שלושה מחברי המועצה המחוקקת הפלסטינית – מוחמד אבו טיר, אחמד עטוואן ומוחמד טוטח – וכן השר לשעבר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית, חאלד אבו ערפה, הגישו השבוע בקשה דחופה לבג"ץ להוצאת צו מניעה כדי להפסיק את הליכי הגירוש הננקטים נגדם. כל הארבעה הם תושבי קבע בירושלים, שנבחרו לפרלמנט הפלסטיני ברשימת השינוי והרפורמה בבחירות של 2006.
משטרת ישראל הודיעה לאבו טיר במאי 2010 שעליו לעזוב את ירושלים ב-19 ביוני 2010, ואילו עטוואן, טוטח ואבו ערפה הצטוו לעזוב ב-3 ביולי 2010, מכיוון שתושבותם פקעה. שר הפנים הציג לחברי הפרלמנט שתי ברירות: לוותר על חברותם במועצה המחוקקת הפלסטינית או שזכויות התושב שלהם בירושלים יישללו. הגירוש מנוגד לאמנת ז'נבה הרביעית, האוסרת על גירוש תושבים מוגנים מהשטח הכבוש. זהו צעד חסר תקדים ומסוכן ביותר.
את הבקשה להוצאת צו מניעה הגישו עורכי הדין אוסאמה סעדי ופאדי קוואסמי, בתמיכתם של עורך הדין חסן ג'בארין מעדאלה ועורך הדין עודד פלר מהאגודה לזכויות האזרח. היא הוגשה במסגרת עתירה שהונחה לפני בג"ץ ב-2006, מיד לאחר החלטתו של שר הפנים לבטל את מעמד תושב הקבע של הארבעה, בנימוק שהם נחשבים תושבי ישראל ועל כן הם מחויבים להיות נאמנים למדינה. למרות מעשיהם, חברותם במועצה המחוקקת הפלסטינית, "פרלמנט זר", הוכיחה לדעתו כי ההיפך הוא הנכון וכי הם שומרים אמונים לרשות הפלסטינית. עדאלה והאגודה לזכויות האזרח הצטרפו לעתירה ב-2007, כידידי בית המשפט, עקב הסוגיות העקרוניות שמועלות בה ולנוכח הפגיעה החמורה בזכויות יסוד הנגרמת כתוצאה מנקיטת הצעד הקיצוני של ביטול מעמד האזרחות או התושבות בנימוק של "הפרת אמונים". למרות הוצאת צווי הגירוש, התיק עדיין תלוי ועומד לפני בג"ץ.
העותרים וידידי בית המשפט טענו בבית המשפט שהחלטתו של שר הפנים לשלול את התושבות של חברי הפרלמנט הפלסטיני פוגעת פגיעה חמורה בזכויותיהם. הם הוסיפו שהחוק אינו מסמיך את שר הפנים לבטל מעמד של תושבות קבע בגלל "הפרת אמונים" או בגלל חברות בפרלמנט זר.
בחוות דעת מטעם ידידי בית המשפט נטען גם, שההחלטה שקיבל שר הפנים ביוני 2006 מפירה את זכותם החוקתית של חברי הפרלמנט להמשיך ולחיות במקום מושבם ובמולדתם בלי סכנת גירוש. גירושו של אדם ממקום מושבו/ה הקבוע פוגע בזכויות החוקתיות שלו או שלה לכבוד, לחירות אישית ולקניין. החלטת שר הפנים מפירה גם את זכותם לחיי משפחה, משום שהיא מונעת מהם להמשיך ולחיות עם משפחותיהם בירושלים בלי סכנה של פרידה. התושבות של הפלסטינים בירושלים המזרחית היא, בעיקר, תושבות מכוח לידה, השונה בטבעה מסוגים אחרים של רישיונות ישיבה הניתנים למהגרים. תושבי מזרח ירושלים מעולם לא נכנסו לישראל ולא קיבלו מעמד של מהגרים. לפיכך, מעמדם מעולם הותנה בתנאים כלשהם ואין סמכות לשלול אותו.
הסוגיה מורכבת במיוחד, מכיוון שירושלים המזרחית היא שטח כבוש לפי המשפט הבינלאומי ותושבי מזרח ירושלים הם תושבים מוגנים. מעבר לכך, מדינת ישראל הכירה – מאז החתימה על הסכמי אוסלו – בכך שהפלסטינים תושבי החלק המזרחי של העיר הם חלק מהעם הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה. בעקבות הכרה זאת התירה להם ישראל לבחור ולהיבחר בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ובבחירות למינוי יושב ראש הרשות הפלסטינית. רק לאחר שהעותרים נבחרו לפרלמנט הפלסטיני, ממשלת ישראל, שלא קיבלה בברכה את תוצאות הבחירות ברשות הפלסטינית, החליטה לשלול את תושבותם וכך לפגוע פגיעה חמורה בזכויותיהם.
שלילת התושבות והגירוש בנימוק של "הפרת אמונים" הם צעדים קיצוניים וגורפים, שאינם עומדים במבחן המידתיות. אלה צעדים דרקוניים, האופייניים למשטרים טוטליטריים אפלים. כל עוד קיימות ראיות למעשה פלילי, החוק הפלילי מאפשר למדינה לנקוט אמצעים רבים, חמורים פחות, במקום לשלול את התושבות של הארבעה. הסמכות הרחבה לשלול תושבות, ששר הפנים טוען כי היא מסורה בידיו, אינה צריכה להינתן לאדם מסוים, טענו שני הארגונים. סמכות זאת יכולה להיות נתונה רק לרשות השופטת, הפועלת לפי חקיקה ראשית מפורשת, הנוקבת בקריטריונים ברורים ומציבה מסגרת להצגת הטיעונים של כל הצדדים.
