מחר תתקיים הלווייתה של רות לוביץ', שבמשך עשרות שנים נטלה חלק פעיל ומוביל בהנהגות של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, חד"ש, תנועת נשים דמוקרטיות בישראל, תנועת הידידות ישראל ברית-המועצות, הוועד הארצי למען השלום וארגונים רבים נוספים. היא כתבה ופרסמה מאות מאמרים ורשימות בביטאוני מק"י, והייתה העורכת הראשית של השבועון "זו הדרך".

לוביץ' נולדה בווארשה בשנת 1906 והגיעה לארץ בשנת 1929. ב-1931 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שפעלה במחתרת, ומאז ועד ליום מותה הייתה חברת המפלגה. במהלך שנות פעילותה במחתרת נעצרה כמה פעמים ונכלאה, בין היתר, בכלא הנשים בבית לחם. בעת שהייתה במחתרת, הקימה משפחה עם זרח לוביץ', עמו חלקה חיים סוערים של פעילות פוליטית וידידות עמוקה עד למותו בשנת 1984. יחד גידלו את בניהם – איתן ודוד.

רות לוביץ' מילאה תפקידים מפלגתיים רבים, וביניהם – חברת הוועד המרכזי של מק"י (משנת 1948), חברת הלשכה הפוליטית של מק"י (בשנים 1990-1969) ויו"ר ועדת הביקורת המרכזית של מק"י. במשבר שפקד את המפלגה בשנת 1965, התייצבה יחד עם מאיר וילנר ותופיק טובי במערכה לשמירת אחדותה היהודית-ערבית של המפלגה ובהירותה הרעיונית והפוליטית.

פעלה רבות לקידום מעמד האישה. נמנתה עם מקימות ארגון הנשים הדמוקרטיות היהודיות והערביות (היום – תנד"י). ב-1952 נבחרה לכהן כמזכירה כללית של הארגון, ומאוחר יותר כיהנה כנשיאת התנועה. כיהנה עשרות שנים בסיעה הקומוניסטית במועצת ההסתדרות ובנעמת, וכן בפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות.

את מסירותה לרעיונות הסוציאליזם ביטאה בכתיבתה, וגם בפעילותה למען סולידריות בינלאומית. נמנתה עם מקימי "ליגה וי" – הארגון להגשת סיוע לברית המועצות במלחמתה בנאצים, ובהמשך – עם מקימי תנועת הידידות ישראל-ברה"מ וחברת הנהגתה. כאות הוקרה לפעילותה, העניק לה הסובייט העליון בשנת 1971 את אות לנין. בשנת 1984 ראה אור ספרה "קורותיה של ידידות", שכתבה לציון 40 שנה לתנועת הידידות.

הקדישה לא מעט מאמצים לאיסוף חומר על תולדות המפלגה, חבריה ומנהיגיה, וייסדה בפועל את הארכיון ההיסטורי של המפלגה. במקביל, פעלה בשיטתיות לקליטת צעירים במפלגה ולקידומם כלוחמים מסורים למען עולם ללא מלחמות, דיכוי, ניצול ואפליה.

בשנת 1985 פרסמה את ספרה האוטוביוגרפי המרתק "בחרתי לחיות במאבק", שהפך זה מכבר למקור כוח ויידע לצעירים, המצטרפים למפלגה הקומוניסטית. כאמור, ההלוויה של רות לוביץ' תתקיים ביום חמישי (ה-29 ביולי), בשעה 18:00, בבית העלמין בחולון, השער המרכזי.

עוד על רות לוביץ'

פעילי חד"ש ומק"י מרחבי הארץ יציינו ביום שבת הקרוב, ה-8 במאי, 65 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית. האירוע לציון הניצחון על הנאצים יתקיים ביער ע"ש הצבא האדום בהרי ירושלים. בשעה 10:00 יתקיים טקס להנחת זרים ליד האנדרטה ולאחר הטקס – פיקניק עממי.

האנדרטה הוקמה ב-22 ביוני 1950 – 5 שנים אחרי הניצחון הגדול. מאז, ומדי שנה, מתקיים הטקס והפיקניק שאחריו.

בגיליון 5 במאי של "זו הדרך" מתפרסם מאמר פרי-עטו של יורם גוזנ'סקי ובמרכזו קורות ציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית בעיר ע"ש הצבא האדום. נוסיף כאן קישור ישיר לכשיעלה הגיליון החדש.

