות וכמעט ללא אופציות לשיפור מצבם. ועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים ממלאות תפקיד חשוב בשימור מצב זה וההחלטות המתוקנות של מינהל מקרקעי ישראל מקבעות את מעמדן

הוועדה העממית ביפו קיימה ביום ראשון, ה-18 ביולי, עצרת מחאה נגד מכירת אדמת שוק האתרוג לחברת "באמונה". כמאה פעילים הפגינו ב"גן השניים", ביניהם פעילי חד"ש ומק"י רבים, ח"כ דב חנין וח"כ לשעבר תמר גוז'נסקי. בחודש מאי 2009 הכריז מנהל מקרקעי ישראל על זכיית חברת "באמונה – דיור לציבור הדתי לאומי" במכרז לרכישת אדמת שוק האתרוג הנמצאת בלב שכונת עג'מי. חברת באמונה הצהירה על כוונתה לבנות עשרות (ובהמשך גם מאות) יחידות דיור לציבור היהודי דתי-לאומי באזור.

הוועדה העממית, בסיועם של האגודה לזכויות האזרח וארגונים אחרים, כמו גם חברי הכנסת של חד"ש, מנהלת מאבק משפטי לביטול העסקה המפלה ולעצירת התוכנית הגזענית של חברת "באמונה". ביום רביעי הקרוב יתקיים דיון מכריע בעתירה בבג"ץ. אם תזכה חברת "באמונה" בעתירה, יקום בלב שכונת עג'מי בחודשים הקרובים מתחם ליהודים דתיים-לאומיים בלבד ואף תושב ערבי של העיר לא יוכל לרכוש לעצמו בית במתחם. כמו כן אוטובוס לדיון בג"ץ ייצא מיפו ביום רביעי, ה-21 ביולי, ב-8:30 בבוקר מגן השניים.

שופטי בית המשפט העליון דורית ביניש, אשר גרוניס ועוזי פוגלמן הוציאו ביום ראשון (ה-18 ביולי) צו על תנאי, המורה למדינה לנמק מדוע לא יבוטל חוק החנינה למפגיני ההתנתקות, בטענה כי הוא פוגע בעיקרון השוויון. הצו הוצא בדיון בעתירה שהגישו עורכי הדין עומר שץ ויפתח כהן בשם 12 מפגינים שנעצרו בשייח' ג'ראח, הטוענים כי הם מופלים לרעה בהיותם פעילי שלום. לפי החוק, למפגין שנעצר לפני ההתנתקות ולא נשפט לעונש מאסר בפועל או ביצע עבירות חמורות, תוענק חנינה.

בדיון שנערך לפני חודש, טענה נציגת המדינה, מנהלת מחלקת הבג"צים, עו"ד דינה זילבר, כי מדובר בחוק חריג, שהפרקליטות אמנם התנגדה לו, אבל תכליתו הסופית ראויה מכיוון שהוא מידתי ועוסק באירוע טראומתי בחברה הישראלית. נציגת הכנסת, עורכת הדין רוקסנה שרמן-למדן, טענה שאין להתערב בחקיקה של הכנסת.

נציגי העותרים טענו שלכל קבוצה בחברה הישראלית יש האתוס שלה, ו"אין הבדל בין הפגנה על פינוי אנשים מגוש קטיף לבין פינוי אנשים משייח' ג'ראח". לפיכך, טענו העותרים, אין להבחין בין הקבוצות.

להחזיר את אתר עיר דוד במזרח ירושלים לרשות הטבע והגנים. כך דורשת עמותת "עיר עמים" בגיבוי כמה אנשי ציבור ורוח, ביניהם פרופ' זאב שטרנהל ויו"ר הכנסת לשעבר אברהם בורג, בעתירה שהוגשה ביום ראשון (ה-11 ביולי) לבג"ץ נגד עיריית ירושלים, רשות הטבע והגנים והמשרד להגנת הסביבה. הם דורשים לבטל את ההסכם שמתוקפו מפעילה עמותת "אלעד" את אתר "עיר דוד".

