בשבוע שעבר ציינו לא רק את יום האשה הבינלאומי, אלא גם את יום הזיכרון לחללי מלחמת ההתשה. לפני 41 שנים, בשמונה במרץ 1969 החלה המלחמה שרוב הציבור הישראלי כבר שכח. לא כך בני המשפחות השכולות, הכואבים מאז.

היתה זו מלחמה ארוכת ימים שהתנהלה בעיקר בין ישראל למצרים לאורך תעלת סואץ ומעט בין ישראל לירדן ולאשף, והסתיימה באוגוסט 1970. במשך קרוב לשנה ומחצה מצרים ניסתה לאלץ את ישראל לסגת מסיני, וישראל ניסתה לאלץ את מצרים להשלים עם כיבוש חצי האי במלחמת ששת הימים. נהרגו במהלכה למעלה מ-700 ישראלים ואלפי מצרים, ירדנים ופלסטינים.

המלחמה זכתה לאות אולם גם לשכחה מבטלת. למרות הצגתה באותם ימים כמלחמת "אין ברירה" על ידי ממשלה יהירה, שהייתה מעוניינת לספח את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, היא נתפסה כמלחמה מרוחקת ולא יוחצנה כמשמעותית.

ממשלת ישראל, שיכולה היתה להציע את החזרת השטחים הכבושים לפני שהיו זרועים במאות התנחלויות תמורת שלום ופירוז השטח, התעלמה באופן גורף מהאפשרות. סיומה של המלחמה ללא הסכם הוביל את הממשלות ואת הציבור הישראלי לאשליה הגדולה, לפיה העולם בכלל ושמדינות ערב והפלסטינים בפרט יקבלו את השליטה הישראלית על השטחים הכבושים. אשליה מסוכנת שהובילה כשנתיים מאוחר יותר למלחמת יום כיפור על עשרות אלפי הרוגיה הישראלים, המצרים, הסורים והפלסטינים.

מלחמת ההתשה היתה "מלחמת ברירה", בדיוק כמו "מלחמת סיני" לפניה. אולם חוסר הדיון הציבורי הוביל להמשך הסוואתן של "מלחמות ברירה" ומחיר כיבושי מלחמת ששת הימים תחת כסות הלגיטימיות של מלחמות הגנה.

במבט לאחור, הרוגי מלחמת ההתשה מתו לשווא. כל אותם שטחים בסיני שלשם שמירתם היה חשוב לשלוח אותם לקרב בו נהרגו, הוחזרו למצרים. ב-1977, פחות מעשור מאז כיבושן, התברר שכל אותן אדמות אינן חיוניות להבטחת עתידנו. 41 השנים שעברו מכסות על קורבנות השווא של מלחמה מיותרת, מלחמה שאין מי שגאה בה ושאין הסבר מתקבל על הדעת לנחיצותה.

המרחב הציבורי שתק מול יהירות ממשלת ישראל וחוסר נכונותה לוותר על השטחים הכבושים, החריש נוכח ההתנהלות בהתשה, ודמם אל מול מלחמת יום הכיפורים – אותה מלחמה שזרעיה נזרעו עם סיום מלחמת ששת הימים והנצו עם סיום מלחמת ההתשה. מאז עברנו את מבצע ליטני, מלחמות לבנון הראשונה והשנייה ומבצע עופרת יצוקה – כולן מלחמות ברירה, כששתיקת המרחב הציבורי מכה בחברה בכלל ובמשפחות השכולות החדשות בפרט.

כל מי ששכח את קורבנות מלחמת ההתשה, בקרוב לא יזכור את קורבנות מלחמות הברירה החדשות. "מנהיגי" הציבור לא רוצים שנזכור את כשלון מלחמות הברירה, וכל מלחמה חדשה באה להשכיח את כשלון קודמתה.

נקודת האור היחידה בחור השחור של שתיקת המרחב הציבורי אל מול מלחמת ההתשה, היא שגם הדיון על סירוב לקחת חלק ב"מלחמות ברירה" החל בעקבותיה (למשל, מכתב השמיניסטים הראשון). הוא התפתח אל מול מלחמת לבנון הראשונה ומהווה היום גב אידיאולוגי ברור עבור כל אלה הסולדים ערכית מהכיבוש המתמשך של השטחים הפלסטינים והאופן הלא מוסרי בו ממשלות ישראל מפעילות טרור נגד אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע, כדי שישפיעו על ארגוני הטרור שמאיימים עלינו מצפון ומדרום.

