ארגון זכויות האדם "הוועד נגד עינויים" הגיש ביום ראשון, ה-11 ביולי, תלונה למחלקה לחקירות שוטרים נגד קצין משטרה בכיר. לפי התלונה ביום שישי האחרון בעט הקצין בד"ר ישי מנוחין, מנכ"ל "הוועד נגד עינויים" ומרצה באוניברסיטת בן גוריון, במהלך ההפגנה נגד ההתנחלות בשייח ג'ראח. במהלך ההפגנה נעצרו 10 מפגינים.

עוד על המאבק בשייח ג'ראח

ארגון עדאלה, הוועד הציבורי נגד עינויים, ועמותת רופאים לזכויות אדם הגישו ביום שני (ה-31 ביוני) עתירה לבג"ץ (הביאס קורפוס), באמצעות עורכת הדין ארנה כהן מעדאלה בדרישה לחייב את שר הביטחון, הפרקליט הצבאי הראשי, שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל ורשות ההגירה למסור הודעות למשפחות ההרוגים מבין משתתפי המשט החירות ולעדכן את משפחות הפצועים על מצבם ומצב פציעתם. כמו כן, דרשו הארגונים בעתירה להודיע להם ולמשפחות העצורים על מעמדו המשפטי של כל אחד מהעצורים ומקום החזקתו ולאפשר לעורכי הדין לפגוש אותם מייד.

פניות העותרים אל הפרקליט הצבאי הראשי, אל מנהלת מחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה ואל בית הסוהר אלה בדרישה לקבל מידע על מקום החזקת העצורים ומעמדם ובדרישה לאפשר כניסת עורכי דין אליהם לא זכו למענה מהותי וזאת למרות חלוף שעות רבות מאז ההשתלטות על המשט.

בעתירה טענו העותרים כי סירובם של המשיבים להודיע להם על מקום החזקתם של נוסעי המשט מפר את זכותם של העצורים להיוועץ עם עורך דין, וזכותם לידע את משפחותיהם אודות מצבם הפיזי והבריאותי.

בעתירה נכתב: "סירוב המשיבים להודיע לעותרים על מקום החזקתם של נוסעי המשט מפר גם את חובתם החוקית להודיע על מקום הימצאו של עצור, כמתחייב מהוראת סעיף 33 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. חובה זו הינה מהכללים הבסיסיים ביותר של המשפט, היא נגזרת מהזכות לכבוד האדם ומהווה זכות יסוד חוקתית בהיותה חלק מהזכות לכבוד במוגנת על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

העמותה לזכויות אדם "עדאלה", הוועד הציבורי נגד עינויים ועמותת רופאים לזכויות אדם עתרו ביום ראשון (ה-23 במאי) לבית המשפט בבקשה לפרסם את תצהירו של אמיר מח'ול, בו הוא מפרט מח'ול את תנאי מעצרו המשפילים ושיטות חקירה בלתי חוקיות שננקטו נגדו בימיו מעצרו הראשונים, בהם נמנע ממנו להיפגש עם עורכי דינו.

יצוין שסוגיית המעצרים והעמדת אנשי ציבור ערבים לדין עלתה בשבת, ה-22 במאי, בוועידה הארצית של חד"ש שנערכה בנצרת. יו"ר חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, העומד לדין בעצמו על תקיפה והעלבת עובדי ציבור, אמר לעיתונאים שסיקרו את הוועידה כי "יש מגמות מאוד מדאיגות לצמצום המרחב הדמוקרטי בישראל, ואסור שהמערכה הזו תהיה מערכתם של הערבים מול הממסד המשתולל והשליטה של ישראל ביתנו בצמתים של מערכת החוק. סוגיה זו צריכה להיות בנפשם של כל שוחרי הדמוקרטיה – יהודים וערבים כאחד". עוד הוא הבטיח שחד"ש והמפלגה הקומוניסטית ימשיכו במערכה נגד מגמות לצמצם את המרחב הדמוקרטי וקרא לשחרר מייד את ד"ר עומר סעיד ואת אמיר מחו'ל.

בשבוע שעבר ציינו לא רק את יום האשה הבינלאומי, אלא גם את יום הזיכרון לחללי מלחמת ההתשה. לפני 41 שנים, בשמונה במרץ 1969 החלה המלחמה שרוב הציבור הישראלי כבר שכח. לא כך בני המשפחות השכולות, הכואבים מאז.