בעתירה נטען כי בלבה של ירושלים, על שטח של כ-24 דונם, בין הר הבית להר הזיתים, מתנהלת בשנים האחרונות ישות עצמאית, "שנהנית מסמכויות שלטוניות ואוטונומיה לנהל את המקום כאוות נפשה". לטענת העותרים, מדובר בהאצלת סמכויות שערורייתית על-ידי רשות ציבורית לעמותה פרטית בעלת אוריינטציה פוליטית ואינטרס אידיאולוגי. העותרים מבקשים מבית המשפט העליון להוציא צו על תנאי, שישיב את ניהלו בפועל של האתר לרשות הטבע והגנים. הם טוענים כי ב"עיר דוד" מתקיים מצב "שאין כמוהו באף גן לאומי במדינת ישראל, שבו אתר המצוי בגן לאומי שהוא גם אתר בעל חשיבות דתית, ארכיאולוגית, היסטורית ומורשתית – מנוהל בידי גוף פרטי".

בעתירה, שהוגשה על-ידי עורכי הדין מיכאל ספרד ונטע פטריק, נטען עוד כי רשות הטבע והגנים הלאומיים – שעליה הוטלה בחוק החובה לנהל את הגנים הלאומים – האצילה סמכויות ניהול לעמותת אלעד ללא הסמכה ובניגוד לכללי המנהל התקין. לטענת העותרים, מתוקף סמכויות הניהול שקיבלה, משפיעה עמותת אלעד על פיתוחו של אתר "עיר דוד", על התכנים המועברים בסיורים הנערכים בו, מחליטה אילו אירועים ציבוריים עתקיימו בו, מארגנת בו כנסים ומפעילה בו חנות מזכרות. לדברי העותרים, כתוצאה מהאצלת הסמכויות נהנית עמותת אלעד מיתרון פוליטי, הנובע מכך שהיא חולשת על אחד האתרים הציבוריים החשובים ביותר בישראל.

"מדינת ישראל הפריטה את אחד האתרים הכי רגישים במדינה ומסרה אותו לידיה של עמותה פרטית בעלת אינטרסים פוליטיים, בניגוד לכללי מנהל תקין", אמרה יהודית אופנהיימר, מנכ"לית עיר עמים. "טובת הציבור מחייבת שגנים לאומים ינוהלו על-ידי רשויות שלטון שהוקמו בחוק בדיוק לשם מטרה זו".

בית הדין הגבוה לצדק, בהרכב השופטים נאור, מלצר ודנציגר, ידון ב-30 ביוני בעתירה של תנועת גוש שלום לפרק את "ועדת טירקל" ולהקים במקומה ועדת חקירה ממלכתית בעלת סמכויות מלאות. על העתירה חתומים בשם גוש שלום חבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי ודובר גוש שלום אדם קלר. מייצגים את התנועה עורכי הדין גבי לסקי, לימור גולדשטיין ונרי רמתי.

הטיעון העיקרי בתשובה שהגישה לבית המשפט פרקליטות המדינה היא שלממשלה ישנה זכות בלתי מוגבלת לקבוע אם בכלל לחקור אירועים, בידי מי להפקיד את החקירה ואיזה סמכויות לתת לחוקרים, וכי בעבר דחה בג"צ עתירות שביקשו לכפות על הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית. כמו כן מתארת הפרקליטות בתשובתה באריכות רבה את המשא ומתן שניהלה הממשלה עם ממשלת ארצות הברית, שתחילה נטתה לתמוך בועדת חקירה בינלאומית מטעם האו"ם ולבסוף העניקה ברכתה להקמת ועדת טירקל. פרקליטות המדינה אף טרחה לצרף כנספח לתשובה שהגישה לבג"צ את הודעתו של דובר הבית הלבן בנושא זה ותמליל מלא של ראיון טלוויזיוני של שגרירת ארה"ב באו"ם.

"תשובתה של פרקליטות המדינה חושפת את המטרה העיקרית להקמתה של ועדת טירקל: לא הרצון לחקור מה קרה על סיפון הספינה וכיצד נהרגו תשעה מנוסעיה, אלא הכוונה לרצות במחיר הזול ביותר את הממשלות ודעת הקהל בעולם, ובמיוחד את ממשלת ארה"ב" אמר אבנרי. "לממשלת ארה"ב מערכת שיקולים משלה, הקשורים באינטרסים אסטרטגיים כלל עולמיים ואולי גם בשיקולים פוליטיים פנים אמריקאים של הבחירות הצפויות שם בנובמבר" הוסיף.