הכותב הוא מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים. פורסם במקור באתר מק"י

ב-2 בינואר התקיימה בתל אביב תהלוכה לציון שנה למלחמת עופרת יצוקה, בדרישה לסיים את המצור על עזה. פעילי חד"ש השתתפו בתהלוכה, והרי התמונות:

לצפייה בסרטון "שנה להשתקת המחאה נגד המלחמה והמצור בעזה" של הטלוויזיה החברתית:

דברים שאמר היום דב חנין:

"המלחמה בעזה מסתיימת. אנחנו מתחילים לראות את התמונות, והן תמונות נוראות. תמונות של בתים הרוסים, של ילדים שמתרוצצים בין ההריסות. של ילדים שקבורים בתוך ההריסות. המלחמה בעזה היתה אסון. אסון אנושי, אסון מדיני והיא בסופו של דבר גם אסון ביטחוני.

"התמונות מעזה הן תמונות מזעזעות, אבל הן לא תמונות מפתיעות. כי ברור לגמרי שכשמפציצים ומפגיזים בצורה כל כך מאסיבית את המקום הצפוף ביותר באוכלוסייה אזרחית בעולם, אלה תהיינה התוצאות ואלה תהיינה התמונות.

"אמרתי שהמלחמה הזו היתה אסון מדיני ובסופו של דבר גם בטחוני, כי כפי שאנחנו רואים, המלחמה הזו רק מעמיקה את השנאה בין שני העמים, רק מחזקת את הכעס, רק יוצרת מוטיבציות נוספות לעוד מעגל של דם ועוד מעגל של דם ועוד מעגל של דם.

"אנחנו אמרנו ואנחנו אומרים גם היום שישנה דרך אחרת. את מעגל הדם הזה אפשר וצריך לפרוץ, אבל לא באמצעות סיבוב כוחני נוסף, אלא רק בהליכה בדרך הפוכה בתכלית, באמצעות שימוש ברגיעה שאנחנו מקווים שנוצרת בעזה לצורך מהלך מדיני אמיתי, מול העם הפלסטיני ומול העולם הערבי. מהלך מדיני כזה עדיין אפשרי. מהלך מדיני כזה הוא התקווה של ישראל ושל העם הפלסטיני לעתיד של חיים תקווה ושלום.

"מחנה השלום בישראל עבר במלחמה הזו מבחן קשה. כבר ביום הראשון של המלחמה, במוצאי שבת, היינו אלפיים איש מול משרד הביטחון, בהפגנה זועמת, כועסת, אבל גם מאוד מדוייקת במסרים שלה. מעגל ההתנגדות למלחמה הלך והתרחב, והמשיך בהפגנות של אלפים רבים, יהודים וערבים, בחוצות תל אביב, במוצאי השבתות האחרונות.

"צריך לומר בצער שלא כולם הצליחו לעמוד במבחן הזה. כמה מהמנהיגים היוניים הבולטים, מנהיגי מרצ למשל, נכשלו במבחן כאשר הם תמכו במלחמה בתחילתה, וסירבו להתייצב נגדה באופן ברור חד גם כשהתברר לאן היא מובילה ולמה היא גורמת.

"הכישלון הזה הוא כישלון מצער, הכישלון הזה הוא כישלון שמראה עוד יותר כמה חיוני ודחוף לבנות שמאל חדש בחברה הישראלית. אנחנו בחד"ש התחלנו בדרך הזו. אנחנו התחלנו בדרך של בניית שמאל חדש שישלב עמדה מדינית אמיצה וברורה, עם מסר סוציאליסטי, עם חשיבה סביבתית מתקדמת, עם שותפות יהודית-ערבית. אנחנו מציעים לכם ולכן להצטרף אלינו למסע הזה. המסע הזה לא ייגמר בבחירות האלה כמובן, אבל הבחירות האלה הן נקודת מוצא חשובה, וצעד מאוד משמעותי בדרך לבניית שמאל חדש כזה.

"שמאל חדש הוא לא רק חיוני בחברה הישראלית, אלא גם מאוד אפשרי. אנחנו רואים בציבור הצעיר שהתגייס ומתגייס לפעילות הפוליטית, החל מהבחירות המקומיות של לפני כמה חודשים ועד מערכת ההתנגדות למלחמה האחרונות, כמה האפשרויות בחברה הישראלית גדולות וממשיות. עם הצעירים האלה אנחנו יכולים לעשות עתיד אחר. אנחנו יכולים לבנות תקווה חדשה וטובה יותר לחברה הישראלית".

אימג' יומי של דוד טרטקובר. לצפיה בגרסה מוגדלת, הקליקו על התמונה. לבלוג המלא הקליקו כאן

ח"כ דב חנין (חד"ש) פנה הבוקר לשר לבטחון פנים ולמפכ"ל המשטרה במחאה חריפה על עצירת שיירת הסיוע ההומניטרי של ארגון "רופאים לזכויות אדם" בדרכה לאיזור עזה.

