לפני 27 שנים, ב-10 בפברואר 1983, נרצח אמיל גרינצווייג בהפגנה של "שלום עכשיו" שקראה ליישום מסקנות ועדת כהן. יונה אברושמי – שזרק את הרימון על משתתפי ההפגנה – נעצר, נשפט, נידון למאסר עולם ובשנה הבאה ישתחרר מהכלא. אברושמי טען כי הושפע מההסתה הפרועה של הימין נגד "שלום עכשיו". מנהיגי הימין התנערו מאחריותם והצביעו עליו כ"עשב שוטה" שפעל לבדו.

כעבור 12 שנים, ב-4 בנובמבר 1995, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, בעת הפגנת תמיכה בתהליך השלום. יגאל עמיר שירה בו למוות וחבר מרעיו הורשעו ברצח. גם הפעם התנער מחנה הימין מאחריותו להסתה וטען שמדובר ב"עשבים שוטים" בודדים. 15 שנים מאוחר יותר, היום, מנהיגי הימין – כולל נציגיו שבשלטון – שוב משתלחים בשמאל, וביתר שאת. יותר מההשמצות של מלחמת לבנון הראשונה, שקדמו לרצח אמיל גרינצוויג. יותר מההשמצות של תקופת הסכמי אוסלו שקדמו לרצח יצחק רבין. מנהיגי המחנה הלאומי-דתי מצטיינים בעשיית מעשי זמרי ובדרישת יחס כפנחס.

מנהיגי המחנה הלאומי מבקשים לקדם זהות לאומית ישראלית-יהודית צרה מעין מחט ולהבדילה מזו של ה"אחרים", ישראלים "אחרים", יהודים ולא-יהודים. קונפליקטים לאומיים הם עבורם מצע נוח להבחנה בין "הישראלים הטובים" לישראלים "אחרים". הערך המכונן של המחנה הזה מבוסס על התנשאות ועל הרעיון עתיק היומין של "העולם כולו נגדנו".

כך, למשל, הצליחו סוחרי השואה של הימין להפוך את השואה למטבע לגיטימי בכל דיון ציבורי פוליטי – מטבע המופנה תמיד נגד המתנגדים לדעותיהם הלאומניות, שהרי השואה היא ההוכחה הניצחת לכך שהעולם כולו נגדנו ולכל הפחות אדיש לסבלותינו. הס מלהזכיר, כמובן, את אחד הלקחים החשובים של השואה – לקח הגזענות המכוערת והבזויה.

מלח הארץ או פורעי חוק?
מנהיגי המחנה הלאומי גם הצליחו לנכס לעצמם את "היהדות האמיתית" ו"הישראליות הטובה" ולהדביק את התואר "מלח הארץ" לפורעי חוק גזענים. כל קול ישראלי אחר מוצג בפיהם כבוגד, ולאחרונה גם כתאב בצע, משרתם של קרנות וממשלות זרות.

והשלטון משתף פעולה. כל מעשה עבריינות מצד ימין זוכה להכשר ואף למחיקת תיקים; לכל היותר ייאמר שמדובר ב"עשבים שוטים". רק לאחרונה נמחקו ההרשעות של פורעי החוק בעת ההתנתקות מרצועת עזה, אלה שירקו על חיילי המדינה ושוטריה, קיללו אותם ויידו בהם אבנים. הרבה "עשבים שוטים", שחוק המדינה אינו חוק בעיניהם.

זה קרה לפני רצח אמיל גרינצווייג, זה קרה לפני רצח רבין, וזה קורה עכשיו – עד הרצח הבא. מנהיגי הימין אז יזילו דמעות תנין וינאמו בעד אחדות העם ונגד האלימות שאותה הם מלבים היום במעשיהם ובהתבטאויותיהם. בפעם הקודמת הם היו באופוזיציה – הפעם הם מפיצים את הארס בחסות השלטון ובעזרת מוסדותיו. יקום נשיא המדינה, יקום ראש הממשלה, יקום שר החינוך, יקום יושב ראש הכנסת – וינאמו נגד ההסתה כאן ועכשיו.

ד"ר ישי מנוחין הוא מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

ב-8 במרץ יחול יום האישה הבינלאומי.
לקראתו אני מבקשת לספר את הסיפור שלי על נשים, על דיאלוג חוצה מדינות ולאום ויותר מהכול, על היכולת הייחודית של נשים לקיים דיאלוג כפי שחוויתי לפני כשבע שנים.
את הסיפור שלי על סמינר הדיאלוג בגרמניה חלקתי עד כה עם קרוביי ומכריי.
בעקבות השתתפותי בכנס נשים בגדה השמאלית אני מבקשת לחלוק אותו איתכם.
השמות המופיעים ב"יומן מסע" שונו על מנת לשמור על פרטיות שותפותיי למסע
תודה,
קרן פרידור

יומן מסע שלי
24.10.2002 –17

לעתים החיים לוקחים אותך למקומות חדשים, ועושים זאת מבלי שתשים לב לכך .
כך הגעתי אל סמינר הנשים, בנושא דיאלוג , בסתיו של שנה קשה כל כך, בארץ ובעולם .
שנה של איום, פחד וחרדה קיומית . שנה של חשד, תסכול ואבל .
הסמינר התקיים בבנדורף, גרמניה , במרכז שהוקם אחרי מלחמת העולם השנייה , על ידי נשים.
הדיאלוג היה בין נשים מגרמניה, ישראל, מצרים ופלסטין . נשים חזקות עם לב אוהב .
חלקנו את כאבנו ומצוקותינו ויחד עם זאת ניחמנו ואהבנו . וסלחנו .
למדתי והרגשתי דברים שנראים חשובים לחלוק עם כולם .

יום חמישי , י"א חשון תשס"ג , 17 אוקטובר 2002
השעה: 05:00 לפנות בוקר , הארץ טרם התעוררה . נסיעה רמת גן – שדה תעופה : 15 דקות . שי , בעלי , נוהג , המזוודה מאחורה , לוליטה , הכלבה השחורה והקטנה במושב האחורי . התרגשות , עצוב להיפרד לשבוע . נשיקה וחיבוק לפרידה .
פגישה עם יעל (בת 28)-ביולוגית מחקר מאשקלון .שותים שוקו חם לפני הטיסה ועולים על האוטובוס שמוביל למטוס. עוד לא התעוררנו. פתאום צעקות בכל האוטובוס : " נהג, נהג, תפתח!!" . לא יודעות מה קרה . לחץ . פאניקה . מסתבר שילדה קטנה נשענה על דלת האוטובוס וידה נתפסה בה . יעל חשבה שיש מחבל. קשה היה לה להירגע – חיים במציאות של חרדה .

טיסה 356 תל אביב – פרנקפורט : 3 שעות ו 40 דקות .
בפרנקפורט מחכים לנו מרטין , מנחה הסמינר ומרוואה (בת 22 )- סטודנטית ערביה-ישראלית לאמנות מטירה . עכשיו כל קבוצת הבנות מישראל יחד .
במפגש הראשון נדרשנו להתחלק לשלשות ולמצוא, כל אחת , מילה שמגדירה לדעתה , את המושג דיאלוג . המלים היו שונות ודומות : הקשבה, פתיחות, אמנות, כבוד, חידוש ועוד.
אסרה , בחורה תורכיה – מוסלמית שלומדת פסיכולוגיה באנגליה , בחרה לצייר בחור ובחורה מתמסרים בכדור. דיאלוג, לדעתה, חייב להיות דו צדדי : נתינה והקשבה .
לאחר מכן רקדנו במעגל לצלילי מוסיקה נעימה, וסעדנו את ארוחת הערב הראשונה ביחד .

מעט לפני כן הגיעו שלושת הנשים מבנסויף, מצרים : אנה (בת 24)- עוסקת בתיירות ,
מריה (בת 23) – סטודנטית, והאחות פטרישיה ( בת 40 )- מנהלת בית ספר בן 500 תלמידים . שלושתן נוצריות דתיות מהכת הקופטית .
מצאנו לנכון לגשת ולומר ברוכים הבאים . היה מעט מביך , אבל לא הרבה יותר מכל הכרות עם אדם חדש .
אחד המשפטים הראשונים של מריה ממצרים היה :
" את יודעת שכל הערבים במדינתי שונאים אתכם ? " .
לא ידענו מה לענות . מה, לעזאזל, אני אמורה לעשות עם האינפורמציה הזאת ?
מריה הבחינה בתגובתנו והוסיפה : " אני רק מספרת מה אני שומעת סביבי " .
אני כועסת ומתוסכלת. אין לי הרבה לעשות עם התסכול הזה .

ויהי ערב ויהי בוקר היום הראשון .

יום שישי , י"ב חשון תשס"ג , 18 אוקטובר 2002

ארוחת הבוקר הייתה טעונה ועייפה, חדר האוכל הזכיר לי חדר אוכל בקיבוץ .
הסדנה הראשונה נקראה : " LEFT HAND COLLAM" . "העמודה השמאלית" .
נתבקשנו להיזכר בדיאלוג לא מוצלח שחווינו, לרשום אותו בצד הימני של הדף ואילו בצד השמאלי, לכתוב מה חשבנו והרגשנו .
בחרתי לשחזר את הדיאלוג מליל אמש. לא נדרש ממני מאמץ להיזכר , המילים הדהדו בראשי .
כשהרמתי את עיני למצוא בת זוג לעבודה, הן נתקלו באנה המחייכת ( הבחורה השנייה ממצרים) . יעל הבינה לפני מה אני הולכת ואחלה לי בהצלחה..
אנה התחילה . היא סיפרה על דיאלוג לא מוצלח במקום עבודתה עם מנהל חדש . כשהגיע תורי לספר מאד התרגשתי וחששתי . לשמחתי כשאנה שמעה מה כתבתי , היא חייכה בעצב ולבסוף תיקנה שזה לא מדויק . לא כל הערבים שונאים אותי …
היה משחרר לעבוד עם אנה , השיחה גלשה לשיחות על אלוהים, אהבה וזוגיות . שמחתי לשמוע כי היא מאמינה שאלוהים = אהבה .
הבטחנו להיפגש בשארם א-שייך , אנה ובעלה – מגיד , מדריך תיירים בשארם ושי – בעלי ואני .

ידענו שהבנות מבית לחם צריכות להגיע , כל כך חיכיתי לפגוש אותן, כל כך חששתי מהמפגש. כל כך התרגשתי לקראתן .
באמצע ארוחת הצהריים נכנסו שלוש בנות לחדר האוכל, יעל ואני היינו בטוחות שהגיעו עוד ישראליות . אלה היו : איימי, מנדי ושירין – פלסטיניות נוצריות מבית לחם .
מיד קמנו לקראתן, לברך לשלום והפעם קיבלנו רק חיוכים . וגם קריצה, מאיימי . כל כך רציתי לחבק אותן .
הן לא הגיעו דרך שדה התעופה בלוד :
מרחק נסיעה 40 דקות ברכב מבית לחם
טיסה תל אביב-פרנקפורט – 3 שעות ו 40 דקות .
הן הגיעו דרך אמאן , ירדן
מרחק נסיעה 4 שעות ברכב מבית לחם
3 שעות לחכות בגבול ישראל – ירדן
טיסה אמאן-איסטנבול כשעתיים
טיסה איסטנבול – פרנקפורט 4 שעות .
בלי המזוודות . הן לא הספיקו לאסוף אותן בין הטיסות .