לדבריו "לנו, כאזרחים ישראלים הפועלים לשינוי החברה והמדינה בה אנו חיים, יש אינטרס עליון משלנו: שתקוים חקירה יסודית ובלתי תלויה בנסיבות בהן התרחש מחדל מדיני וצבאי חמור, שגרם לשפיכות דמים שניתן היה למנוע, אשר פגע פגיעה חמורה במעמדה של ישראל בעולם, ואשר תוצאותיו לטווח ארוך עלולות להמשיך להתגלגל עוד שנים רבות. רק לחקירה יסודית ובלתי תלויה כזאת יש סיכוי למנוע שמחדל כזה וגרועים ממנו לא יתרחשו שוב ושוב. עם כל הכבוד לממשלת ארצות הברית, אין לה סמכות לוותר בשם אזרחי ישראל על חקירה שהיא חיונית להבטחת נורמות ציבוריות ראויות במדינת ישראל".

גוש שלום סבורה ש"האנשים המכובדים שכונסו בוועדת טירקל" לא יוכלו לבצע חקירה כזאת, אפילו אם ירצו, כי המשלה לא נתנה להם את הסמכויות הנדרשות לכך. אבנרי הוסיף "איני שותף כלל וכלל לאמון המוחלט שנותנת פרקליטות המדינה בחקירה הפנימית שמנהל הצבא את מעשיו שלו ואשר יוגשו 'כזה ראה וקדש' לוועדת טירקל בלי שתהיה לחבריה כל יכולת לבדוק אותם בדיקה עצמאית. הכלל שמבקשת פרקליטות המדינה משופטי בג"צ לאשר, בסעיף 31 לתשובתה – כי תחקור לוחמים על פעולותיהם צריך להתבצע רק בתחקיר שמבצע הצבא עצמו וכי דברים שנאמרו במסגרת תחקיר כזה כלל לא יועברו לגורמים שמחוץ לצבא – הוא כרסום מסוכן בעקרון של פיקוח הרשות האזרחית על הצבא, שהוא אבן יסוד לכל משטר דמוקרטי".

בסעיף 16 לתשובתה קובעת פרקליטות המדינה כי רק הנוסעים על סיפון הספינה "מאווי מרמרה" נפגעו מהשתלטות החיילים הישראלים על הספינות. קביעה זו עומדת בסתירה לעדויות רבות שפורסמו בכל רחבי העולם על התנהגות ברוטאלית של החיילים גם כלפי נוסעי הספינות האחרות, גם אם למרבה המזל לא הביאה בספינות האחרות לאבידות בנפש. יתר על כן, בעצם הבאת טענות עובדתיות בנושא בו אמורה הועדה לחקור ולהביא מסקנות מעידה פרקליטות המדינה על חוסר הרצינות בהתייחסותה לחקירה שהועדה אמורה לקיים.

"המנדט שניתן לוועדת טירקל בידי הממשלה", אומר אבנרי, "הוטל עליה לחקור ולדווח על 'הפעולות שננקטו בידי מארגני המשט והמשתתפים בו וזהותם'. בפועל, פועלת הועדה כבר יותר משבוע ולא ידוע על כל ניסיון שהוא שעשתה לבוא בדברים עם מארגני המשט והמשתתפים בו ולגבות מהם עדויות. הועדה לא הציעה למשתתפי המשט לבוא להעיד בפניה בישראל כשהם נהנים מחסינות מפני מעצר בידי משטרת ישראל – וכלל אין בידי הועדה סמכות להציע חסינות שכזאת.

"כמו כן לא הודיעה הועדה על נכונות לצאת לחו"ל ולשמוע שם עדויות ממארגני ומשתתפי המשט – ושוב, כלל לא הוענקה לוועדה הסמכות לפעול ולגבות עדויות מחוץ לגבולות המדינה. מכל זה מתגבר החשש כי כוונת הועדה לדון, לקבל החלטות ולפרסם דו"ח על הפעולות שננקטו בידי מארגני המשט, המשתתפים בו וזהותם – כל זאת מבלי לשמוע כלל את עדויות האנשים בהם מדובר, דבר אשר מראש שולל כל אמינות מכל דו"ח שתפרסם הועדה בסופו של דבר בנושא".

