מדיניות שנכשלה / ראובן קמינר
27 ביולי, 2010 | מאת צוות האתר | קטגוריות: כללימדי יום ביומו מתפרסמות ידיעות הנוגעות לעמדה הפלסטינית כלפי חידוש "השיחות הישירות" עם ישראל. הדעה המגובשת בקרב רוב ידידי העניין הפלסטיני היא שלא נוצרו תנאים מינימאליים ביותר כדי לאפשר קיום משא ומתן רציני והוגן. יתר על כן, קיימת הרגשה שהנהגת הרשות, בראשות אבו מאזן, מגלה חולשה חמורה בנושא הזה. מה שבטוח הוא קיום לחץ גובר של ארה"ב ובעלי בריתה לטפל בעניין הפלסטיני באופן שידרוש כניעה פלסטינית, כלומר זחילה למשא ומתן מדומה שיפגע במאבק הפלסטיני.
הרושם שנוצר הוא שאבו מאזן מפחד לקבוע מדיניות ברורה בסוגיה גורלית זו כדי לשמור על חופש התמרון ועל אפשרות של כניעה ללחץ האמריקאי-ישראלי. יש מהלכים לסברה שאבו מאזן פשוט אינו מסוגל לאור הניסיון להגיד לא לאמריקאים. וזאת למרות שאמירת "לא" נחוצה להגן על אינטרסים פלסטיניים חיוניים.
בכל הדיווחים בתקשורת אין שום סימן להישג פלסטיני כלשהו. לא הושגה התחייבות להמשיך בהקפאת הבנייה הישראלית בשטחים. ישראל ממשיכה לסרב לענות על שאלות מהותיות ולסרב לקבוע עמדות לגבי נושא הגבולות ומטרת המשא ומתן. הפלסטינים אינם יכולים להשיג אפילו את "המשך השיחות מהנקודה בה הסתיימו". וחמור מכל, השיחות אמורות להתנהל כשברקע ההתייצבות הברורה של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לימין ראש הממשלה, בנימין נתניהו. שוב, הופך "תהליך השלום" לעלה תאנה המחפה על התמיכה הטוטאלית של ה"מתווך" האמריקאי בישראל. לדאבון הלב התנהגות הנהגת אבו מאזן מעוררת חששות כבדים בקרב הפלסטינים ובקרב דעת הקהל המתקדמת.
ב- 17 לחודש יולי, היו אמורות להתקיים בחירות עירוניות ומקומיות בשטחי הרשות הפלסטינית. בחירות אלו נדחו על ידי אבו מאזן ואנשי פת"ח בתירוץ עלוב ש"עכשיו זה לא הזמן". אומנם נכון שאין אפשרות לקיים בתנאים הקיימים בחירות כלל-לאומיות לרשות, אך הייתה אפשרות לקדם את העניין הפלסטיני ולהעמיק את ההסדרים הדמוקרטיים דווקא על ידי בחירות מקומיות. אפשר לנחש את הנימוקים האמיתיים לפחד של אבו מאזן ושל פת"ח מדין הבוחר.
בשמאל כואבים במיוחד את התפנית של אבו מאזן והחוגים הקרובים לו לעבר השתלבות גמורה במערך האסטרטגי-מדיני של ארה"ב באזור. תפנית זו מתבטאת בהזדהות עם המדיניות האמריקאית הכללית באזור ובמיוחד בניסיונות של ארה"ב לבלום את ההשפעה הגוברת של גורמים העוינים לה כגון חמאס וחזבאללה.
הביטוי הדיפלומטי לכך הינו שיבוץ הפלסטינים בגורם שנקרא "קבוצת המדינות הערביות המתונות". התחברות זו, והזיקה המיוחדת למצרים ולמוברק, הינו סימן נוסף לכך שהרשות איבדה את עצמאותה המדינית.
גילוי נוסף, אולי החמור ביותר, הוא שיתוף הפעולה ההדוק המשולש של הגורמים הצבאיים של ארה"ב, ישראל והרשות. ישראל והרשות הפלשתינית נכללות בתחומו של פיקוד אירופה (יוקום). מאז השתלטות החמאס על עזה ב- 2007, הגנרל האמריקאי דייטון שוקד בצנעה על בנייתו של צבא פלסטיני. חיילי הכוחות המיוחדים האמריקאיים, יחד עם גורמים בינלאומיים מסוימים והירדנים, מאמנים את הכוחות הפלסטיניים בירדן ובגדה, כדי לעצור את התפשטות החמאס ולהגן על משטרו של אבו מאזן. ארה"ב משקיעה באימונים אלו כ-500 מיליון דולר מכספי משלם המיסים האמריקאי. כמו כן, ישנו שיתוף מידע ושיתוף פעולה מסוים בין הכוחות הפלסטינים והצבא הישראלי.
התקשורת הישראלית דיווחה במשך שנים על העמקה מתמדת של המעורבות האמריקאית "על הקרקע" בשטחי הרשות הפלסטינית, תוך שיתוף פעולה אינטנסיבי אמריקאי-פלסטיני-ישראלי-ירדני. לאחרונה הודיע שר ההגנה האמריקאי, רוברט גייטס, על החלפת המתאם הביטחוני בין ישראל לרשות הפלסטינית. לתפקיד מונה מייקל מולר, ראש אגף התיכנון בפיקוד המרכז האמריקאי (סנטקום), במקום הגנרל קית' דייטון. דייטון, שהצליח לחזק את הגדודים הנאמנים למחמוד עבאס ולסלאם פייאד, מכהן בתפקידו למעלה מארבע שנים.
המסקנה המתבקשת היא שהנהגת אבו מאזן ניצבת לפני שוקת שבורה ושמדיניות ההתחברות לארה"ב מיצתה את עצמן מזמן.