הצענו להן בגדים , מגבות , מסיר איפור לעיניים וכל מה שבחורה צריכה לפני שינה .
השתוקקתי לרגע לבד עם איימי . הבנתי שהיא מעשנת . הצעתי סיגריה . היא אמרה שהיא לא מעשנת. אחר כך, בשקט, רמזה והבנתי שכן . יצאנו מחדר האוכל, למקום צדדי, הדלקתי לה ולי סיגריה ואחרי שני משפטים מנומסים ושתיקה קצרה איימי אמרה :
" We have to have peace !" . חייכתי מבפנים ומבחוץ . סיר הלחץ השתחרר .

מאוחר יותר חילקו אותנו לשתי קבוצות ודיברנו על מהו דיאלוג לא מוצלח. מצאתי לנכון לומר להן שהן חייבות לזכור שבמקרה שלנו האופציה לדיאלוג לא קיימת . איימי ואני לא היינו נפגשות כלל לולא הסמינר. לא כי אנחנו לא רוצות , כי לא מרשים לנו .
הדיון עבר לנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני . אחת הנשים מגרמניה אמרה שהיא מקווה שבסוף השבוע איימי ואני נהפוך להיות חברות . שתינו אמרנו : "WE ARE ! " .
כל כך התרגשתי . אני כל כך מקווה שנמצא פרויקט משותף . משהו שיוכל לעשות טוב . אינשאללה .

ארוחת הערב הייתה חגיגית, לכבוד שבת . סעדנו כולן בחדר אחד, לא בחדר האוכל .
השולחן היה ערוך במפה לבנה ומפיות צהובות .
רבקה, ישראלית שעזבה לגרמניה לפני 20 שנה ניהלה את טקס יום השישי .
יעל סיפרה על המשפחתיות ששבת מסמלת עבורה. יום בו כל המשפחה מתכנסת ומשוחחת .
אני סיפרתי על שבת בביתי כילדה : יום בו הבית נקי, יום בו אמי מדליקה נרות שבת, ואני כילדה רוצה גם כן כבר ללבוש מטפחת בהדלקת נרות – להיות נשואה . על הדלקת הנרות שלי היום, בביתי שלי, על תפילותיי לשלום .
וגם על תאוריית השבת המשיחית : אם אלף שנים לפי הספירה היהודית שווים יום אחד, כשיגיע המשיח , הוא יגיע עם כניסת השבת , כלומר בערב היום השישי .
עבורי הגעת המשיח, אומרת שאלוהים יוכל לנוח: כל אדם ימצא את המשיח שבתוכו ולא ילחם עם שכנו ואף אחד לא יזעק השמיימה ואלוהים ינוח .
כשהדלקתי את נרות השבת שלי הזמנתי את כל הבנות לבקש את אשר על לבן . מי ייתן ויתגשמו כל משאלותיהן .
אמא שלי אומרת שהמקומות הקדושים הם כאלה לא בגלל המבנים, אלא בשל אנרגיות התפילות הרבות שמתקיימות שם, אם כך, אז החדר שסעדנו בו הפך לכמה שניות לקדוש . כך זה הרגיש .

אולי יום אחד מאות אלפים של אנשים יגיעו למדבר, יאחזו ידיים וישאו תפילה לשלום ויהפכהו לקדוש . ויוכלו להביא שלום . אמן .

בלילה , כדי להשתחרר מעט, יצאנו כל הבנות הצעירות לפאב סמוך כדי לשתות בירה ויין, להכיר ולצחוק. שני מושגים חדשים התווספו לחבורה שנוצרה: "עמו" – דוד בערבית, האיש שעובד בפאב, כך איימי קראה לו ואנחנו אחריה, ו"שתהיי בריאה" – כינויי חיבה למריה , מקורו בביטוי של סבתא שלי : היא אומרת שגם אם מישהו עושה לה משהו לא טוב, אסור לשנוא, המקסימום שהיא יכולה זה לאחל לו : שיהיה בריא. אז מהיום זה השם של מריה – "שתהיי בריאה" . היה מצחיק לשמוע את הבנות האחרות מבטאות את זה .
בסוף הערב, הבנות מבית לחם, הורידו איפור בחדר שלי ושל יעל ואמרו שהמטליות של ג'ונסון עדיפות על המסיר של לוראל וצמר גפן .
אני מצפה למחר .

ויהי ערב ויהי בוקר היום השני .

יום שבת , י"ג חשון תשס"ג , 19 אוקטובר 2002

השבת התחילה בצורה מעט טרחנית . רבקה סיפרה , באריכות מדיי לטעמי , על עזיבתה את ישראל לגרמניה , בהקשר של פרשת השבוע : " לך לך " .
אני חשבתי לעצמי, למה אחרי כל כך הרבה שנים של רדיפה ומאבק, של סבי ז"ל ועוד רבים שכמותו, רבים מחבריי ואפילו שי ואני, חשים שאנחנו בשלב של "לך לך " ?
לאן אנחנו צריכים ללכת ? הלא זאת הארץ המובטחת , לא ?
עבורה סבי נלחם וישב בכלא 3 שנים. עבור ארץ מובטחת זו, סבו של שי – יעקב, ברח מפולין ונסע ללוב להביא עולים יהודים גולים .
40 שנה אחר כך סבי המליץ לי ולבעלי לעזוב את ישראל ולהקים את משפחתנו במקום אחר כי הארץ נכשלה . כל כך מהר ?
לפני יומיים היינו במסיבת פרידה לכפיר, חבר קרוב שעזב לאוסטרליה . כפיר הצטרף לרבים מחבריו שכבר גרים שם. אנחנו הבאים בתור ?

סבא יקר שלי , כשנלחמת , האמנת שאתה עושה זאת עבור עתיד טוב לילדייך ונכדיך, והם חרדים כל כך בארצם , לא מרגישים בטוחים להמשיך את המשפחה, כי ילדים רבים כל כך מתים סביבנו .

לאחר טקס בוקר יום השבת , נערך דיון קבוצתי , שמהר מאד פנה לסכסוך הישראלי-פלסטיני . נושא זכות השיבה עלה ועלתה השאלה האם בכלל, לפלסטינים שיחזרו לביתם שנלקח, יהיה טוב ?
סיפרתי לכולם כיצד אני מבינה את זכות השיבה :
כשהכרתי את שי , גרנו בקראוון – מיקום מצוין : שכונת המשתלה , צפון תל אביב ,קרוב למשפחה ולעבודה . מחיר מצוין : 300$ בחודש . שכנים מעולים : בשני קראוונים סמוכים לנו , גרו חברים טובים . מציאות מצוינת: ארוחות ערב משותפות , כלבים משותפים , שטח גדול לנוח מעול היום . אידיליה – לנו, ולכיס שלנו.
הסברנו להורים שזה לא לנצח, זה עבור התמקמות כלכלית וזוגית .
קראנו לה "התיישבות אלטרנטיבית במרכז הארץ " . הרגשנו שהכול לטובתנו .
לא רחוק מאיתנו, גרו עשירי הארץ : 1800$ בחודש לדירה, לפחות .
העשירים בררו בעירייה והוחלט על פינוי מיידי . הנוכל שהשכיר לנו את הקראוונים לא טרח לציין שזה לא חוקי לגור שם . אז הנה אנחנו, חודש לפני החתונה, מחפשים מקום אחר לגור בו .
כעסתי עליהם . לא הפרענו . באמת שלא . רק רצינו לחיות בשלווה . וגורשנו .
ניר, חבר שגר בקראוון הסמוך , תבע את המשכיר . תביעה על המחאות שכר דירה שנפרעו, למרות שלא גר שם , ועל עגמת נפש .
המשפט היה ארוך ומייגע , שנה שלמה של התרוצצויות ותקוות .
השופט פסק לפניי שבועיים : לא ישולם דבר לניר . כלום .

צדק צדק תרדוף ?

כל השנה האחרונה התנהלה לפי "כמה יכול היה להיות פשוט אם היינו נשארים בקראוון".
היום, בדעיבד, לא הייתי חוזרת לגור שם, חיי השתנו , אבל כל מה שאני צריכה זה את האפשרות .
את הפיצוי לעלבון הגירוש. את ההחלטה של אחר לקחת ממני משהו שהיה שלי .
איימי , מנדי ואמאנדה הביטו בי ואמרו : " זו בדיוק התחושה , בזה העניין ! "
כמה עצוב . כמה כואב להיות מגורש .

החדר היה עמוס ברגש, כאב ומילים . הסדנה הבאה הייתה סדנה ללא מילים . רק דפים גדולים וצבעים . איזה כיף .
התחלקנו לארבע קבוצות ונדרשנו לצייר : מונולוג , דיון ודיאלוג נשים .
גיליתי בסדנה הזאת שלא כולם אוהבים שמשלימים להם את הציור מספירלה לחילזון מחייך , או שמוסיפים משקפי שמש לשמש שצייר, יש אנשים שמעדיפים להראות את הציור שציירו כפי שהם ראו אותו . ויש אנשים שזה מעלה על פניהם חיוך .
לאחר מכן , שוב חילקו אותנו לשתי קבוצות אם . התפצלנו לשני חדרים והקבוצה שלי עברה לחדר אחר .
ישבנו על כיסאות מרופדים בצבע ורוד עתיק במעגל . במרכז המעגל היו נרות , מטפחות משי , אגוזים ועלים בכל הצבעים . היו גם כרטיסיות עם שאלות באנגלית ובגרמנית . כל אישה ושפתה היא .
אנה ממצרים הייתה הראשונה להציג את שאלתה : " מה מעציב אותך ?"
היא ענתה : " כשאני חוטאת ." לא כל כך הבנו למה היא מתכוונת . היא הסבירה שהיא עצובה כשהיא לא מצליחה למנוע מעצמה לעשות משהו שהיא יודעת שאסור לה לעשות . היא לא פרטה .
יעל שאלה אותה : " לא מעציב אותך כשמישהו אחר פוגע בך ?"
והיא ענתה : " לא כמו כשאני פוגעת במישהו אחר . כשאני חוטאת יותר כואב לי "
לקח לי הרבה זמן להבין למה היא התכוונה . אני לא חושבת שעד עכשיו אני ממש מבינה.
נראה לי שזה קשור לשליטה עצמית .
עצוב לי לחשוב שהיא חיה בתפיסה מאד חזקה של חטא ועונש .
חיים ועשייה מתוך פחד שמא יקרה לי כך וכך , הם עקרים מעצמאות בראש ובלב .
הזכיר לי את עצמי כילדה קטנה:
התחושה שאלוהים נמצא בכל מקום ויכול לראות אותי חוטאת .
האהבה המותנית : ילדה טובה=אני נאהבת .
מאחותי הקטנה למדתי שיש מקומות שחייבים לעמוד על שלך , גם אם אומרים לך שאסור , זה קשה , זה כואב ומכאיב , אך הכרחי . כך אתה מוגדר כאדם .

במושגים של הגדרה מדינית האדם הקצין את הגישה הזאת לבלתי אפשרית . כמו הגדרה עצמית , כך גם הגדרה מדינית או לאומית לא תתכן על חשבונו של האחר . היא חייבת להיעשות במקביל אליו . נוכחותו של האחר לא מבטלת את שלך. מתי ילמדו המדינות הקיימות לקבל את המדינות ה"מתבגרות"?
כמה מלחמות עצמאות עוד נדע ?

היו עוד כרטיסיות עם שאלות שדיברנו עליהם . ואז איימי קראה את השאלה על הכרטיסייה שהיא בחרה : " מה מפחיד אותך ? " שמעתי את השאלה והתהפכה לי הבטן . לא היה לי אומץ לבחור אותה . איימי אמרה שה"מחר" מפחיד אותה . קפאתי .
היא הוסיפה ודיברה על החרדה היומיומית מלאבד מישהו יקר וקרוב .
באותה שנייה הרגשתי כאב פיסי ממש חד בלב . הבנתי את המושג "להחסיר פעימה " . פתאום, בלי שליטה, דמעות שקטות פרצו וקלחו בלי הפסקה .
מימיני חייכה אליי איימי מפלסטין באהבה , ביד ימין מרחתי את המליחות על הפנים ואת יד שמאל החזיקה אנה ממצרים . נחמה אנושית יכולה לנצח הכול .

מכל הנוכחות בסמינר , הפלסטינית שלצדי דיברה את כאביי בצורה הכי מדויקת.
כל החרדות המודחקות פרצו. החוסר יכולת לגונן על אהוביי מוציא אותי מדעתי .
יש רגעים של חרדה בהם אני מרגישה ששפיותי נעלמת. ואז מגיעה ההדחקה . אם רוצים להישאר שפויים ומתפקדים צריך להדחיק לא ? ואם מדחיקים אז הופכים כהים לסבל , ואז אתה לא פועל להפסקתו .
איך , לעזאזל , משלבים שפיות וחיבור למציאות הנוראית הזאת ?

לפני יומיים נרצחו בישראל אמא ושני בניה בביתה .

החרדה פלשה לתוך המבצר היחיד שעוד נשאר .
אני משתדלת להימנע מאוטובוסים , קניונים , מסעדות , התקהלויות . איך אני נמנעת מהבית שלי?
היום כשהכנתי ארוחת ערב , חלפה המחשבה המצמררת בראשי , מיהרתי להכניס את הכלבה הביתה וסגרתי את הדלת . לאן בורחים ? מהם דרכי המילוט ? לאמבטיה ? מחוץ לחלון ? איך עושים שהיא לא תנבח ?
נזכרתי שמנדי מבית לחם סיפרה על אמא שנהרגה בבית לחם בתוך הבית, דרך כדור שחדר דרך הדלת, הגופה הייתה בבית שלושה ימים. האב והילד החיים גם .

אנשים מתים בבית . לא בשדה קרב . אין לאן לברוח . מחנק .

לאחר שהסתיימה סדנת הכרטיסיות ה אינטנסיבית, הרגשנו שאנחנו חייבות להתפרק .
הוחלט על מסיבת בנות בחדר של יעל ושלי . כמו צוות מתורגל היטב כל אחת מאיתנו דאגה למשהו אחר : היין, הכוסות, החטיפים, הטייפ, הדיסקים והקלטות . אנחנו מוכנות .
מוסיקה, יין טוב והרבה בנות הם שילוב מנצח לערב נהדר, וכך היה .
לאט, לאט התמלא החדר בבנות . הרגשתי טוב . אמרתי ליעל שאני מרגישה כמו בבית -
ההתרגשות ותחושת הסיפוק כשבאים אורחים .
כל כוסות היין התמלאו, המוסיקה הייתה מגוונת והרבה דברים השתחררו .
דיברנו, כל אחת בתורה, על הגבר בחייה או על הגבר שהייתה רוצה שיכנס לחייה .
גילינו כמה אנחנו דומות ושונות : לכל אחת היו גבולות שונים באינטימיות שמותרת עם הגברים בחייה, אך כולנו מאמינות ורוצות באהבה ובזוגיות אמיתית.
עם כל כוס יין, האווירה הפכה אינטימית יותר, עם כל סיפור הכרנו אחת את השנייה יותר טוב.
בסוף הסיפורים, המוסיקה שהייתה ברקע הוגברה והתחלנו לרקוד ריקודי בטן .
היה כל כך כיף לראות איך הבנות לימדו אחת את השנייה מה מזיזים בדיוק ומאיפה . רקדנו ושרנו עם הרבה אהבה .
חשבתי שיותר אינטימי משיחת הבנות הקבוצתית, שמכירות אחת את השנייה בקושי יומיים, לא יכול להיות, אך טעיתי .
מדיי פעם איימי ואני מתגנבות למרפסת לסיגריה , והיא מספרת לי משהו שלא סיפרה לכולם .
במרפסת, קופאות מקור, כשהיין והמוסיקה מעורבבים בתוכנ , נוצרה ביני לבינה אינטימיות חדשה – חברות מהירה וחזקה .
המסיבה נמשכה עד הקצה הכי רחוק שאפשר היה למשוך אותה: הרבה אחרי שהיין נגמר, הרבה אחרי שהיינו אמורות ללכת לישון . איכשהו כל אחת התפזרה לחדר שלה , איכשהו הצלחתי להוריד את העדשות מגע .
ולישון . שינה עמוקה, שינה עם תקווה .
ויהי ערב ויהי בוקר היום השלישי

יום ראשון , י"ד חשון תשס"ג , 20 אוקטובר 2002

השעון צלצל בשמונה בבוקר . לקח לנו זמן להבין, לקום, להתעורר .
למרות שהייתי עייפה פיזית, הייתי ערנית . היה לי יותר קל לצאת מהמיטה מאשר בישראל .
אחרי המקלחת , יעל ואני אוספות את השאריות של מסיבת הלילה . כל החדר מלא בכוסות ובקבוקי יין ריקים , שקיות חטיפים ריקות . תוך כדי ניקיון החדר אני נזכרת באתמול ומחייכת. הכוס של מנדי מזכירה לי את הסיפור שלה אתמול : את "סקורפיון" ( עקרב ) , הבחור שהיא מאוהבת בו, שנשאר בעילום שם . מסתבר שבית לחם זה מקום קטן, שם כולם מכירים את כולם ומנדי לא רוצה שיידעו במי היא מאוהבת . לחיי "סקורפיון" . לחיי היום הזה .
לאחר ארוחת הבוקר כינסו את כל הנשים בחדר המרכזי , הנזירה בריגיתה מגרמניה , העבירה פעילות לכבוד יום ראשון . אנה ממצרים הקריאה פרק מהברית החדשה , וכולנו שרנו , בלווי גיטרה , את "he has got the hole world in his hands “ .

כל אחת נתבקשה לצייר או לכתוב את ה GIFT שלה . את הדבר היחיד ומיוחד לה .
בחרתי לצייר את ההבנה שלי את מה שחסר לי בעולם , בארצי .
ציירתי לב אדום גדול עם קשת בענן בכל הצבעים .
אהבה, אהבה ושוב אהבה. אהבה ממנה יוצאים ונכנסים כל צבעי הקשת, אהבה שיכולה להכיל בתוכה את כל הגוונים. כל אחת הניחה במרכז מעגל הישיבה את ה GIFT שלה ונוצר מעגל פנימי של ציורים, סביב הנרות ובדי המשי הצבעוניים .

הלוואי ובין כל מעגל האנשים בעולם אפשר היה לייצר מעגל פנימי שבו כל אחד מודע אל מתנתו ויכול להניח ולהצהיר על הGIFT שלו, המיוחד רק לו .
אם כל אחד היה מצליח לראות את ייחודו של האחר, הוא לא היה מוותר על האחר, הוא היה בוחר לשלב את כל המתנות יחד , לכדי מתנה אחת גדולה – האנושות .
כבר ידוע וברור כי כל אדם הוא עולם ומלואו וקשה לי להאמין שיצר האדם הוא רע מטבעו והכי
נדמה לי שעברנו מספיק כדי לקדש אחד את השני .

להבין שאנחנו, כל אחד מאיתנו קדוש יותר מכל פיזיות אחרת שבחרנו לקדש .
בין אם היא חומה, ספר, מבנה או שטרות ומטבעות .

‏22/02/2009
גם היום, כמעט שבע שנים אחרי, איימי ומנדי מבית לחם ואני חברות. ולא רק בפייסבוק. חברות שלא מותנית בזמן, מקום או לאום.
אמנם נפגשנו רק פעם אחת מאז, בשל הנסיבות, אך אנחנו עדיין חולמות ומאמינות ליום כיף משותף עם בני הזוג והילדים.
בסמינר אחר שהתקיים לפני כשלוש שנים הכרתי עוד חברה טובה מבית לחם וגם איתה נפגשתי בארץ לאחר הסמינר בגרמניה.
אני יודעת ומשוכנעת כי דיאלוג יכול להמיס כל מחסום ולמוטט כל חומה
אך יותר מהכול, אני עדיין נפעמת מעוצמת הדיאלוג הנשי והשפעתו עודנה מהדהדת בחיי.
קרן פרידור

פורסם בגלובס 29 בינואר 2009

א.
עוד פחות משבועיים לבחירות, ונראה לי שהגיע הזמן להצהיר למי אצביע, לנמק את הבחירתה ולנסות לשכנע כמה שיותר אנשים. אל תודו לי, באמת, אני רק עושה את חובתי כאזרח, כבעל טור וכפטריוט ישראלי, ואני יודע שאתם הייתם עושים – ואתם עושים, תודה לאל, כל הזמן – את אותו הדבר גם בשבילי.

אז אני הולך להצביע חד"ש. ברור שמדובר בדעתי האישית בלבד שלא מייצגת את מערכת גלובס (בדיחה טובה, לא?), כמו כן אין באמור להלן משום יעוץ או המלצה לקנייה או מכירה של ני"ע ו/או מכשירים פיננסיים נוספים, ו/או מכשירים בכלל. מלבד זאת, המציג אינו רופא, כל העולם במה ויפה שעה אחת קודם.

חד"ש, אם ככה, ולא בפעם הראשונה. להלן נימוקיי בסדר לא לגמרי היררכי.

ב.
מעל הכל: שותפות יהודית ערבית. אין ספק שמערכת היחסים בין הציבור היהודי לערבי זו הסוגיה החברתית הכי בוערת וחשובה במדינה. השד העדתי הוא קספר הרוח הידידותית לידה. מדינת ישראל מפלה את הציבור הערבי בעקביות ובשיטתיות כבר 60 שנה בכל התחומים ולא צריך להכביר מילים על רמות ההזנחה, הנתק, האפליה, הניכור, ההדרה, הטינה והשנאה שמערכת היחסים הזו הגיעה אליהן. אנחנו חיים במדינה גזענית ומה שמשתנה, משתנה רק לרעה.

אסור להשלים עם הדרך בה מדינת ישראל נוהגת באזרחיה הערבים. זה לא מוסרי ולא יהודי. לכולם יש יופי של פתרונות לבעיה אבל בעיניי הפתרון היחיד שיכול לעבוד הוא שיתוף פעולה. אבל לא שיתוף פעולה בסגנון מפלגות המרכז-שמאל: לשריין מקום לערבי שיישב שם כקישוט בין הגנרלים. זה לא מספיק.

חד"ש היא המפלגה היחידה שהיא ערבית ויהודית בהגדרתה, שעומדת נגד הזרם העכור של חשדנות ולאומנות, משני הצדדים, וזה לא דבר קל. נכון שזה לא מושלם, ובטח שאין דבר כזה מפלגה מושלמת, אבל שיתוף פעולה כזה הוא הסיכוי היחיד שלנו לחיים נורמליים פה. גם עם אזרחי ישראל הערבים ובהמשך גם עם שכנינו. אם לא נפתור את הסכסוך הפנימי הזה אין לנו סיכוי עם הסכסוך הגדול.

בטח בימים אלו של אחרי מלחמה. שאון התותחים עוד לא נדם והלך הרוח הוא הכי אנטי שיתוף פעולה שיכול להיות. דווקא עכשיו צריך להרים את הדגל הזה. רק בשביל שיתוף הפעולה הזה ראוי להצביע חד"ש. אפילו אם לא היו להם את שאר המעלות שיפורטו להלן.

ג.
סוציאליזם. המדינה צריכה לקחת הרבה יותר אחריות על אזרחיה, להגביל את שוק ההון, לרסן את ההפרטה, לשמור על שירותים חיוניים כמו בריאות וחינוך, להגן על העבודה המאורגנת, להגדיל את התקציבים ולהבטיח צדק חברתי וחלוקה הוגנת של משאבים. זה המינימום. אני לא נגד תחרות, אבל אני בהחלט נגד תחרויות ציד כשאני ואתם בתפקיד הארנבת. אני גם לא נגד יוזמה, כל עוד היוזמה היא לא לקחת את מה ששייך לכולם ולתת אותו למעטים.

בואו נהיה כנים, זה לא שמוחמד ברכה יתמנה עוד שלושה שבועות לשר האוצר, גם לא דב חנין, אבל האנשים האלה יושבים בוועדות ומגינים עלינו מפני כל הדגים השמנים והלוביסטים שלהם. אתם יכולים להיות רגועים, יש מספיק אנשים שיילחמו בכנסת בשביל העשירים. מה שאנחנו צריכים זה אנשים שיילחמו גם בשבילנו.

ד.
אם עד עכשיו לא השתכנעתם, יש לי עוד קלף: הם שמאלנים. אבל ממש, שמאלנים קומפלט אורגינל: שתי מדינות לשתי עמים, די לכיבוש, גבולות 67, חלוקת ירושלים, ירידה מרמת הגולן, זכות השיבה, הכל שם.

אני מודה שאני לא מתלהב ואפילו קצת מתנגד לרעיון של לרדת מרמת הגולן. גם זכות השיבה היא לא חלום חיי (למרות שאם מדובר ברמה ההצהרתית אז יאללה, אני בעניין), אבל חוץ מזה קשה למצוא משהו בסעיפים הביטחוניים והמדיניים של חד"ש שיפיל אף שמאלני מהכסא. גם כאן כדאי להיות כנים. עפו אגבארייה לא יתמנה לראש צוות המו"מ וחנא סוויד לא יהיה שר ביטחון. מקסימום ההשפעה שהמפלגה יכולה להשיג היא להוות רשת ביטחון בקואליציה שכרגע היא דמיונית מדי אפילו בשביל ג'יי.קיי רולינג. אני לא מצביע לחד"ש בגלל עמדותיהם המדיניות, או לפחות לא רק בגללן.

סביבה. לאלה אולי יש את מלכיאור ולהם יש אולי את ניצן הורביץ, אבל המוביל הגדול של המהפכה החוקתית הירוקה הוא דב חנין, ויש לו עוד הרבה עבודה לעשות. אם אתה ירוק, קול לחד"ש צריך להיות אופציה מועדפת.

שימו לב: הכל קשור. צדק, שוויון, שלום – אי אפשר להפריד ביניהם.

אנשים אומרים: מה הטעם להצביע למפלגת מיעוט קטנה שאין לה סיכוי לשבת בשום ממשלה. אז א, העבודה האמיתית היא אפורה ומאחורי הקלעים. היא מתבצעת בכל מני וועדות וישיבות שאף אחד לא מגיע אליהם חוץ מאלה שאכפת להם. ב, אם תצביעו היא לא חייבת להיות מיעוט קטן. ג, הצבעה היא מכלול של שיקולים. שלטון או ישיבה בממשלה הם רק שניים מהם, ולא בהכרח הכי חשובים. תפישת עולם היא קריטריון לא פחות חשוב, גם מחאה חברתית, גם שייכות, גם הושטת יד, גם הצורך לתת קונטרה לתפישות הפוכות. אין לי שום בעיה עם ספסלי האופוזיציה, ובכלל לא מפריע לי להיות במיעוט. להפך, להיות במיעוט זו זכות גדולה ואחריות גדולה לא פחות.

ה.
אני אוהב בחד"ש את זה שהם הכי לא טרנדיים. למרות שעקרונית אני בעד מעבר של עיתונאים לפוליטיקה, הרי שקציר המפורסמים שמבצעות המפלגות לפני כל בחירות מעידה על ילדותית והתפנקות. מפלגה היא לא פינוק שאתה מפרגן לעצמך בכל פעם שכיוון הרוח משתנה. קצה נפשי בנהייה הילדותית של הבוחר הישראלי. פעם הוא בעד הגמלאים, פעם הוא במרכז, פעם ירוק, פעם אנטי-דתי. הפרעת קשב וריכוז קלאסית.

ברור שהרבה יותר משהעגל רוצה לינוק, ואחוזי הבחירה מעידים שהוא רוצה פחות ופחות, רוצה הפרה להיניק. כל אחד שחושב שיש לו את הפתרון הכי טוב לבעיה הכי חשובה לדעתו רץ ומקים מפלגה. פוליטיקה לפי בקשתך, מפלגות שנתפרו במיוחד בשבילך, תפירת יד משהו טוב. מצע מותאם אישית. יש משהו מופרע בקצב ובכמויות של מפלגות שקמות וצצות, או מותחות את הפנים ומגייסות מפורסמים, בקצב ובכמויות של סדרי יום חדשים.

מהבחינה הזו חד"ש יציבה, אולי אפילו יותר מדי. אין טרנדים שם ואין כוכבים ואין תחושה של מוצנחים ומקורבים הזויים. יש מוסדות, יש ועדות, יש תקנון ויש מסורת. אין פליפ-פלופים, אין ספין דוקטורים. אין מצב שאורלי לוי, לדוגמה, או גיל קופטש, או אורי אורבך יכולים היו להיכנס למקום ריאלי ברשימת חד"ש לכנסת גם אם רצו (בייחוד אורבך, אני משוכנע). זה פשוט לא עובד שם ככה. דווקא מדליקה אותי השמרנות הזו. על רקע כל הרעש הלבן שמייצרת הפוליטיקה הישראלית, חד"ש זה כמו להיכנס לספריה: צריך לשמור על השקט. מפלגה וותיקה, זה מה שאני צריך עכשיו, בטח לא אף תנועה שקוראת לעצמה "החדשה" ומחר תקרא לעצמה משהו אחר.

מה העניין הזה עם "החדשה"? למה הכל צריך להיות חדש כל הזמן. אני מעדיף את הדברים קצת יותר משומשים, שרוטים, חבוטים וחבולים. אני מעדיף דברים עם זיכרון ארוך.

ו.
בתור מצביע חד"ש אני לגמרי מרוצה מכל (שלושת) האנשים שהפתק שלי הכניס לכנסת ומפועלם. הישגיהם מכובדים, הם עקביים, ישרים וחרוצים, לא מזגזגים, לא מפרפרים, לא יוצאים ונכנסים לחדרי חקירות, לא רבים בינם לבין עצמם, לא מוכרים את נשמתם בשביל כסא. כמה בוחרים של מפלגות אחרות יכולים לומר זאת על האנשים שלהם?

לסיכום: אני שמאלני סוציאליסט אוהב ערבים שונא מלחמות מחבק עצים ולא מפונק, זה מה שאני וזה מה שאני מחפש במפלגה שלי. את הצ'ק ליסט הזה שלי רק חד"ש עוברת.

פורסם גם ב"החיים בהיר", הבלוג של דרור פויר

השילוב בין מלחמה שזה עתה הסתיימה לבין מערכת בחירות לכנסת שתסתיים בעוד פחות משבועיים, שם במרכז העשייה התקשורתית את שאלת ההישרדות הפוליטית של שלושת המועמדים לראשות הממשלה (שני גברים ואשה אחת). כדי להישרד במרוץ לקלפי, כל אחד משלושת המועמדים רושם לזכותו את ההחלטה לפתוח במלחמה ואת המלחמה עצמה, ומוסיף כי הוא זה שראוי להוביל גם למלחמה הבאה, שתבוא כמובן בתקופת כהונתו.

וכך, עם מעט מאוד גיחות לנושאים אזרחיים, גם לאחר שפסקו ההפצצות, השיח של מערכת הבחירות נותר בעיקרו צבאי-אסטרטגי. ככזה הוא דוחק לפינה את הנושאים האזרחיים, ובעיקר את נושא השלום ואת הנושאים החברתיים.

חשוב לשים לב לתופעה שבעצם צריכה להדיר שינה מעינינו: איש משלושת הטוענים לכתר ראש הממשלה אינו מנהל שיח על שלום (עם הפלסטינים, עם סוריה, עם העולם הערבי), ואיש מהם אינו מציע תוכנית של ממש להתמודדות עם העוני כתופעה כרונית, ועם העוני החדש פרי המשבר הכלכלי המעמיק.

ידיעות על פיטורי אלפי עובדים, על סגירת עסקים ועל ירידה בצריכה מתפרסמות יום-יום, אך המצוקה הזאת כמעט שאינה חודרת לתעמולת הבחירות, שמנהלות מפלגות הממסד. ואם כבר מדובר בתרופות כלכליות, הרי רובן מאותו סוג שבעשור האחרון העמיק את הפערים בין עשירים לעניים, קיצץ בקצבאות הביטוח הלאומי וגם שחק את שכרם של רבים מהשכירים.

המתמודדים על ראשות הממשלה אינם מתחרטים על ההפרטה המואצת של חברות ממשלתיות ושל שירותים חברתיים, שבוצעה בעת שהם היו בממשלה, וברור שהם ימשיכו להעמיד רכוש ציבורי ממלכתי למכירה פומבית, תוך הפקרת זכויות העובדים בחברות ובשירותים שיופרטו.

יו"ר הליכוד מבטיח להמשיך לנהל מדיניות של כוח ועימות צבאי, ובאותו זמן מתחייב להמשיך להוריד במידה רבה את תקרת מס ההכנסה ומס החברות. פירוש הדבר, שמצד אחד מתקציב המדינה יוציאו עוד יותר למימון מלחמות והתנחלויות, ומצד שני המדינה תוותר על מיליארדי שקלים מתקבולי המסים. התוצאה הבלתי נמנעת של מהלך משולב כזה תהיה – עוד קיצוצים כואבים בתקציבים החברתיים, לרבות חינוך, בריאות, רווחה, והעמקה של הפערים בין העשירים שיזכו בהטבות המס, לבין מרבית העובדים.

ומכאן להישרדות הכלכלית – לא של טייקוני הבורסה וכרישי הנדל"ן, שחייבים עשרות מיליארדי שקלים לבנקים וגם לרבים מאיתנו, באמצעות קרנות הפנסיה וקופות הגמל – אלא של שני מיליון עובדים שכירים, וגם של המובטלים והקשישים.

בימים שרעמו התותחים, העלו על נס את "אחדות העם" ובכך יצרו אשליה של צמצום פערים. אך דו"ח הביטוח הלאומי על מימדי העוני שאך פורסם, מלמד כי גם בתקופות של עסקים פורחים שחלקם התגלו כמגדלים פורחים – נשחק השכר הריאלי של פועלים בתעשייה ושל עובדות בשירותים החברתיים; נשחק שכר המינימום; פחתו הגימלאות של הביטוח הלאומי בממוצע למשפחה והעניים נעשו עניים יותר.

ומה יקרה בשנה הקרובה, עם העמקת המשבר הכלכלי, המשך הפיטורים והלחץ הגובר להורדת שכר? כיצד אז יישרדו לא רק אלה שכבר חיים מתחת לקו העוני (1.6 מיליון נפש, 777 אלף ילדים), אלא גם אלה שעד כה לא נמנו עם העניים, אך לא יצליחו לפרוע את המשכנתא ולכסות הוצאות בסיסיות אחרות?

הצפי המדאיג לפיו יותר ויותר משפחות בישראל יהיו עסוקות בהישרדות כלכלית, חייב וצריך לתפוס מקום מרכזי בדיון הציבורי וגם במערכת הבחירות. השאלה מי מהמועמדים לראשות הממשלה הוא "אמין", "חזק", או "מסתכל בעיניים" מתגמדת מול השאלה באיזו חברה אנו רוצים לחיות: חברה סולידרית, הדואגת לכל אחת ואחד ומבטיחה לו עבודה, שכר הוגן ושירותים ציבוריים טובים וזמינים; או חברה שברובה עוסקת בהישרדות בלבד.

יהיה זה קל ואף מפתה לשפוך קיתונות של בוז ולעג על שלישיית המנהיגים של ישראל, אלו שתמרנו אותנו למצב הנוכחי, אבל עדיף להתרכז במבט קר רוח בהישגיהם. ביום שבת עמדו שניים מהם, ראש הממשלה ושר הביטחון, וסיפרו לנו במסיבת עיתונאים חגיגית כי כל יעדי המבצע הושגו. זהו שקר גס, למבצע עופרת יצוקה יש אמנם כמה תוצאות ברורות, אבל הן שונות לגמרי מאותם יעדים מעורפלים שהציגו לנו המנהיגים. כבר עכשיו מעריכים גורמים ביטחוניים כי הרגיעה החדשה תימשך כמה חודשים, אולי מעט יותר, ושחמאס ימשיך לאחוז ברסן השלטון, מצב שאינו שונה מהותית מהרגיעה הקודמת. האם זה שווה את התוצאות ותופעות הלוואי של המבצע בעזה? בואו ניזכר בכמה מהן:

א. הרס היחסים עם המדינות המתונות באזור – מאוריטניה וקטאר למשל הקפיאו את היחסים עם ישראל. טורקיה, ידידה איתנה של ישראל עד למבצע, קוראת לנידוי ישראל מהאו"ם ולחקר פשעי המלחמה שלה.

ב. הרס מעמדה של ישראל בעולם – המבצע הזה החזיר אותנן עשרות שנים לאחור בזירה הבינלאומית, כאשר מדינות בדרום אמריקה כמו בוליביה וונצואלה מנתקות את הקשרים הדיפלומטיים איתנו, עיתונאים מכנים את שרת החוץ שלנו טרוריסטית בעת ביקורה בוושינגטון, וגל של הפגנות ושנאה לישראל גואה בכל העולם. ולא, הם לא כולם אנטישמים.

ג. הרג המוני של אזרחים – התוצאה החמורה ביותר של המבצע, זו שתלווה אותנו בשנים הקרובות, כאשר בראש ועדת החקירה לא יישב הפעם שופט מחוזי לשעבר, אלא דווקא שופט דובר הולנדית כנראה. מדיניות בעל הבית השתגע אינה רק אסון מוסרי, אלא גם אסון מדיני.

ד. חיזוק החמאס – נכון לכתיבת שורות אלו הכריזה ישראל על הפסקת אש, ואילו חמאס המשיך לירות את מנת הקסאמים הרגילה שלו. גם אם התייצבה הפסקת האש בהמשך השבוע, אין זה משנה את העובדה שהדלק של חמאס הוא מוטיבציה עממית שנובעת משנאה לישראל. אולי אנחנו מונעים מתושבי עזה מוצרים חיוניים, אבל את הדלק הזה סיפקנו לחמאס במבצע הנוכחי במיליוני טונות. מכליות על גבי מכליות של שנאה.

אין ספק, היום שבו ייפול שלטון חמאס יהיה יום חג לכל תושבי האזור תאבי החיים. אבל האם יש פתרון? האם יש דרך להחליש את ארגון הטרור הזה? בוודאי שיש. אפילו לא צריך להסתכל רחוק כדי למצוא אותו. כל מי שראה את התנהגות הרשות הפלסטינית ותושבי הגדה בשלושת השבועות האחרונים חייב להבין כי הדרך היחידה להחלשת חמאס עוברת בהידברות ובחיזוק הגורמים המתונים באזור. דרך זו מורכבת ולוקחת זמן, אבל היא הדרך האפקטיבית היחידה.

חמאס לא מסוגל להרים ראש בגדה בגלל שבשנתיים האחרונות עבר שלטונו של אבו מאזן תהליך של חיזוק רציני ואמיתי. בדיוק כשם שבעזה שולט היום חמאס כתוצאה ישירה מחורבן הרשות הפלסטינית תחת שלטונו ההרסני של אריאל שרון.

*

בשנות ה-80 רצה חזק הבדיחה הבאה: "איך מתקבלים לתנועת כ"ך?", היית שואל מישהו. הוא היה מושך בכתפיו והיית עונה בעצמך, "הורגים שני ערבים וחתול". "למה חתול?", היה בן שיחך תוהה, ואז היית עונה לו – "התקבלת!".

אני לא מתמצא בתנאי הקבלה לתנועת כ"ך היום, אבל אם הקריטריונים לא התקשחו הרי שכולנו כמעט יכולים להכריז על עצמנו כחברים גאים בתנועה. ההרג ההמוני של אזרחים, נשים וילדים ברצועת עזה בחודש האחרון עבר בישראל כמעט ללא ציון. המספר היומי של ההרוגים היה מוזכר כבדרך אגב, טובע בים הברברת האולפנית. זמן הפסקת אש הוא זמן חשבון נפש, וחשבון הנפש הישראלי מצוי באוברדרפט מבהיל, על סף פשיטת רגל. מדינת ישראל הופכת גזענית יותר ויותר משנה לשנה. היחס אל הערבי בתקשורת ובתודעה הישראלית הולך והופך גזעני יותר ויותר.

דמיינו שיש לכם חבר יהודי בפריז, והחבר הזה מספר לכם שהוא לא מצליח למצוא דירה בעיר פשוט כי אף אחד לא מוכן להשכיר לו בגלל שהוא יהודי. אין ספק שהייתם מגנים בפניו את הצרפתים ומאשימים אותם – ובצדק – באנטישמיות ובגזענות. עכשיו נסו לברר מה עובר על ערבי-ישראלי המנסה לשכור דירה בתל אביב – משימה כמעט בלתי אפשרית. היזכרו מה עבר על אותו אזרח ערבי-ישראלי שניסה לקנות בית ביישוב היהודי קציר והגיע במאבקו עד לבית המשפט העליון, והגידו לי באיזו מדינה אנחנו חיים.

דמיינו שאותו חבר יהודי בפריז מתקשר שוב ומספר לכם שהתאהב בצרפתייה נוצרית אבל הוריה מסרבים לאפשר להם להתחתן, שוב מכיוון שהוא יהודי. לא הייתם חוסכים בקללות ובגידופים כלפי אותם גזענים חשוכים. עכשיו דמיינו אותו מצב כאן בישראל. הפעם באמת הגזמתי, נכון? זה כבר ממש קו אדום, לא?

מדוע? מכיוון שהמילה ערבי מעלה בראשנו דמות ברורה מאוד, סטריאוטיפ חשוך מאוד וגזעני לחלוטין.

*

אינסוף מספרים ועובדות מוכיחים את האפליה שהמדינה הזו נוקטת כלפי אזרחיה הערבים – בתכנון, בבנייה, בחינוך וברווחה. אפילו אנשים הגונים בימין כדוגמת פרופסור משה ארנס מצביעים על כך כבר שנים.

הגזענות הזו היא המחלה הקשה ביותר של מדינת ישראל, מחלה שעלולה לחסל אותנו בסופו של דבר. ויותר משהיא בעיה של הערבים, היא בעיה שלנו. עד שלא נעבור מהפך תודעתי ונתפוס את הערבים כבני אדם ממש כמונו, הזכאים לאותן הזכויות בדיוק, אין לנו כל סיכוי לחיות בשלום ובשלווה במדינה הזו. שוב ושוב נצא למבצעים צבאיים, ואפילו לא נצליח להבין מדוע הם כושלים מלספק תוצאות מדיניות.

זה הזמן לומר – רק שותפות יהודית-ערבית אמיתית תוכל, בתהליך ארוך וקשה, להוציא את המדינה הזו מהתהום הביטחונית, המדינית והמוסרית שבה היא מוטלת.
פורסם במקור בעיתון "העיר", 23 בינואר 2009

לחצו כאן כדי לקרוא את פנקס הרחוב המלא של חד"ש2009

שלושה שבועות נותרו לנו מהשבעתו של אובמה לנשיא ארצות הברית לבחירות בישראל. ואיזה ניגוד. שם: תחושה של שינוי על הסף, מהפכה ביחסים הגזעיים, חזון חדש לגבי יחסי החוץ, סדר חברתי חדש. ואצלנו: שלוש מפלגות גדולות שבראש כל אחת מהן עומד ג'ורג' וו' בוש.

ברק אובמה רק מתחיל את תפקידו, וההתלהבות הגדולה ממנו עוד תעמוד במבחנים קשים. גם אם האופוריה הנוכחית אינה כולה אשליה, שינוי גדול ספק אם יתרחש. ההבטחות של אובמה, כשפורטים אותן לפרוטות, לא הולכות רחוק כל-כך. וגם הן ייתקלו בחומה הבצורה של כוחות כלכליים ופוליטיים שהפכו את ארצות הברית לאחת המדינות המפגרות ביותר בהבטחת שוויון וביטחון חברתי וכלכלי לתושביה, ולאחת המדינות המובילות את ההרס הסביבתי ואת האלימות הבינלאומית בעולם כולו.

אבל עצם הבחירה באובמה מפגינה רוח חדשה שסוחפת את העולם – רוח עממית, אזרחית, שתובעת אחווה בינלאומית, שוויון כלכלי, כוח לנשים ולמיעוטים, הגנה על עתיד כדור הארץ. הבחירות בישראל יכלו להיות ביטוי לרוח הזו. במקום זאת זכינו להתלהמות מלחמתית (ממרצ וימינה) ולגל עכור של גזענות (מהעבודה וימינה) שליברמן הוא רק הסמן הבולט שלה.

אבל שלושה שבועות הם לא מעט זמן. יש עוד זמן להפוך את הבחירות האלו לנקודת מפנה בפוליטיקה הישראלית. אפשר עוד להפוך את הבחירות הנוכחיות לכנסת למה שהיו הבחירות העירוניות בתל-אביב רק לפני מספר חודשים.

אובמה של תל-אביב היה דב חנין. ולמרות שהוא בסופו של דבר לא ניצח את חולדאי, שיעור התמיכה המדהים שזכה בו, ומספר חברי המועצה שקיבלה הרשימה שלו, מסמנים שינוי פוליטי שאי אפשר להפחית בערכו. אנשים מעוניינים בסדר יום ירוק-אדום רציני; סדר יום ששם במרכז את תושבי הארץ הזו ואת צרכיהם. "הוא לא ציוני" – הזדעקה שלי יחימוביץ נגד חנין – מעדיפה את נאמנותה המפלגתית והלאומנית על ערכי הצדק החברתי שהיא מתיימרת לייצג. אבל הציבור לא קנה את ההתקרנפות הזו. הוא הצביע למען הקומוניסט הירוק. וזו גם ההצבעה שנחוצה בבחירות לכנסת.

הצבעה המונית לחד"ש – ודווקא במגזר היהודי – לא תעיף אולי את החונטה לבני-ברק-ביבי-ליברמן מהשלטון. אבל יותר מכל התפתחות אחרת היא יכולה לשבור את חוקי המשחק הפוליטיים שאנו מדשדשים בהם מבחירות לבחירות בלי שינוי אמיתי. היא תציב איום ממשי על סדר היום של הון-שלטון-צבא. היא תבטיח ייצוג אפקטיבי בכנסת לכוחות הסדר החדש. החקיקה החברתית שתמר גוז'נסקי הצטיינה בה, ושסיעת חד"ש המשיכה בה גם בכנסת הנוכחית, תוכל לקבל תנופה נוספת. המהפכה הירוקה בחקיקה, שדב חנין הוביל בקדנציה הקצרה של הכנסת הנוכחית תוכל להמשיך. אל מול גלי השנאה, יישלח מסר צלול של עבודה יהודית-ערבית משותפת למען עתיד שוויוני וצודק.

ואז, כשייסגרו הקלפיות, בתוך כל החשיכה, נוכל אולי להרגיש קמצוץ ממה שרבים כל-כך ברחבי העולם מרגישים היום.

פורסם במקור בבלוג של יוסי וולפסון

העובדה שבחד”ש פעילים חברתיים וסביבתיים יכולים להגיע לכנסת בלי תלות באלפיון העליון, היא הבסיס המוסרי והפוליטי לבנייתה של אלטרנטיבה בישראל. בסיס הנובע מאמונה בערכי השוויון והדמוקרטיה, שמשליכה על כל העבודה הפוליטית

ישראל של תחילת 2009. ימי מלחמה ובחירות. ובזמן מלחמה התקשורת שולחת את השאלות החברתיות לבוידעם, אבל חשוב שלא נשכח את השאלה החשובה ביותר, השאלה היסודית ביותר עבור החברה הישראלית: שאלת הקשר בין הון לשלטון. יותר נכון, שאלת שלטון ההון. שאלה שיש לה השלכות על כל תחומי החיים בחברה שלנו.

למען האמת, פרשיות הון ושלטון הן הסיבה לבחירות האלה. המעטפות של טלנסקי (זוכרים?) הן שהפילו את אהוד אולמרט. אבל כדי להבין את מצבה העגום של הדמוקרטיה הישראלית, לא צריך להסתכל רק על הפרשיות הפליליות. אפשר פשוט לבדוק את דו”חות מבקר המדינה בנוגע למימון מפלגות. הכל שם.

נתחיל מראש הממשלה הבא (לפי הסקרים). מסתבר שלביבי נתניהו יש הרבה מאוד חברים. אחד מהחברים האלו הוא מיכאל אפשטיין, שתרם לקמפיין הפריימריז של ביבי 38,045 ש”ח. חבר אחר הוא בני אלג’ים, שתרם לביבי 37,995 ש”ח. דורי סגל, כנראה גם כן חבר טוב של נתניהו, “הסתפק” בתרומה של 37,475 ש”ח. והרשימה עוד ארוכה.

מיהם כל החברים האלה? מה להם ולראש הממשלה הבא (כנראה) של ישראל? האם אחרי הבחירות הוא ירגיש מחויבות כלפי הציבור שבחר בו, או כלפיהם?

נמשיך.

מיליונרים לא תורמים רק לביבי. גם לאהוד ברק יש הרבה חברים: אילנה ויעקב אלאלוף תרמו לו 40,000 ש”ח לצרכי קמפיין הפריימריז, וגם אילן גד תרם סכום זהה. דורון לבנת תרם לו “רק” 35,000 ש”ח, וגם רשימת התורמים הזאת ארוכה.

עמיר פרץ (”המועמד החברתי”) נהנה מתרומות ענק של דוד ארדי ופלג בלסקי; אופיר פינס (”המועמד הישר”) קיבל תרומות מנגה ברגר וחנוך ברקת; עמי אילון מומן על ידי סמדר אליאסף, פייר בסנינו ודב בר.

מיהם כל התורמים האלו? למה אנחנו לא מכירים את השמות שלהם? איך זה שהם אלו שבאמת קובעים מי יגיע רחוק בפוליטיקה הישראלית?

מקרה מרגש במיוחד הוא יוסף חכמי. לקמפיין הפריימריז של ברק הוא תרם 40,000 ש”ח, ולקמפיין של ביבי הוא תרם 39,900 ש”ח. איזה כיף שיש כל כך הרבה חברים.

בקדימה התמונה דומה. ציפי לבני קיבלה 39,000 ש”ח מנחום פיינברג ו- 40,000 ש”ח ממיכל פורר; שאול מופז קיבל סכומים דומים מדוד בן נון וגבריאל קנורי.

פוליטיקה אחרת? לא הייתי אומר.

אפשר היה לחשוב שבמרצ המצב טוב יותר. בכל זאת, הם מתיימרים להיות “סוציאל-דמוקרטיה”. אבל התמונה זהה גם כאן. האם חיים אורון היה נבחר לראשות מפלגתו בלי תרומה של 20,000 ש”ח מאיש העסקים אליעזר פישמן? האם הוא היה נבחר בלי סכום זהה מדוד ארזי? רצוי לציין שגם המועמד “החברתי” כביכול רן כהן קיבל תרומות לא קטנות – 30,000 ש”ח משלמה אליהו ו- 40,000 ש”ח מיורם בן עמי.

ולתמונה העגומה מצטרפת הרשעתו של פיראס עסילה, חלפן הכספים שהעביר מיליונים לעזמי בשארה מבל”ד. הוא אמנם לא קיבל סיקור תקשורתי כמו טלנסקי, אבל צורת העבודה מאוד דומה. עוד חלק בפוליטיקה שנכבש על ידי הקשר בין הון לשלטון.

אז מה, הכל שחור?

אני לא חושב שהכל אבוד בפוליטיקה הישראלית. קיומה של חד”ש נותן תקווה לאפשרות של שינוי. העובדה שבחד”ש פעילים חברתיים וסביבתיים (ופעילות חברתיות וסביבתיות) יכולים להגיע לכנסת בלי תורמים, בלי גיוס כספים, בלי תלות באלפיון העליון – זה בעיני הבסיס המוסרי והפוליטי לבנייתה של אלטרנטיבה בישראל.

זה לא רק הבדל טכני. זה נובע מאמונה בערכי השוויון והדמוקרטיה, שמשליכה על כל העבודה הפוליטית. חוק ההגנה על מקימי ועד עובדים, שהובילה הח”כית לשעבר תמר גוז’נסקי, חוק ההגנה על שכר עובדים ברשויות מקומיות מפני עיקול שיזם ח”כ מוחמד ברכה, וחוק הארכת פעילותה של הקרן לילדים ונוער בסיכון שהוביל ח”כ דב חנין – כולם חוקים שנועדו לשרת את השכבות המוחלשות, את העבודה המאורגנת, את הערכים של חברה שוויונית וצודקת.

גם בתחום הסביבתי, האג’נדה של חד”ש נבדלת מהאג’נדה של שאר הרשימות “הירוקות” (ארבע במספר, וסביר להניח שאף אחת מהן לא תעבור את אחוז החסימה). זו אג’נדה סביבתית-חברתית, ששואבת מהמאבק נגד הקשר בין הון לשלטון. חוק “המזהם משלם” וחוק האכיפה הסביבתית העירונית של ח”כ דב חנין, תוקפים ישירות את הקשר שבין זיהום הסביבה לבין הרווח המופק ממנו. גם תיקון החוק של ח”כ חנא סוויד, המחייב את רשויות התכנון לפרסם תכניות בנייה באינטרנט, תיקון החוק שיזם ח”כ דב חנין, האוסר על גביית תשלום בכניסה לפארקים ציבוריים, והמאבק שהח”כ לשעבר, עסאם מח’ול, לקח בו חלק נגד כביש שש, נובעים מאותה תפיסה הקושרת צדק חברתי עם צדק סביבתי.

ולסיום, גם האג’נדה המדינית של חד”ש היא בסופו של יום אג’נדה חברתית. כי בשדרות ובעזה מי שהכי סובל הם העניים – להם יש הכי הרבה קשיים, והכי פחות לאן לברוח. ומי שדואג לצרכים החברתיים והסביבתיים של תושבי הנגב, צריך לדאוג שהם גם יחיו בשלום, בלי הפצצות ובלי מלחמות. לדעתי, מי שאין לו את האומץ לתמוך בשלום גם בזמן מלחמה, הוא לא באמת “חברתי”.

האם הצבעה לחד”ש היא הצבעה אפקטיבית?

שאלה מורכבת.

סביר להניח שחד”ש לא תרכיב את הממשלה הבאה. עם זאת, גם כסיעת אופוזיציה היו לה הישגים אדירים של חקיקה חברתית וסביבתית, וככל שהיא תהיה גדולה יותר יהיו לה הישגים רבים יותר. ובנוסף, אני מאמין שבעתיד חד”ש תוכל להוות בסיס לפלטפורמה פוליטית שמאלית רחבה יותר (אולי “חברה לכולנו”?), וכדי שהיא תוכל להיות כזאת צריך לחזק אותה עכשיו. כי בסופו של יום, בזמן שרוב הפוליטיקאים בישראל מתעסקים במציאת דרכים להפריד בין יהודים לערבים, חד”ש עוסקת במאבק להפרדה בין הון לשלטון. וזה הבדל לא קטן.

פורסם גם באתר (המומלץ) "עבודה שחורה"

אני רוצה להגיד לכם, לכולכם, אחת ולתמיד שאני מסרבת להיות אויבת.

אני מסרבת להיות אויבת, לא רק כהתנגדות לעצם המלחמה המתועבת הזו, שקדמו לה כה הרבה מלחמות מתועבות – בצורות שונות ובכלי נשק שונים. אני מסרבת להיות אויבת, כי זוהי האפשרות היחידה לצאת ממעגל הטרור. ויותר מכך, מהווית הטרור. מאותה הוויה של אימה ופחד בלתי פוסקים – שבתוכה בונים לי כל הזמן אויבים שלעולם לא יגמרו. הוויה שבתוכה משאירים לי רק את ההחלטה, מה בדיוק אני מוכנה לעולל למי שמאיימים עלי. האם להרוג אותם רק קצת, יחסית, כהתמודדות עם איום עכשווי – כפי שמנסים להציג זאת התומכים רק בשלבים הראשונים של המלחמה או קצת יותר – כמו שאומרים התומכים בהמשכה.

אני מסרבת להיות אויבת, שמפרנסת כל הזמן בפחד שלה את מי שטורחים להפחיד אותה ולהרוויח מליונים על פחדה ושנאתה.

אני מסרבת להיות אויבת של כל האויבים האלה שהם טורחים כל הזמן לבנות לי – מבית ומחוץ. אני מסרבת להיות אויבת של מי שמספרים לי כבר שנים ש"אינם תורמים למדינה". של מי שמספרים לי שהם "חיים על חשבוני". מי שאומרים לי לפחד מהם כי בגללם לא "ישאר כסף בשבילנו, הנורמלים, הנאמנים". אני מסרבת להיות אויבת של המובטלים, האמהות החד הוריות, ההורים שאינם יכולים לממן תוספת חינוך פרטי לילדיהם, העובדים המנסים להתארגן ולדרוש את זכויותיהם. אלה המוצגים בפני האזרחים שמזלם שפר עליהם, כמי שיגרמו להם לבסוף להיות גם הם חסרי עבודה וחסרי בטחון כלכלי. ואין כמו פחד בריא כדי להפוך כל אדם לאריה או לביאה שיגנו בכל מחיר על ילדיהם. ויותר מכך – ככל שמעגל האויבות נזיל יותר וככל שהוויית הטרור הופכת להיות ההוייה היחידה האפשרית, כך גם גדל הפחד להתפס כאויב. וכך גם גדול הצורך להתגונן מפחד זה על ידי הגדרת האחר כאויב. כך מתחזקת יותר ויותר אותה הוויה, שבה הדרך היחידה להינצל היא לזרוק מישהו אחר אל מלתעות הזאבים ולברוח קצת קדימה, בזמן שהם טורפים ולועסים את בשרו ברוב עונג. לברוח, ולדעת כי ברגע שיגמרו ללעוס ימשיכו ויעוטו אחרינו ונצטרך לייצר אויב אחר, שמותר לנו מוסרית לזרוק אותו אל שיניהם.

ולכן – אני מסרבת להיות אויבת!!!

אני מסרבת להיות אויבת של הערבים, שכבר בגן סיפרו לי כמה הם שונאים "אותנו" ורוצים להשמידנו, על לא עוול בכפנו כמובן. אני מסרבת גם לקבל, ששונאים אותנו ללא כל סיבה. שנאה ללא סיבה מפחידה. אם אין סיבה לשנאה, אם אין לנו חלק בה, לעולם לא נוכל לשנות משהו, היא לעולם לא תיפסק ולעולם נהיה מאויימים. לעולם גם נוכל להיות בטוחים אלא במחיר חיסולם של אותם אויבים. ואין דרך אחרת ואין גם מדינה אחרת ואין אפשרות להווית חיים אחרת.

אני מסרבת לקבל את הטשטוש העקבי הזה של הוויית חייהם של אותם "אויבים" כיצורי אנוש. אני רוצה להבין ולהרגיש את פחדם ואימתם שלהם ולדעת מה גורם להם. רק כך אוכל להבין מה צריך לשנות, כדי שאפשר יהיה לחיות אחרת.

אני רוצה לדעת, להבין ולחוות כיצד נאלצים לחיות (אם אפשר לקרוא לזה כך) הפלסטינים בשטחים הכבושים, ומדוע חיוני לאפשר להם לחיות חיים שיש בהם תקווה. אני רוצה לדעת, להבין ולחוות את חיי הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, חברי ושותפי לחיים במקום הזה. להבין מה עושה להם הדיון הדמוגרפי – המציג את ילדיהם, עתידם, כאיום שיש להלחם בו. להבין מה עושה להם המדיניות המוניציפאלית, המצדיקה מניעת אפשרויותיה של קבוצת אוכלוסיה שלמה למגורים בכבוד. שלא לדבר על האפשרות למצוא עבודה, לקבל חינוך הולם, טיפול בריאותי הולם וכו'.

אני רוצה להבין מה קורה להם עכשיו – כשהם יוצאים למחות ולהפגין נגד מלחמה המתנהלת נגד בני עמם ובני משפחתם ומכנים אותם בוגדים. אני רוצה להרגיש ולהבין את הכאב איום שהם חשים למראה אותן תמונות וסיפורים על הזוועה המתחוללת בעזה. כאב, שהוא עצום עוד יותר בגלל הידיעה העמוקה שהתרת אותה זוועה בשם ה"מלחמה באויבים" תאפשר גם לחולל בהם זוועות קטנות לכאורה. להרביץ להם, לעצור אותם בכל רגע שיחשק השב"כ (כפי שאכן נעשה לרבים בימים אלה), למנוע מהם מלהפגין, ולהפוך את הקריאה למותם לאמירה כמעט לגיטימית.

אבל, אני מסרבת גם להיות אויבת של כל מי שמכנים אותי בוגדת. אני מסרבת, כי אני מבינה שבהווייה של טרור, אימה, אויבים – כל כך מפחיד לראות מישהו שמתנהג אחרת. ופחד כה גדול, אפשר לפרוק רק באלימות. כשחיים בפחד, באימה, אי אפשר שלא להזדקק לסימנים ברורים מי איתי ומי נגדי. סימנים, הנתפסים כדרך היחידה לשרוד.

ולכן, אני מסרבת לשנוא את מי שעדיין חושבים, כי המלחמה וההרג האיומים האלה הם הדבר היחיד שיציל אותם, ולו לזמן מה מהפחד האיום שלהם. אני מסרבת לשנוא את תושבי הדרום, המכירים רק אויב ופחד. פחד, שבגללו הם מוכנים לזרוק לזאבים מאות הרוגים ואלפי פצועים – כדי להגן על ילדיהם שלהם. אני מסרבת לשנוא את אנשי הימין המקללים אותי, מרביצים לי וצועקים "מוות" לחברי הערבים. אני מסרבת לשנוא את השוטרים המכים והעוצרים אותנו בעת ההפגנות.

אני מסרבת – לא בשם מוסר ולא בשם תורת התאפקות כלשהי.

אני מסרבת – כי אין לנו דרך אחרת, ארץ אחרת – אלא אם נחיה ביחד. ואי אפשר לחיות ביחד – עם כל כך הרבה שנאה ופחד.

ועם כל אלה – אני מתעקשת להיות אויבת למדיניות, שמסרבת להתיר לנו כל אפשרות אחרת. אויבת למי שנבנים על השנאה והפחד. מי שמספרים לנו כי מחוסרי העבודה הנם פשוט עצלנים ואויבי הסדר הטוב. מי שמפחידים אותנו מהתארגנות עובדים. מי שמפחידים אותנו מהמורים של ילדינו. מי שמציגים את התלויים במדיניות הרווחה כאויבי הצמיחה הכלכלית שלנו. מי שדורשים מאם לצאת השכם בבוקר למקום עבודה רחוק כדי לקבל את הקיום המגיע לה, במחיר של הזנחת ילדיה הקטנים והשארתם לבד.

אני מתעקשת להיות אויבת לשלטון שמתעקש שלא להותיר לפלסטינים בשטחים הכבושים כל אפשרות אחרת. אויבת לשלטון שסרב לאפשר לתושבי עזה כל אפשרות לחיים נורמליים שיש בהם בטחון, עבודה אוכל, רפואה, חינוך. שלטון שיצר בשטחים מציאות סיוטית שבה אפילו אוכל לילדים אי אפשר היה לספק. מדיניות שהשאירה להם רק אפשרות אחרת – להיות אויבים.

אותו אני מתעקשת לשנוא, במציאות שיצר לנו אני מתעקשת להילחם.

פורסם במקור באתר "העוקץ"

יוני מנדל קורא למנהיגי ישראל להפסיק לדברר מלחמה ולהתחיל לדבר עם חמאס

"לעולם לא נסכים שתנועת חמאס ברצועת עזה תחוסל בכוח ושהרשות הפלסטינית תתפוס את מקומה… חמאס הוא חלק מהעם הפלסטיני". את הדברים האלו לא אמר איסמעיל הניה, וגם לא בכיר בוועדות ההתנגדות, אלא יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן.

נכון, ההסברה הישראלית באמת דאגה לפמפם לנו יומם ולילה ש"אפילו אבו מאזן מאשים את חמאס", אבל זה היה רק חלק מהאמת, או מה שהיה חשוב למקבלי ההחלטות וללובשי המדים שנדע, כדי שנמשיך וניתן לצה"ל לנצח. אבל אבו מאזן, אפילו הוא, לא היה צריך לחכות הרבה בשביל להגיע לקהיר ולומר את הדברים הברורים האלו לנשיא מצרים. זה היה כמה ימים אחרי שצה"ל, הצבא הכי חזק במזרח התיכון, על ספינות הטילים, מטוסי הקרב, המזל"טים והטנקים שלו, נכנס לרצועת עזה בשביל "לפתוח להם את התחת", ובשביל לחפש שוב, לשווא, פיתרון צבאי לבעיה פוליטית.

"ישבנו בשקט שמונה שנים והבלגנו", טירטרו לנו שוב ושוב נבחרי העם את המנטרה שכנראה איזה יועץ אסטרטגי הבטיח להם שתעבוד. והיא כנראה באמת עבדה. אף אחד לא חשב הרי להקשות, הפוליטיקאים לא נתבקשו להסביר והתקשורת רק ציטטה בהתלהבות את מה שמישהו שנורא רצה מלחמה, גם נורא רצה שנדע. אבל בשמונה השנים האלו שבהן "ישבנו בשקט והבלגנו" כמאמר האסטרטג, חשוב לציין שלא ישבנו בשקט ושלא הבלגנו.

ראשית, מפני שבחמש מתוך שמונה שנות "ההבלגה" ישראל כבשה, צבאית, מבפנים, עם חיילים ומחסומים וסגרים וכתרים את רצועת עזה. העובדה הזו נעלמה מכל בליל המילים שהטיחו בנו ב-15 הימים האחרונים. שנית, מפני שהמציאות יכולה לספר שבכל שמונה שנות ה"שקט", לפני ואחרי ההתנתקות, חיילי צה"ל המאופקים, באיפוקם, הרגו 2,990 פלסטינים ברצועת עזה. גם את זה לא טרחו לספר לנו, ומישהו כנראה גם מאוד לא רצה שנבדוק. סיפור הילדים ההזוי שממשלת ישראל מכרה לנו, על עם אחד שחי לו בשלום עם שכנו, שהותקף פתאום ללא סיבה ושבחר להתאפק ולא להגיב – הרדים, כך נראה, את כולנו.

"חמאס הוא ארגון טרור", "ארגון טרור", "ארגון טרור", "ארגון טרור", הדהדו קולות מנהיגינו, כמו בהיפנוזה, כשקולה של מרצ מתערבב עם קולה של העבודה, קולה של ליבני עם זה של ביבי, וקול יעלון עם זה של ליברמן. כולם הפנטו אותנו, אבל אף אחד מהם לא חשב מעולם להקדים לשמה של מדינת ישראל את התואר "מדינה כובשת", שכבשה את עזה 38 שנים (ובשלוש השנים האחרונות מכתרת אותה מבחוץ, שולטת במעברים, בים ובאוויר) ושכובשת את הגדה המערבית כבר 41 שנים, על 250,000 מתנחליה, ועל 5,860 קילומטרים רבועים שמעולם לא היו שייכים ומעולם גם לא סופחו למדינת ישראל. תארים לא מחמיאים זה כנראה משהו ששמור לאויבים, ואנחנו הרי מדינה שוחרת שלום.

הם גם בחרו שלא להזכיר שפעם, לפני שנתיים, ארצות הברית שלחה משקיפים מיוחדים בשביל לוודא שהבחירות לרשות הפלסטינית יהיו דמוקרטיות, ושאחרי הבחירות הדמוקרטיות תנועת חמאס ניצחה, באופן דמוקרטי, בשכם, בג'נין, בחברון, בטול כרם ובעזה, ובכך נבחרה למנהיגת העם הפלסטיני. אחר כך, ישראל וארצות הברית הבהירו שהם בעצם לא התכוונו שהפלסטינים יבחרו את חמאס, ולכן הם, מבחינתם, ימשיכו לדבר רק עם פתח. אחר כך העניינים הסתבכו, וחמאס השתלט באלימות על רצועת עזה. מערך ההסברה הישראלי החליט שהסיפור שהוא יזריק לישראלים יתחיל בדיוק משם.

"אין עם מי לדבר", שרו כל חברי הכנסת היהודים (מלבד אחד) בשמחה. "אין עם מי לדבר" הצטרפו למעגל החוגגים בהתלהבות גם חיילים וקצינים, שיודעים היטב שאצלנו או יורים או מדברים. הם לא רצו להזכיר, לא לנו ולא לעצמם, שפעם במדינת ישראל "אחריות לאומית" היתה קשורה גם בשלום, ולא רק במלחמה.

יצחק רבין הפנים ב-1993 שלמרות שיש קולות מתונים הרבה יותר, יאסר ערפאת הוא המנהיג איתו צריך לדבר. הקולות שהגיעו מימין אמרו שאין עם מי לדבר, ושבאמנה הפלסטינית יש סעיפים הקוראים להשמדתה של מדינת ישראל. רבין האמין שמשא ומתן עם האויב הפלסטיני יביא בסופו של דבר להתמתנות מדינית ולחץ את ידו של ערפאת. חמש שנים אחר כך, רבין שכבר נרצח לא היה יכול לראות שבכינוס אש"ף הצביעו הצירים הפלסטינים על ביטול האמנה. היום כולם רוצים לדבר עם פתח. לרבין אמרו שעם טרור לא מדברים.

למקהלה שמנגנת היום במלחמה מסתבר שחשוב לשמור על מקצב אחיד, והיא מבקשת מאוד שלא יפריעו לה. אחרת, קשה להבין כיצד הידיעות על כך שאנשי ברק אובמה עומדים לדבר עם חמאס החל מכניסתו לתפקיד נשיא ארה"ב בעוד עשרה ימים, התאדו להן כלא היו בשיח הציבורי בישראל.

קשה גם להבין כיצד ערוצי החדשות לא עטים על מומחי תנועת חמאס הישראלים. למען האמת, יש רק שניים כאלה, שכתבו את הספר היחיד שפורסם בעברית ושעוסק כולו בחמאס: פרופ' אברהם סלע מהאוניברסיטה העברית ופרופ' שאול משעל מאוניברסיטת תל אביב. אבל אל דאגה, זה לא שאתם לא רואים חדשות, הם פשוט לא הוזמנו לאף תכנית אקטואליה. הם גם לא התבקשו לחוות את דעתם בתקשורת באף יום מימות המלחמה, והספר שלהם גם לא אוזכר בדיונים באולפן.

להבדיל מפרופ' אייל זיסר שכיכב בזמן מלחמת לבנון השניה, התקשורת לא חיבקה את צמד חוקרי חמאס, כי הם, אבוי, בסיכום המחקר שביצעו, שהיה מקיף ביותר שהתקיים בישראל על חמאס אי פעם, הגיעו למסקנה, שחמאס היא תנועה פרגמטית. שצריך לדבר איתם כי הם השולטים בעזה, ושלהרוג בהם לא יעזור אלא רק יסבך את ישראל עוד יותר. עם מומחים כאלו, הבינה מקהלת ההסברה הישראלית, יהיה קשה להרוג 820 בני אדם בשבועיים.

חמאס היא לא התנועה הפלסטינית הכי ידידותית, או הכי מוסרית או הכי שלומנית שהיינו יכולים לבקש. הנהגה פלסטינית בעזה בראשותו של האינטלקטואל פרופ' סארי נוסייבה או הרופא ד"ר מוסטפא ברגותי היתה אולי יכולה להביא לשלום מהר יותר, לרווחה כלכלית לתושבי עזה ולשקט בשדרות. אבל מתוך 38 שנות כיבוש צבאי ישראלי, ומתוך שלוש שנות סגר, כתר והתעלמות שבהן נקטה ישראל כלפי תנועת חמאס ותושבי הרצועה מאז ההתנתקות, מתוך כל אלו צומחת באופן טבעי תנועה פוליטית רדיקלית יותר. התנועה הזו שולטת עכשיו בעזה, לטוב ולרע, והיא לא עומדת להיעלם. אהוד ברק יצטער בוודאי להבין את זה, שכן הוא בוודאי רצה שמלחמת הבחירות הראשונה שלו, על 3,200 הפלסטינים השוכבים כעת בבתי חולים, תסתיים בניצחון סוחף בבחירות הכלליות.

ההנהגה הישראלית, התקשורת, ההסברה, והצבא הישראלי, במדים ובאזרחי, טיפסו כולם על עץ גבוה מאוד מהם הם לא מוכנים לרדת. "לא נדבר עם חמאס" הם צועקים ממרומי העץ, "בשום פנים ואופן לא". יחד איתם יושב גם חבר ותיק שלהם, נשיא ארצות הברית היוצא ג'ורג' בוש. "חמאס הוא אפילו חלק מציר הרשע", בוודאי מוסיף הנשיא האמריקאי עוד אמרת שפר שלמד בכהונתו ובה הוא מרבה להשתמש. בוש, שסיבך את ארצו במלחמה נוראה ומיותרת בעירק בה נהרגו מאות אלפי אזרחים ויותר מ-4,000 חיילים אמריקאים, בוש, שזוכה היום לפופולריות שפל של 28% בארצות הברית ושחושב שנלסון מנדלה מת, אותו בוש גם מספר לעולם שאסור לדבר עם חמאס, וישראל אחר כבוד מודה לו על כך ומעלה אותו אל על אל העץ. אבל מצמרת העץ הזו אי אפשר לשחרר את גלעד שליט, ומשם גם אי אפשר להפסיק את ירי הקסאמים.

רדו מהעץ, מטורפים! – צריכה לצאת הצעקה מישראל. אל תשחקו משחקי כבוד על גופותיהם של אזרחים, ואל תגידו שלא היתה שום ברירה. תהפכו באמת כל אבן בשביל להביא את השקט לשדרות ואת גלעד הביתה. תדברו עם חמאס. אובמה עומד לעשות את זה בעוד עשרה ימים, מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר קולין פאוול אמר את זה, הנשיא האמריקאי לשעבר ג'ימי קרטר הכריז על זה, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי כתב את זה, ואפילו ראש עיריית שדרות הנוכחי דוד בוסקילה התראיין בסוף השבוע ואמר שהוא יודע שאין בסופו של דבר פתרון אחר.

רדו מהעץ, מטורפים. אז מה אם אמרתם בעבר שאין עם מי לדבר ושחמאס הוא ארגון טרור? חיי תושבי שדרות ואשקלון והשקט הנפשי של ילדי באר שבע חשובים אלפי מונים מהעתיד הפוליטי שלכם, מהכבוד המנופח שלכם, מהחשיבות העצמית המוגזמת שלכם, מהחשיבה הפוליטית הצרה שאתם מציגים ומאיך שתצטיירו אם תחזרו בכם. המבצע הזה לא רק שפוגע במאות בני אדם חפים מפשע, אלא גם מערער את מעמדה הרעוע ממילא של ישראל בעולם.

למה אתם מחכים? לפיגוע בשגרירות ישראלית? לחידוש האוטובוסים המתפוצצים בירושלים? להתקפת טרור על מרכז יהודי בדרום אמריקה? רדו מהעץ, מטורפים. חמאס היא התנועה בה הפלסטינים בחרו. אנחנו בחרנו בכם. עכשיו תתחילו לדבר.

במקום להיות כלב שמירה, התקשורת מפרסמת את הודעות דובר צה”ל כמו שהן.

אז הנה עשר שאלות, לעיתונאי המתחיל (והעצל):

1. לזרים מותר לברוח, הפלסטינים נאלצים להישאר כלואים תחת ההפצצה. אם המלחמה היא באמת לא נגד העם הפלסטיני למה לא לתת לאזרחים להימלט?

2. אומרים שלא נוכל להפיל את חמאס, וגם לא מצפים שהפלסטינים ייכנעו וימשיכו לחיות תחת המצור בלי רקטות. אז מה מטרות המבצע בדיוק? תמונת ניצחון? נקמה? הרתעה נוספת? קמפיין בחירות ציוני? האם ישראל שקלה בכלל להשתמש בדרכים לא-צבאיות/אלימות/מאיימות כדי לפתור את המשבר?

3. באילו תנאים יופסקו ההפצצה והמבצע? באילו תנאים ייפסק המצור, שנמשך כבר יותר משנה וחצי?

4. מדוע יש צורך בגיוס מילואים?

5. כמה כסף עולה כל יום לחימה בעזה? מי יפצה, את כל הנכים, ההומלסים וההרוגים בשוגג או ברשלנות או באדישות שאנו יוצרים בעזה? ובכמה מוערך הפיצוי?

6. אילו מטרות בדיוק מפציץ צה”ל כל כך הרבה? רק הלילה דווח על עשרים ומשהו. ואם כבר ידוע על אוניברסיטאות, מסגדים, משרד החינוך, משרד התחבורה, הפרלמנט ובתי חולים – יש לשאול גם: מה המטרה בהפצצתם?

7. למה ישראל מתמקדת כל כך הרבה ב”תדמית” של שומרת על זכויות אדם ב”קרבות הסברה”, במקום להשתפר במציאות עצמה? אם היא לא חוששת ממה שימצאו שם עיתונאים, למה לגרש את פקחי האו”ם? למה לאסור כניסה של עיתונאים? למה לצנזר?

8. מדוע המשטרה תוקפת מפגינים פלסטינים ויהודים בלי סיבה? במו עיניי ראיתי כיצד היא מפזרת הפגנות שאינן זקוקות לאישור (פחות מחמישים מפגינים שקטים). מדוע היא לא מטפלת בשוטרים התוקפים? לדוגמה: השוטרים נעמדים בשורה צפופה ושוטר יס”מ בועט מאחור במגפו בעצמות הרגליים של מישהו, בלי שניתן לראות מיהו ולהתלונן. בעצמי חוויתי. צפו בעצמכם בוידאו. מדוע היא מנסה לאסור הנפה של דגלים של לאום שאנו ביחסים כביכול איתו (ובטח שלא בפעם הראשונה)?מי אחראי לכך שיש מאות שוטרים להפגנה של עשרות, כדי לא לאפשר את צילום המפגינים והשלטים?

9. כאשר דורשים מהפלסטינים אזרחי ישראל להפגין לויאליות חסרת תנאים, יש לשאול מה עושה אותם ישראלים? האם אי פעם, קיבלו זכויות שוות בבנייה, בהתאזרחות, בקניין, בתכנון, בחינוך, בבריאות, בתשתיות וכו’. בצל גדילת הפערים בינם לבין היהודים – האם עליהם לשתוק, כאשר הם רואים בתקשורת את מה שהתקשורת הישראלית לא מסקרת? ובמיוחד כשבני עמם מותקפים? (קראו בהקשר זה את הטור הסקרסטי והמצוין של סייד קשוע). נזכיר שהפלסטינים, אלו שחיו כאן עד שהעפנו אותם, חולקו לקטגוריות: שטחים, אזרחים, פליטים ותושבי-ירושלים – על ידי ישראל בלבד ובאופן מלאכותי.

10. האם יש קשר בין ההתעמרות בפלסטינים ברצועה ובגדה? בגדרות? בהתנחלויות? באישורים? בסגרים? בתקיפות? – מה אתם, הפוליטיקאים, ערב הבחירות, מציעים לפלסטינים כתקווה לעתיד, כזו שתאפשר לארץ הזו להפוך להיות מקום לכולם?

פורסם במקור ב"אמת מארץ ישראל", הבלוג של אייל ניב.