שלושה מחברי המועצה המחוקקת הפלסטינית – מוחמד אבו טיר, אחמד עטוואן ומוחמד טוטח – וכן השר לשעבר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית, חאלד אבו ערפה, הגישו השבוע בקשה דחופה לבג"ץ להוצאת צו מניעה כדי להפסיק את הליכי הגירוש הננקטים נגדם. כל הארבעה הם תושבי קבע בירושלים, שנבחרו לפרלמנט הפלסטיני ברשימת השינוי והרפורמה בבחירות של 2006.

משטרת ישראל הודיעה לאבו טיר במאי 2010 שעליו לעזוב את ירושלים ב-19 ביוני 2010, ואילו עטוואן, טוטח ואבו ערפה הצטוו לעזוב ב-3 ביולי 2010, מכיוון שתושבותם פקעה. שר הפנים הציג לחברי הפרלמנט שתי ברירות: לוותר על חברותם במועצה המחוקקת הפלסטינית או שזכויות התושב שלהם בירושלים יישללו. הגירוש מנוגד לאמנת ז'נבה הרביעית, האוסרת על גירוש תושבים מוגנים מהשטח הכבוש. זהו צעד חסר תקדים ומסוכן ביותר.

את הבקשה להוצאת צו מניעה הגישו עורכי הדין אוסאמה סעדי ופאדי קוואסמי, בתמיכתם של עורך הדין חסן ג'בארין מעדאלה ועורך הדין עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח. היא הוגשה במסגרת עתירה שהונחה לפני בג"ץ ב-2006, מיד לאחר החלטתו של שר הפנים לבטל את מעמד תושב הקבע של הארבעה, בנימוק שהם נחשבים תושבי ישראל ועל כן הם מחויבים להיות נאמנים למדינה. למרות מעשיהם, חברותם במועצה המחוקקת הפלסטינית, "פרלמנט זר", הוכיחה לדעתו כי ההיפך הוא הנכון וכי הם שומרים אמונים לרשות הפלסטינית. עדאלה והאגודה לזכויות האזרח הצטרפו לעתירה ב-2007, כידידי בית המשפט, עקב הסוגיות העקרוניות שמועלות בה ולנוכח הפגיעה החמורה בזכויות יסוד הנגרמת כתוצאה מנקיטת הצעד הקיצוני של ביטול מעמד האזרחות או התושבות בנימוק של "הפרת אמונים". למרות הוצאת צווי הגירוש, התיק עדיין תלוי ועומד לפני בג"ץ.

העותרים וידידי בית המשפט טענו בבית המשפט שהחלטתו של שר הפנים לשלול את התושבות של חברי הפרלמנט הפלסטיני פוגעת פגיעה חמורה בזכויותיהם. הם הוסיפו שהחוק אינו מסמיך את שר הפנים לבטל מעמד של תושבות קבע בגלל "הפרת אמונים" או בגלל חברות בפרלמנט זר.

בחוות דעת מטעם ידידי בית המשפט נטען גם, שההחלטה שקיבל שר הפנים ביוני 2006 מפירה את זכותם החוקתית של חברי הפרלמנט להמשיך ולחיות במקום מושבם ובמולדתם בלי סכנת גירוש. גירושו של אדם ממקום מושבו/ה הקבוע פוגע בזכויות החוקתיות שלו או שלה לכבוד, לחירות אישית ולקניין. החלטת שר הפנים מפירה גם את זכותם לחיי משפחה, משום שהיא מונעת מהם להמשיך ולחיות עם משפחותיהם בירושלים בלי סכנה של פרידה. התושבות של הפלסטינים בירושלים המזרחית היא, בעיקר, תושבות מכוח לידה, השונה בטבעה מסוגים אחרים של רישיונות ישיבה הניתנים למהגרים. תושבי מזרח ירושלים מעולם לא נכנסו לישראל ולא קיבלו מעמד של מהגרים. לפיכך, מעמדם מעולם הותנה בתנאים כלשהם ואין סמכות לשלול אותו.