השיירה של "רופאים לזכויות אדם" נעצרה הבוקר בידי משטרת ישראל בצומת אשקלון, בדרכה להושיט סיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה. אוטובוסים ועליהם רופאי ומתנדבי הארגון הוחזרו לאחור ולא הורשו לעבור, ואילו משאית ועליה מזון ותרופות הורשתה להמשיך. חשוב לציין כי המשטרה מנעה את מעברם של האוטובוסים של "רופאים לזכויות אדם", בעוד כלי רכב ואוטובוסים אחרים המשיכו לנסוע בכביש כרגיל.

ח"כ דב חנין (חד"ש) הביע מחאה חריפה בפני השר לבטחון פנים ומפכ"ל המשטרה, ודרש מהם להורות למשטרה לאפשר את מעבר השיירה. ח"כ חנין: "ארגון רופאים לזכויות אדם מייצג את מצפונה של החברה הישראלית. המחאה על פגיעה בחפים מפשע היא קול שאסור להשתיקו. חמור במיוחד שהאוטובוסים שהובילו את הרופאים נעצרו והוחזרו אחורה, בזמן שהתנועה באזור מתנהלת באופן סדיר והמשטרה איננה מונעת מעבר אוטובוסים וכלי רכב אחרים לאיזור עוטף עזה. זהו שימוש פסול ואנטי-דמוקרטי בכוחה של המשטרה, לצורך השתקת מחאה לגיטימית ומניעת סיוע הומניטרי דחוף".

אימג' יומי של דוד טרטקובר. לצפיה בגרסה מוגדלת, הקליקו על התמונה. לבלוג המלא הקליקו כאן

יותר מ-4,000 איש הגיעו במוצאי שבת (ה-10 בינואר) לכנס ענק נגד המלחמה בעזה שארגנה תנועת חד"ש בנצרת עילית. בכנס השתתפו חברי הכנסת של חד"ש, המועמדים בבחירות הקרובות וראשי הראשויות מטעם התנועה. הנה סרטון וידאו שצילמנו באירוע:

והנה תמונות מהאירוע:

במקום להיות כלב שמירה, התקשורת מפרסמת את הודעות דובר צה”ל כמו שהן.

אז הנה עשר שאלות, לעיתונאי המתחיל (והעצל):

1. לזרים מותר לברוח, הפלסטינים נאלצים להישאר כלואים תחת ההפצצה. אם המלחמה היא באמת לא נגד העם הפלסטיני למה לא לתת לאזרחים להימלט?

2. אומרים שלא נוכל להפיל את חמאס, וגם לא מצפים שהפלסטינים ייכנעו וימשיכו לחיות תחת המצור בלי רקטות. אז מה מטרות המבצע בדיוק? תמונת ניצחון? נקמה? הרתעה נוספת? קמפיין בחירות ציוני? האם ישראל שקלה בכלל להשתמש בדרכים לא-צבאיות/אלימות/מאיימות כדי לפתור את המשבר?

3. באילו תנאים יופסקו ההפצצה והמבצע? באילו תנאים ייפסק המצור, שנמשך כבר יותר משנה וחצי?

4. מדוע יש צורך בגיוס מילואים?

5. כמה כסף עולה כל יום לחימה בעזה? מי יפצה, את כל הנכים, ההומלסים וההרוגים בשוגג או ברשלנות או באדישות שאנו יוצרים בעזה? ובכמה מוערך הפיצוי?

6. אילו מטרות בדיוק מפציץ צה”ל כל כך הרבה? רק הלילה דווח על עשרים ומשהו. ואם כבר ידוע על אוניברסיטאות, מסגדים, משרד החינוך, משרד התחבורה, הפרלמנט ובתי חולים – יש לשאול גם: מה המטרה בהפצצתם?

7. למה ישראל מתמקדת כל כך הרבה ב”תדמית” של שומרת על זכויות אדם ב”קרבות הסברה”, במקום להשתפר במציאות עצמה? אם היא לא חוששת ממה שימצאו שם עיתונאים, למה לגרש את פקחי האו”ם? למה לאסור כניסה של עיתונאים? למה לצנזר?