היתה זו מלחמה ארוכת ימים שהתנהלה בעיקר בין ישראל למצרים לאורך תעלת סואץ ומעט בין ישראל לירדן ולאשף, והסתיימה באוגוסט 1970. במשך קרוב לשנה ומחצה מצרים ניסתה לאלץ את ישראל לסגת מסיני, וישראל ניסתה לאלץ את מצרים להשלים עם כיבוש חצי האי במלחמת ששת הימים. נהרגו במהלכה למעלה מ-700 ישראלים ואלפי מצרים, ירדנים ופלסטינים.

המלחמה זכתה לאות אולם גם לשכחה מבטלת. למרות הצגתה באותם ימים כמלחמת "אין ברירה" על ידי ממשלה יהירה, שהייתה מעוניינת לספח את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, היא נתפסה כמלחמה מרוחקת ולא יוחצנה כמשמעותית.

ממשלת ישראל, שיכולה היתה להציע את החזרת השטחים הכבושים לפני שהיו זרועים במאות התנחלויות תמורת שלום ופירוז השטח, התעלמה באופן גורף מהאפשרות. סיומה של המלחמה ללא הסכם הוביל את הממשלות ואת הציבור הישראלי לאשליה הגדולה, לפיה העולם בכלל ושמדינות ערב והפלסטינים בפרט יקבלו את השליטה הישראלית על השטחים הכבושים. אשליה מסוכנת שהובילה כשנתיים מאוחר יותר למלחמת יום כיפור על עשרות אלפי הרוגיה הישראלים, המצרים, הסורים והפלסטינים.

מלחמת ההתשה היתה "מלחמת ברירה", בדיוק כמו "מלחמת סיני" לפניה. אולם חוסר הדיון הציבורי הוביל להמשך הסוואתן של "מלחמות ברירה" ומחיר כיבושי מלחמת ששת הימים תחת כסות הלגיטימיות של מלחמות הגנה.

במבט לאחור, הרוגי מלחמת ההתשה מתו לשווא. כל אותם שטחים בסיני שלשם שמירתם היה חשוב לשלוח אותם לקרב בו נהרגו, הוחזרו למצרים. ב-1977, פחות מעשור מאז כיבושן, התברר שכל אותן אדמות אינן חיוניות להבטחת עתידנו. 41 השנים שעברו מכסות על קורבנות השווא של מלחמה מיותרת, מלחמה שאין מי שגאה בה ושאין הסבר מתקבל על הדעת לנחיצותה.

המרחב הציבורי שתק מול יהירות ממשלת ישראל וחוסר נכונותה לוותר על השטחים הכבושים, החריש נוכח ההתנהלות בהתשה, ודמם אל מול מלחמת יום הכיפורים – אותה מלחמה שזרעיה נזרעו עם סיום מלחמת ששת הימים והנצו עם סיום מלחמת ההתשה. מאז עברנו את מבצע ליטני, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה ומבצע עופרת יצוקה – כולן מלחמות ברירה, כששתיקת המרחב הציבורי מכה בחברה בכלל ובמשפחות השכולות החדשות בפרט.

כל מי ששכח את קורבנות מלחמת ההתשה, בקרוב לא יזכור את קורבנות מלחמות הברירה החדשות. "מנהיגי" הציבור לא רוצים שנזכור את כשלון מלחמות הברירה, וכל מלחמה חדשה באה להשכיח את כשלון קודמתה.

נקודת האור היחידה בחור השחור של שתיקת המרחב הציבורי אל מול מלחמת ההתשה, היא שגם הדיון על סירוב לקחת חלק ב"מלחמות ברירה" החל בעקבותיה (למשל, מכתב השמיניסטים הראשון). הוא התפתח אל מול מלחמת לבנון הראשונה ומהווה היום גב אידיאולוגי ברור עבור כל אלה הסולדים ערכית מהכיבוש המתמשך של השטחים הפלסטינים והאופן הלא מוסרי בו ממשלות ישראל מפעילות טרור נגד אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע, כדי שישפיעו על ארגוני הטרור שמאיימים עלינו מצפון ומדרום.