הסוגיה מורכבת במיוחד, מכיוון שירושלים המזרחית היא שטח כבוש לפי המשפט הבינלאומי ותושבי מזרח ירושלים הם תושבים מוגנים. מעבר לכך, מדינת ישראל הכירה – מאז החתימה על הסכמי אוסלו – בכך שהפלסטינים תושבי החלק המזרחי של העיר הם חלק מהעם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה. בעקבות הכרה זאת התירה להם ישראל לבחור ולהיבחר בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ובבחירות למינוי יושב ראש הרשות הפלסטינית. רק לאחר שהעותרים נבחרו לפרלמנט הפלסטיני, ממשלת ישראל, שלא קיבלה בברכה את תוצאות הבחירות ברשות הפלסטינית, החליטה לשלול את תושבותם וכך לפגוע פגיעה חמורה בזכויותיהם.

שלילת התושבות והגירוש בנימוק של "הפרת אמונים" הם צעדים קיצוניים וגורפים, שאינם עומדים במבחן המידתיות. אלה צעדים דרקוניים, האופייניים למשטרים טוטליטריים אפלים. כל עוד קיימות ראיות למעשה פלילי, החוק הפלילי מאפשר למדינה לנקוט אמצעים רבים, חמורים פחות, במקום לשלול את התושבות של הארבעה. הסמכות הרחבה לשלול תושבות, ששר הפנים טוען כי היא מסורה בידיו, אינה צריכה להינתן לאדם מסוים, טענו שני הארגונים. סמכות זאת יכולה להיות נתונה רק לרשות השופטת, הפועלת לפי חקיקה ראשית מפורשת, הנוקבת בקריטריונים ברורים ומציבה מסגרת להצגת הטיעונים של כל הצדדים.

לכאורה, חג לדמוקרטיה: בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, פסק לאור עיקרון השוויון והורה למדינה להפסיק את התשלום של "הכנסת מינימום לאברכי כוללים" באמצעות סעיף בתקציב המדינה.

הרכב השופטים קבע כי המצב הנוכחי, בו אברך הלומד בכולל זכאי לקבל גמלת מינימום מהמדינה, בעוד שסטודנט אינו זכאי לגמלה כזאת – מנוגד לעיקרון השוויון, שהוא עיקרון חוקתי. אך ניתוח הפסיקה והמצב החברתי מוביל למסקנות שונות.

נכון שהשופטים פסקו לפי עקרון השוויון, אך הייתה פתוחה בפניהם לכאורה הדרך להחליט הפוך: במקום לבטל את גמלת המינימום לאברך – יכול היה בית המשפט בשם השוויון לתבוע מהמדינה, כי גמלת קיום תשולם גם לסטודנט/ית במצב סוציאלי דומה (עם הכנסה נמוכה, ללא נכסים, שלו שלושה ילדים). בית המשפט יכול היה גם לקבוע כי מי שלומד במוסד להשכלה גבוהה או להשכלה דתית והוא עני (עם תנאי סף מסוימים), יקבל גמלה להבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה (1980), ולא לפי סעיף בתקציב המדינה, המבוסס על הסכמים קואליציוניים.

אך בית המשפט לא פסק כך, משום שאז היה חורג מהעיקרון הליברלי החשוב כשלעצמו של שוויון, ונכנס לתחום השוויון הסוציאלי, שממנו הוא בורח כמו מאש.

על גמלת האברכים הוחלט ב-1982 משום שהממשלה הייתה צריכה לתת תשובה למצב הכלכלי-חברתי קשה של משפחותיהם, שלא נכללו בחוק הבטחת הכנסה, הקובע שמי שלומד – משפחתו לא זכאית לגמלה. אותה גמלת אברכים מסתכמת (לפי חישוב שעשיתי) ב-1,025 שקלים לחודש – שהיא כשליש ממה שהייתה מקבלת משפחה עם שלושה ילדים ומעלה כהבטחת הכנסה.

כמובן, יכולה ממשלה לעצום עיניים נוכח עוני ומצוקה. נתניהו כשר אוצר הוביל את המהלך האכזרי של קיצוץ קצבאות הביטוח הלאומי, שדרדר 36% מהילדים בארץ לחיים מחת לקו העוני, ושפגע במיוחד במשפחות חד-הוריות ובמקבלי דמי אבטלה.

אז ב-2003, הגישו ארגונים חברתיים עתירה לבג"ץ נגד הקיצוץ שהוביל נתניהו בקצבאות להבטחת הכנסה. כעבור שלוש שנים, בית המשפט דחה את העתירה (כפי שהוא נוהג בדרך כלל בעתירות חברתיות שעניינן תקציבים), אך קבע כי לאזרחי ישראל ישנה זכות חוקתית לקיום אנושי בכבוד, בלא מחסור בלתי נסבל, ולכן על המדינה לקיים רשת מגן כלכלית.