תחנות הסעה ליער:
חיפה – 7.30, כיכר סולל בונה
בת-ים – 8.00, ליד המועדון, אנילביץ' 4; 8.05, ליד המצבה
יפו – 8.15, שד' ירושלים פינת נס לגויים (צהלון)
ת"א – 8.30, רחוב אלנבי פינת יהודה הלוי; 8.45, מסוף אל על, רכבת מרכז (סבידור
לפרטים נוספים – בדוא"ל.

ביום שלישי (ה-30 במרץ) צוין יום השנה ה-34 של יום האדמה – המחאה הפוליטית ההמונית הגדולה של הערבים-פלסטינים אזרחי ישראל. לקראת יום האדמה פנתה מערכת "זו הדרך" אל הכומר ד"ר שחאדה שחאדה, שנמנה עם מנהיגי יום המחאה המקורי ב-1976 וסגן יו"ר חד"ש מזה שנים. האב שחאדה (70) עוסק בשנים האחרונות, לצד פעילותו הפוליטית, בקידום הדיאלוג הבין דתי והשלום בכנסייה האפיסקופלית.

הפקעתה של קרקע פלסטינית היתה מאפיין בולט של הגישה המפלה של ממסד הישראלי כלפי האוכלוסייה הערבית, או כפי שאומר האב שחאדה "קודם גרשו 750 אלף איש, אישה וילד מאדמותיהם ולאחר מכן הממסד הישראלי דאג להפקיע את אדמותיהם". ב- 1976 רצתה הממשלה שוב להפקיע את קרקעותיהם של הערבים בגליל, בנגב ובאזורי המשולש הקטן, בהם נותרו אוכלוסיות פלסטיניות נכבדות, כבעלת חשיבות קריטית כל כך עד שהיא הגיבה לשביתת המחאה המאורגנת בעזרת כוח צבאי ומשטרתי רב.

מה שהחל כמחאה ארצית שקטה הסתיים במותם של שישה אזרחים לא חמושים בסכנין, עראבה, כפר כנא וטייבה. רבים אחרים הפכו נכים או נפצעו. "השביתה הצליחה. כ-80 אחוז מהציבור הערבי בישראל השתתף בה. יתר-על-כן, באמצעות השביתה והמחאה ההמונית הצלחנו לעצור את ההפקעות. הצלחנו להחזיר את הכבוד לציבור שלנו. יחד עם זאת, שילמנו מחיר כבד בחיי אדם. היה זה הרג של חפים מפשע – ללא כל הצדקה".

האם כל תוצאות יום האדמה הן חיוביות?
בכל מה שקשור להתגייסות הרחוב הערבי, ולתוצאות המאבק המיידיות – אכן הן חיוביות. לצערי, הממסד הישראלי טרם הפנים את לקחי יום האדמה והיחס כלפי הערבים בישראל מוסיף להיות יחס כאל אזרחים ממדרגה שנייה. גם סוגיית האדמות טרם מצאה את פתרונה. ברבים מהכפרים וערים הערביות אין עתודות קרקע לצעירות ולצעירים – הנאלצים לעיתים קרובות לעבור על חוקי התכנון והבנייה אם ברצונם לזכות בקורת גג. הם לא עבריינים. הממסד הופך אותם לעבריינים. האם הרצון להקים משפחה או להגיע קורת גג הם פשע?

מאז יום האדמה עברו שנות דור. האם זיכרון המאבק נותר כפי שהיה?
מצד אחד, יש דור של צעירים שלא שמעו או אינם יודעים בדיוק את קורות יום האדמה. מצד שני, מדי שנה, נערכות הפגנות ועצרות בהשתתפות אלפים ורבבות. כך שאנו משקיעים מאמצים מרובים כדי להגיע אל בתי הספר, לפני יום אדמה ואחריו, כדי להסביר את קורותיו, את מאבקה של האוכלוסייה הערבית לשוויון מלא. אנו תקווה שהפעילות החינוכית-הסברתית יחד עם העצרות והמשך המחאה יתרמו להעלאת המודעות של הדור הצעיר על מה שנעשה בדור ההורים ועל מה שנדרש לעשות כעת.

ומה נדרש לעשות כעת…
להמשיך במאבק לשוויון מלא. לא יהיה עתיד לשני העמים בישראל ללא שוויון מלא. זהו מסר שאנו מנסים להנחיל לכל החברה הישראלית מזה עשרות שנים. ככל שחולף הזמן, הוא לא מאבד מערכו.

לראיון המלא, בגיליון "זו הדרך"