8. מדוע המשטרה תוקפת מפגינים פלסטינים ויהודים בלי סיבה? במו עיניי ראיתי כיצד היא מפזרת הפגנות שאינן זקוקות לאישור (פחות מחמישים מפגינים שקטים). מדוע היא לא מטפלת בשוטרים התוקפים? לדוגמה: השוטרים נעמדים בשורה צפופה ושוטר יס”מ בועט מאחור במגפו בעצמות הרגליים של מישהו, בלי שניתן לראות מיהו ולהתלונן. בעצמי חוויתי. צפו בעצמכם בוידאו. מדוע היא מנסה לאסור הנפה של דגלים של לאום שאנו ביחסים כביכול איתו (ובטח שלא בפעם הראשונה)?מי אחראי לכך שיש מאות שוטרים להפגנה של עשרות, כדי לא לאפשר את צילום המפגינים והשלטים?

9. כאשר דורשים מהפלסטינים אזרחי ישראל להפגין לויאליות חסרת תנאים, יש לשאול מה עושה אותם ישראלים? האם אי פעם, קיבלו זכויות שוות בבנייה, בהתאזרחות, בקניין, בתכנון, בחינוך, בבריאות, בתשתיות וכו’. בצל גדילת הפערים בינם לבין היהודים – האם עליהם לשתוק, כאשר הם רואים בתקשורת את מה שהתקשורת הישראלית לא מסקרת? ובמיוחד כשבני עמם מותקפים? (קראו בהקשר זה את הטור הסקרסטי והמצוין של סייד קשוע). נזכיר שהפלסטינים, אלו שחיו כאן עד שהעפנו אותם, חולקו לקטגוריות: שטחים, אזרחים, פליטים ותושבי-ירושלים – על ידי ישראל בלבד ובאופן מלאכותי.

10. האם יש קשר בין ההתעמרות בפלסטינים ברצועה ובגדה? בגדרות? בהתנחלויות? באישורים? בסגרים? בתקיפות? – מה אתם, הפוליטיקאים, ערב הבחירות, מציעים לפלסטינים כתקווה לעתיד, כזו שתאפשר לארץ הזו להפוך להיות מקום לכולם?

פורסם במקור ב"אמת מארץ ישראל", הבלוג של אייל ניב.

צפו בנאומים של מועמדי חד"ש לכנסת בכנס הפעילים התל אביבי שהתקיים ביום ראשון, ה-4 בינואר.

יושב ראש חד"ש, חבר הכנסת מוחמד ברכה, פתח אתמול את כנס הפעילים הגדול שערכה התנועה בתל אביב. ברכה דיבר עם המלחמה בעזה, על התקווה שחד"ש מהווה, ועל ההכרח שבלעסוק בפוליטיקה דדוקא בימים של מלחמה.

מועמדת מספר 5 ברשימת חד"ש לכנסת, עאידה תומא-סלימאן, דיברה על חד"ש כבית הפוליטי שלה לאורך השנים:

מועמדת מספר 6 ברשימה, נורית חג'אג', מצטרפת טרייה לתנועה, דיברה על היכולת של חד"ש להכיל קהלים חדשים, שרוצים לבנות שמאל חדש בישראל:

והנה צבר תמונות מהכנס:

ח"כ דב חנין נאם במוצ"ש בהפגנת השמאל בתל אביב: "אנחנו באנו לכאן היום כדי להגיד: כל טיפת דם שנשפכת היא מיותרת. באנו לדרוש הפסקת אש, את פתיחת המעברים והסרת המצור, והסכם של חילופי שבויים ואסירים. אנחנו באנו לכאן היום לומר בקול ברור וצלול: יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים!

"מחנה השלום גייס לכאן היום יותר מ-10,000 מפגינים. והמסר שיוצא כאן היום הוא מסר ברור לציבור הישראלי: אין הסכמה למלחמה. יש בארץ הזאת יהודים וערבים שרוצים דרך אחרת. רוצים דרך של עתיד ותקווה לשני העמים. רוצים דרך של הידברות ושל שלום. אנחנו באנו לכאן היום לומר – ישראל-פלסטין שתי מדינות לשני העמים.

"באנו לכאן כדי לומר מה שכל אחד, כל אדם יודע: בעזה ובשדרות ילדים רוצים לחיות.

"המאבק של מחנה השלום נגד המלחמה יימשך. אנחנו נגדיל את מעגל המתנגדים. מיום ליום מצטרפים אלינו רבים רבים נוספים. והמאבק הזה, יביא בסופו של דבר את שני העמים שלנו לעתיד אחר : עתיד של שלום, עתיד של תקווה.

"באנו לכאן היום כדי לומר: תעצרו עכשיו את האש! תעצרו עכשיו את האש!

"אני רוצה להודות לכולכם שצעדתם היום מול כל הפרובוקציות ומול כל האיומים. ואני רוצה לסיים בקריאה שהיא המסר של ההפגנה הזאת לשני העמים בארץ: יהודים וערבים, מסרבים להיות אויבים!"