אך אם לאזרחים עומדת הזכות החוקתית לקיום אנושי בכבוד, מדוע לא טרח בית המשפט לשאול את עצמו, כיצד יחיו להבא הילדים במשפחות שמהן קיצצו את גמלת האברכים?

יהיו מי שיטענו שהאברכים ילכו לעבוד. שאלת הלימוד בישיבות, הפטור משירות צבאי וכו' היא שאלה נכבדה בזכות עצמה. אך האם היא תיפתר בהחרפת המצוקה של ילדים כאן ועכשיו, עוד בטרם נפתרו הבעיות המורכבות?

למודי ניסיון ניתן לצפות כי הממשלה תמצא פתרון משלה ותוביל חקיקת חוק שיאפשר להמשיך ולשלם גמלת מינימום לאברכים, וגם יעמוד בפני ביקורת בג"ץ. אך זה יהיה עוד טלאי של מדיניות.

התשובה החברתית (גם של החילונים) צריכה להיות בכיוון שונה לגמרי: ראשית, לבטל את הסעיף בחוק הבטחת הכנסה, השולל גמלה ממי שלומד גם אם הוא חי בעוני. ב-2008, בעקבות מאבקה של ג'ני ברוכי, נקבע בחוק הבטחת הכנסה שבתנאים מסוימים, הורה יחיד יוכל להמשיך ולקבל גמלה גם כאשר הוא סטודנט. סעיף זה יש להרחיב ולהחיל על כל הסטודנטים והלומדים שהם הורים לילדים (בתנאים מסוימים).

שנית, לבטל את הקיצוצים שבוצעו בקצבאות הילדים, ולהחזירן לרמה שהן היו צריכים להיות – 5% מהשכר הממוצע במשק. עם קצבת ילדים של 500 שקלים לחודש – אפשר יהיה להבטיח לכל ילד בארץ חיים הדומים לקיום בכבוד.

אני משוכנעת שגישה אוניברסאלית כזאת תבטא נכון יותר את עקרון השוויון וגם תייתר הסדרים סקטוריאליים מהסוג של גמלת אברכים.

תנועת גוש שלום תעתור לבג"צ נגד הקמתה של "ועדת טירקל" לבדיקת אירועי ההשתלטות על משט הסיוע לעזה – אשר מסתמנת כוועדה חסרת סמכויות אשר מתוך כתב המינוי שלה הוצאו מראש כל הנקודות העיקריות שיש לחקור בהן. דובר התנועה מסר: "לא במקרה נמנעה הממשלה מללכת בדרך המלך שמעמיד לרשותה החוק הישראלי וליזום ועדת חקירה משפטית בלתי תלויה שאת חבריה הייתה ממנה נשיאת בית המשפט העליון. ועדה כזאת הייתה עלולה לחשוף עובדות ולהגיע למסקנות בלתי נוחות לממשלה – סכנה שאינה נשקפת מוועדת הטיוח עליה החליטו נתניהו ושריו".

כתב המינוי של ועדת טירקל בכלל אינו מתייחס לתהליך קבלת ההחלטות השערורייתי אשר הוביל לשפיכות דמים בלב ים, להרג של תשעה אנשים שכל מטרתם הייתה להגיע לחופי עזה ולא להתנגש עם חיילים ישראלים, להשחרת דמותה של מדינת ישראל בעולם כולו ולניפוץ מוחלט של הברית עם טורקיה שהיתה אבן פינה במדיניות החוץ הישראלית מאז ימי בן גוריון. מובטח מראש שהאחראים לכל זאת יצאו נקיים – לוועדה לא ניתן מנדט לחקור ולדרוש במעשיהם.

גם את מה שהתרחש בפועל באותן דקות גורליות על הסיפון הועדה לא תוכל לחקור ברצינות. "הוועדה לא תוכל לחקור שום חייל ושום קצין, והיא נדרשת לתת אמון עיוור בממצאים הלעוסים והמסוננים של החקירה שחוקר הצבא את עצמו במחשכים. ורב מאד הספק, בלשון המעטה, שוועדת טירקל תרצה או תוכל לגבות עדויות ראיה מנוסעי הספינה הטורקים, האירופאים והאמריקאים שבמדינת ישראל כבר הוגדרו כ'טרוריסטים' ו'מחבלים'".