הכותב הוא מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים. פורסם במקור באתר מק"י

לפני 27 שנים, ב-10 בפברואר 1983, נרצח אמיל גרינצווייג בהפגנה של "שלום עכשיו" שקראה ליישום מסקנות ועדת כהן. יונה אברושמי – שזרק את הרימון על משתתפי ההפגנה – נעצר, נשפט, נידון למאסר עולם ובשנה הבאה ישתחרר מהכלא. אברושמי טען כי הושפע מההסתה הפרועה של הימין נגד "שלום עכשיו". מנהיגי הימין התנערו מאחריותם והצביעו עליו כ"עשב שוטה" שפעל לבדו.

כעבור 12 שנים, ב-4 בנובמבר 1995, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, בעת הפגנת תמיכה בתהליך השלום. יגאל עמיר שירה בו למוות וחבר מרעיו הורשעו ברצח. גם הפעם התנער מחנה הימין מאחריותו להסתה וטען שמדובר ב"עשבים שוטים" בודדים. 15 שנים מאוחר יותר, היום, מנהיגי הימין – כולל נציגיו שבשלטון – שוב משתלחים בשמאל, וביתר שאת. יותר מההשמצות של מלחמת לבנון הראשונה, שקדמו לרצח אמיל גרינצוויג. יותר מההשמצות של תקופת הסכמי אוסלו שקדמו לרצח יצחק רבין. מנהיגי המחנה הלאומי-דתי מצטיינים בעשיית מעשי זמרי ובדרישת יחס כפנחס.

מנהיגי המחנה הלאומי מבקשים לקדם זהות לאומית ישראלית-יהודית צרה מעין מחט ולהבדילה מזו של ה"אחרים", ישראלים "אחרים", יהודים ולא-יהודים. קונפליקטים לאומיים הם עבורם מצע נוח להבחנה בין "הישראלים הטובים" לישראלים "אחרים". הערך המכונן של המחנה הזה מבוסס על התנשאות ועל הרעיון עתיק היומין של "העולם כולו נגדנו".

כך, למשל, הצליחו סוחרי השואה של הימין להפוך את השואה למטבע לגיטימי בכל דיון ציבורי פוליטי – מטבע המופנה תמיד נגד המתנגדים לדעותיהם הלאומניות, שהרי השואה היא ההוכחה הניצחת לכך שהעולם כולו נגדנו ולכל הפחות אדיש לסבלותינו. הס מלהזכיר, כמובן, את אחד הלקחים החשובים של השואה – לקח הגזענות המכוערת והבזויה.

מלח הארץ או פורעי חוק?
מנהיגי המחנה הלאומי גם הצליחו לנכס לעצמם את "היהדות האמיתית" ו"הישראליות הטובה" ולהדביק את התואר "מלח הארץ" לפורעי חוק גזענים. כל קול ישראלי אחר מוצג בפיהם כבוגד, ולאחרונה גם כתאב בצע, משרתם של קרנות וממשלות זרות.

והשלטון משתף פעולה. כל מעשה עבריינות מצד ימין זוכה להכשר ואף למחיקת תיקים; לכל היותר ייאמר שמדובר ב"עשבים שוטים". רק לאחרונה נמחקו ההרשעות של פורעי החוק בעת ההתנתקות מרצועת עזה, אלה שירקו על חיילי המדינה ושוטריה, קיללו אותם ויידו בהם אבנים. הרבה "עשבים שוטים", שחוק המדינה אינו חוק בעיניהם.

זה קרה לפני רצח אמיל גרינצווייג, זה קרה לפני רצח רבין, וזה קורה עכשיו – עד הרצח הבא. מנהיגי הימין אז יזילו דמעות תנין וינאמו בעד אחדות העם ונגד האלימות שאותה הם מלבים היום במעשיהם ובהתבטאויותיהם. בפעם הקודמת הם היו באופוזיציה – הפעם הם מפיצים את הארס בחסות השלטון ובעזרת מוסדותיו. יקום נשיא המדינה, יקום ראש הממשלה, יקום שר החינוך, יקום יושב ראש הכנסת – וינאמו נגד ההסתה כאן ועכשיו.

ד"ר ישי מנוחין הוא מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל