מדי יום ביומו מתפרסמות ידיעות הנוגעות לעמדה הפלסטינית כלפי חידוש "השיחות הישירות" עם ישראל. הדעה המגובשת בקרב רוב ידידי העניין הפלסטיני היא שלא נוצרו תנאים מינימאליים ביותר כדי לאפשר קיום משא ומתן רציני והוגן. יתר על כן, קיימת הרגשה שהנהגת הרשות, בראשות אבו מאזן, מגלה חולשה חמורה בנושא הזה. מה שבטוח הוא קיום לחץ גובר של ארה"ב ובעלי בריתה לטפל בעניין הפלסטיני באופן שידרוש כניעה פלסטינית, כלומר זחילה למשא ומתן מדומה שיפגע במאבק הפלסטיני.

הרושם שנוצר הוא שאבו מאזן מפחד לקבוע מדיניות ברורה בסוגיה גורלית זו כדי לשמור על חופש התמרון ועל אפשרות של כניעה ללחץ האמריקאי-ישראלי. יש מהלכים לסברה שאבו מאזן פשוט אינו מסוגל לאור הניסיון להגיד לא לאמריקאים. וזאת למרות שאמירת "לא" נחוצה להגן על אינטרסים פלסטיניים חיוניים.

בכל הדיווחים בתקשורת אין שום סימן להישג פלסטיני כלשהו. לא הושגה התחייבות להמשיך בהקפאת הבנייה הישראלית בשטחים. ישראל ממשיכה לסרב לענות על שאלות מהותיות ולסרב לקבוע עמדות לגבי נושא הגבולות ומטרת המשא ומתן. הפלסטינים אינם יכולים להשיג אפילו את "המשך השיחות מהנקודה בה הסתיימו". וחמור מכל, השיחות אמורות להתנהל כשברקע ההתייצבות הברורה של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לימין ראש הממשלה, בנימין נתניהו. שוב, הופך "תהליך השלום" לעלה תאנה המחפה על התמיכה הטוטאלית של ה"מתווך" האמריקאי בישראל. לדאבון הלב התנהגות הנהגת אבו מאזן מעוררת חששות כבדים בקרב הפלסטינים ובקרב דעת הקהל המתקדמת.

ב- 17 לחודש יולי, היו אמורות להתקיים בחירות עירוניות ומקומיות בשטחי הרשות הפלסטינית. בחירות אלו נדחו על ידי אבו מאזן ואנשי פת"ח בתירוץ עלוב ש"עכשיו זה לא הזמן". אומנם נכון שאין אפשרות לקיים בתנאים הקיימים בחירות כלל-לאומיות לרשות, אך הייתה אפשרות לקדם את העניין הפלסטיני ולהעמיק את ההסדרים הדמוקרטיים דווקא על ידי בחירות מקומיות. אפשר לנחש את הנימוקים האמיתיים לפחד של אבו מאזן ושל פת"ח מדין הבוחר.

בשמאל כואבים במיוחד את התפנית של אבו מאזן והחוגים הקרובים לו לעבר השתלבות גמורה במערך האסטרטגי-מדיני של ארה"ב באזור. תפנית זו מתבטאת בהזדהות עם המדיניות האמריקאית הכללית באזור ובמיוחד בניסיונות של ארה"ב לבלום את ההשפעה הגוברת של גורמים העוינים לה כגון חמאס וחזבאללה.

הביטוי הדיפלומטי לכך הינו שיבוץ הפלסטינים בגורם שנקרא "קבוצת המדינות הערביות המתונות". התחברות זו, והזיקה המיוחדת למצרים ולמוברק, הינו סימן נוסף לכך שהרשות איבדה את עצמאותה המדינית.

גילוי נוסף, אולי החמור ביותר, הוא שיתוף הפעולה ההדוק המשולש של הגורמים הצבאיים של ארה"ב, ישראל והרשות. ישראל והרשות הפלשתינית נכללות בתחומו של פיקוד אירופה (יוקום). מאז השתלטות החמאס על עזה ב- 2007, הגנרל האמריקאי דייטון שוקד בצנעה על בנייתו של צבא פלסטיני. חיילי הכוחות המיוחדים האמריקאיים, יחד עם גורמים בינלאומיים מסוימים והירדנים, מאמנים את הכוחות הפלסטיניים בירדן ובגדה, כדי לעצור את התפשטות החמאס ולהגן על משטרו של אבו מאזן. ארה"ב משקיעה באימונים אלו כ-500 מיליון דולר מכספי משלם המיסים האמריקאי. כמו כן, ישנו שיתוף מידע ושיתוף פעולה מסוים בין הכוחות הפלסטינים והצבא הישראלי.

התקשורת הישראלית דיווחה במשך שנים על העמקה מתמדת של המעורבות האמריקאית "על הקרקע" בשטחי הרשות הפלסטינית, תוך שיתוף פעולה אינטנסיבי אמריקאי-פלסטיני-ישראלי-ירדני. לאחרונה הודיע שר ההגנה האמריקאי, רוברט גייטס, על החלפת המתאם הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית. לתפקיד מונה מייקל מולר, ראש אגף התיכנון בפיקוד המרכז האמריקאי (סנטקום), במקום הגנרל קית' דייטון. דייטון, שהצליח לחזק את הגדודים הנאמנים למחמוד עבאס ולסלאם פייאד, מכהן בתפקידו למעלה מארבע שנים.

המסקנה המתבקשת היא שהנהגת אבו מאזן ניצבת לפני שוקת שבורה ושמדיניות ההתחברות לארה"ב מיצתה את עצמן מזמן.

עמותת אדם טבע ודין שיגרה מכתב חריף לשר התשתיות, עוזי לנדאו, בעקבות איומו להפסיק את אספקת המים לתושבי הרשות הפלסטינית, בשל העובדה שע"פ נתוני משרד התשתיות, הרשות הפלסטינית מטהרת רק 5% מהשפכים שלה, בניגוד ל-70% המטוהרים בצד הישראלי, דבר אשר גורם לדבריו, ל"זיהום סביבתי נרחב ולחלחול שפכים למי התהום גם מעברו השני של הקו הירוק".

במכתב ציינה עו"ד נעמה אלעד כי מצב תשתיות הביוב בתחומי מדינת ישראל גורם אף הוא לזיהום סביבתי נרחב והוסיפה: "הווה ידוע לך, כי בעיה דומה לזו המתוארת ברשות הפלסטינית קיימת גם בבסיסי צה"ל, כאשר כ-150 ממחנות צה"ל עדיין לא חוברו לתשתיות ביוב… האם שר התשתיות במדינת ישראל היה מעז לנקוט באותו איום כנגד חיילי צה"ל ומפקדיו בשל העובדה כי בסיסיהם, אשר אינם מחוברים לתשתיות ביוב בסיסיות מזהמים את הסביבה, הנחלים והאקוויפרים?".

את המכתב חותמת עו"ד אלעד במילים: "אנו מצפים כי לפני שאתה מפנה את האחריות לבעיות זיהום הנחלים והאקוויפרים בתחומי מדינת ישראל לרשות הפלסטינית, תטפל במסגרת אחריותך המיניסטריאלית בנושא תשתיות הביוב בתחומי מדינת ישראל".
ֿ
לקריאת המכתב

שר החוץ מחה לאחרונה על כך שהרשות הפלסטינית מממנת כביכול תביעות נגד בכירים ישראלים, מכספים שישראל מעבירה לה. השר יוצא מנקודת הנחה שכספים אלו ניתנים בחסד ולא בזכות, וכן – כי תביעות נגד ישראלים הן מעשה לא לגיטימי.

שנים רבות טענו ישראל וחברי הקהילה הבינלאומית כי הפלסטינים "אינם מקבלים אחריות על עצמם" וכל מה שהם עושים מסתכם ב"הטלת אשמה על ישראל וביצע פיגועים נגד חפים מפשע". זה מה ששמענו. כעת, כשטענות אלו פג תוקפן והן לא מצליחות עוד לשכנע את העולם, ארסנל הטיעונים של ישראל מתחלף, ונציגיה מטיחים: "שהפלסטינים יפסיקו להתבכיין".

אולם, מה שישראל בוחרת לראות מכאן הוא לא בהכרח מה שהעולם רואה משם. לאורך השנים העולם שיתף פעולה עם המניפולציה הישראלית להטיל תמיד את האחריות בסכסוך, למרבה האירוניה, דווקא על העם שחי תחת כיבוש, העם הפלסטיני. אך כיום מתחילים להבחין באסטרטגיה ברורה של הפלסטינים, שממשלתם שוקדת על בניית מוסדות המדינה, ואנשיהם מרחיבים את המאבק הבלתי אלים ברחבי הגדה המערבית וירושלים, מנהלים חרם על מוצרי ההתנחלויות, וה"חמור מכל": הם הפסיקו לעשות פיגועים. אולם בעיני ישראל, כל זה ממש לא יפה מצידם.

ממשלת ישראל אינה רואה בעין יפה את ההפגנות הבלתי אלימות שמתקיימות במספר מקומות בשטחים הפלסטינים. המודל של בלעין הועתק לנעלין, שייח ג'ראח, נבי סאלח ודיר נזאם. פעילים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים בוחרים לקיים יחדיו מדי שבוע הפגנות במסגרת התנגדות עממית בלתי אלימה לכיבוש, מהלך המנוגד לכל המוסכמות שישראל אוהבת לשמר לעצמה ולהפיץ בעולם, ולכן כוחות הכיבוש בוחרים לדכא הפגנות בלתי אלימות אלה דווקא בדרכים האלימות ביותר.

ממשלת ישראל אינה מקבלת את תוכנית הממשלה הפלסטינית להקמת מוסדות המדינה וסיום הכיבוש. היא רואה בה צעד חד צדדי. ניתן לחשוב כי ממשלת ישראל מעוניינת להקים את המדינה בעצמה והממשלה הפלסטינית מושכת את השטיח מתחת לרגליה.

ממשלת ישראל אינה רואה בעין יפה את קמפיין הממשלה הפלסטינית להחרמת מוצרי ההתנחלויות. "איך מעיזים אנשים שחיים תחת שליטתנו לצאת נגד מוצרים שמיוצרים באדמות שגזלנו מהם והענקנו למתנחלים משלנו, בניגוד לכל החוקים הבינלאומיים? איך מעזה הממשלה הפלסטינית להרים את הראש, לדאוג לחיזוק הכלכלה הפלסטינית המקומית ולמצוא פתרונות למובטלים? פשוט חוצפה".

ממשלת ישראל אינה מעוניינת שפלסטינים יתבעו אותה בבתי הדין הישראלים. "מדינת החוק" אינה מעוניינת שישתמשו בחוקים שלה כדי לדרוש צדק, ואפילו הכנסת שלה פועלת רבות כדי לעקוף בג"ץ במקרה שפסק לטובת הפלסטינים.

ממשלת ישראל גם לא רוצה גם שפלסטינים ישתמשו בחוק הבינלאומי ויתבעו אותה בבתי דין בינלאומיים. "לפלסטינים אין זכות להשתמש בחוק נגדנו. זה פשוט לא מתאים". ממשלת ישראל כועסת על כך שפעילים פרו פלסטינים מגיעים לאולמות הרצאות של נציגים שלה ומשבשים את מהלכן, או מפגינים מול דובריהן. "מה פתאום? המניע היחיד של אנשים אלה הוא שנאה ואנטישמיות".

ממשלת ישראל זועמת על כך שפעילים בעולם ינהלו קמפיין לחרם וסנקציות על ישראל בשל היותה מדינה כובשת שמפרה את החוק הבינלאומי. הרי פעילים אלה מונעים מאנטישמיות ושנאה. ממשלת ישראל רואה בחומרה רבה את העובדה שבספרי הלימוד הפלסטינים מוזכר המונח "אלימות של הכיבוש" ואף מפיצה דו"ח לדיפלומטים בנדון. "זו פשוט הסתה בלתי נסבלת. כיבוש? אלימות? איפה? מי? אלוהים ישמור".

פעילויות לגיטימיות אלו ואחרות מקלקלות לממשלת ישראל את תירוץ הביטחון שהיא שחקה וסחטה עד אינסוף, ומפריעות למסע הדה-הומניזציה שהצליחה לבצע כלפי העם הפלסטיני.

ובכן, אני מציעה לממשלת ישראל להקדיש את ישיבתה הבאה לגיבוש תוכנית עבודה עם כללים והוראות מאוד ברורים: איך היא מצפה מעם שחי תחת כיבוש ברוטאלי ונפשע במשך עשרות שנים להתנהג.