בגוש שלום טועני כמראש מובטח שווועדת טירקל, שהוקמה בניסיון נואש לרצות את דעת הקהל העולמית, לא תוכל לבצע את החקירה שצריכה להתבצע. בכדי להציג מראית עין של מכובדות בינלאומית צורפו לוועדה שני משקיפים בינלאומיים. מן הראוי לזכור כי אחד מהם – דיויד טרימבל, מנהיג הפרוטסטנטים מצפון אירלנד – הראה את הזדהותו כאשר לפני שבועיים בדיוק הצטרף לארגון של "ידידי ישראל" שהוקם על ידי דורי גולד, נאמנו של בנימין נתניהו. יתר על כן, טרימבל הוא חבר ותיק ב"אגודת הנרי ג'קסון" הקשורה לחוגי ה"ניאו שמרנים" האמריקאים ודוגלת ב"הפצת הדמוקרטיה" באמצעות פלישות צבאיות. לצידו של טרימבל חברים באגודה זאת ריצ'רד פרל, שבממשל בוש היה מראשי היוזמים של הפלישה האמריקאית לעיראק, וכן ויליאם קריסטל שהוא האידיאולוג הראשי של הניאו-שמרנים.

המשקיף הבינלאומי השני בוועדת טירקל הוא קן וטקין, עד לאחרונה גנרל בצבא קנדה והפרקליט הצבאי הראשי שם. שמו של וטקין נקשר בפרשה המסעירה את הפוליטיקה הקנדית שבה מסרו הכוחות הקנדיים המשתתפים במלחמה באפגניסטן עשרות אסירים לידי שרות הביטחון של ממשלת אפגניסטן, שם עונו עינויים אכזריים וחלקם הוצאו להורג ללא משפט. וטקין סירב להעיד בפני הפרלמנט הקנדי על העצות שנתן למפקדי הצבא בנושא זה, בטענה כי יש בינו לבין ממשלת קנדה יחסי פרקליט-לקוח. התנהגותו זאת אינה מבשר טובות על רצונו או יכולתו להשתתף בחשיפת עובדות שאינן נוחות לממשלת ישראל. על כן קשה להניח כי "תעודת הכשרות" הבינלאומית שיעניקו שני משקיפים אלה תסייע בהרבה להקנות אמינות למסקנות.

ארגון בצלם מגיב לפרשת קם, ולמסמכים שהעבירה לכתב "הארץ" אורי בלאו, אשר מהם עולה כי צה"ל המשיך להתנקש בפלסטינים בגדה המערבית שהוגדרו על ידו כמבוקשים תוך התעלמות מפסק הדין של בג"ץ בעניין זה.

בהודעה שהוציא הארגון נאמר: "מתחקירי בצלם במהלך השנים עולה כי במקביל להתנקשויות המוצהרות נקט הצבא גם במדיניות של הרג מכוון במסווה של 'מבצעי מעצר', וכי הצבא המשיך לנקוט במדיניות זו גם לאחר פסיקת בג"ץ. הכתבה שפרסם בלאו איששה את החשדות שעלו מתחקירי בצלם. המסמכים שפורסמו בכתבה העידו לכאורה על-כך שקצינים בכירים אישרו בכתב ומראש את הריגתם של פלסטינים שהוגדרו על-ידם כמבוקשים וכן את הריגתם של אזרחים לא מעורבים אשר עלולים להימצא בחברת המבוקשים או בסמיכות אליהם. לאחר שפעולות אלו בוצעו, פרסם דובר צה"ל הודעות לפיהן הירי בוצע לאחר שלחיילים נשקפה סכנת חיים.

"למרות הדברים החמורים שנחשפו בכתבתו של בלאו, אף אחד מהמעורבים לא נחקר והקצינים הבכירים המעורבים במתן ההוראות הבלתי-חוקיות נותרו בתפקידם. יתרה מזאת, בהודעת דובר צה"ל נאמר כי היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, 'לא מצא כל בסיס לטענה כי כוחות צה"ל פעלו בניגוד לחוק או בניגוד לפסיקת בג"ץ' באירועים שהוזכרו בכתבה.

"קביעה זו תמוהה מאוד נוכח העובדה שמכתבתו של בלאו עולה לכל הפחות חשד מבוסס שניתנו הוראות בלתי-חוקיות לביצוע הרג גם ללא מצב של סכנת חיים וכאשר ניתן לעצור את החשודים. הרשויות התעלמו מחומרת הדברים שנחשפו ובחרו למקד את טיפולן במעשיה של קם בלבד.

הארגון מפרסם שורה של מקרים שחקר, המלמדים כי צה"ל ממשיך לנקוט במדיניות ההתנקשויות במסווה של מבצעי מעצר:

שכם, 26.12.09: חיילים הרגו לפנות בוקר את ר'סאן אבו שרח', נאדר א-סרכג'י וענאן סובוח בעת שהיו כל אחד בביתו בעיר העתיקה של שכם. דובר צה"ל טען כי השלושה סירבו להסגיר את עצמם וכי החיילים ירו לאחר שחשו כי נשקפה להם סכנת חיים. אולם, מתחקיר בצלם עולה חשד כי החיילים לא ניסו כלל לעצור את אבו שרח' וא-סרכג'י לפני שירו בהם למוות. ארגון בצלם פנה לפרקליטות הצבאית לעניינים מבצעיים בבקשה כי תורה על פתיחתה של חקירת מצ"ח לבדיקת נסיבות האירוע, עד כה לא התקבל כל מענה לפנייה (למידע נוסף).

ג'נין, ב-15.12.08: בסביבות השעה 23:00 בלילה הרג כוח של חיילים ומסתערבים את ג'יהאד נוואהדה באל-יאמון שבמחוז ג'נין. לטענת דובר צה"ל נוואהדה ניסה לברוח והכוח, שהיה בפעילות למעצר מבוקשים, ירה לעבר פלג גופו התחתון, זיהה פגיעה ופינה אותו לבית חולים, אלא שהוא מת מפצעיו בדרך לשם. אולם מעדות שגבה בצלם [האם אנחנו סגורים על הסיפור לפי עדות אחת?], נוואהדה יצא ברגל מבית קפה שבו ישב קודם לכן, ולאחר כמה דקות נורה בגבו מתוך מכונית שעצרה לידו בפתאומיות בעת שהלך ברחוב, אף שלא היה חמוש ולא נשקפה ממנו סכנה כלשהי. בצלם פנה לפרקליטות הצבאית לעניינים מבצעיים בדרישה כי תורה לפתוח בחקירת מצ"ח לבדיקת נסיבות האירוע, אולם עד כה התקבלה רק תשובה ראשונית ועל פיה הפנייה הועברה לבדיקת גורמי הצבא הרלוונטיים.

בית לחם, ב-12.3.08: בסביבות השעה 18:00 בערב הרג כוח משותף של צה"ל, מג"ב ושב"כ את מוחמד שחאדה, אחמד בלבול, עמאד אל-כאמל, ועיסא מרזוק זוואהרה בעת שנסעו יחד במכונית במרכז העיר בית לחם. לפי הודעת דובר צה"ל נהרגו הארבעה במהלך פעילות למעצר מבוקשים לאחר שכוחות הביטחון זיהו כי היו חמושים. אולם, מעדויות שגבה בצלם עולה כי לא נעשה כל ניסיון לעצרם או לירות בהם כדי לשתקם בלבד, וכי הירי לעבר המכונית היה מאסיבי ביותר. כמו כן, עולה מהעדויות כי כשנהג המכונית, עמאד אל-כאמל, יצא מתוכה כשאינו חמוש, החיילים ירו כדור בודד ברגלו, ולאחר שנפל ארצה פתחו לעברו בירי אוטומטי. כמו כן עולה מהעדויות חשד כבד לוידוא הריגה. בצלם פנה לפרקליט הצבאי הראשי וליועץ המשפטי לממשלה בדרישה כי יורו לפתוח בחקירת מצ"ח לבדיקת נסיבות האירוע. ב-22.9.09 הודיעה לבצלם הפרקליטות הצבאית לעניינים מבצעיים כי בהוראת הפצ"ר הועברה הפנייה לטיפול המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים ומאז לא התקבל עדכון נוסף בעניין (למידע נוסף).