אי אפשר לשכנע איש. הסיבה פשוטה – ככל שאתה צודק יותר או משכנע יותר, הצד השני, כמעט תמיד, מרגיש מאוים יותר, והוא מתנגד יותר ויותר.

אי אפשר לשכנע אדם שיש בעיה עם אכילת בשר. יש נימוקי נגד. אתה צריך לרצות לא לאכול בשר כדי לדבר על זה.

אי אפשר לשכנע שהמלחמה היא נפשעת. אדם צריך לרצות להתנגד לה. אם הוא לא רוצה להתנגד, אין מאורע בעולם שישכנע אותו. משפחה שלמה נטבחת בבת אחת? זה רק מוכיח שהחמאס הוא ארגון שצריך להשמיד: תראו מה הם גורמים לנו לעשות. עיינו בטוקבקים ב-ynet לידיעה.

המכתב הזה לא פונה למי שתומך במלחמה.

המכתב הזה לא פונה למי שמוצא בתוכו הצדקה לטבח של משפחה, או סתם אדם אחד.

יש מי שלא חש כלום כבר. אני מקווה עבורו שמשהו יבקע את הקרום יום אחד. לפעמים זה קורה. הבעיה העיקרית עם קרומים כאלה – קרום על הלב או על הנשמה – היא שהוא נמצא שם גם לא נגד "אויבים". זה כמו חירשות: אם אתה חירש, אתה לא שומע ציפורים, ולא מכוניות זבל, ולא שירים של שלמה ארצי. אתה לא יכול לשמוע וזהו. אפשר לחיות ככה, כמובן. שנים ארוכות.

יש מי שחש את הרעד הזה (בלב? בנשמה?) מול תמונות של ילדים מתים, אח ליד אחות ליד אח, ואביהם זועק לצדם, ועושה את המעבר הזה, אחרי שנייה או שתיים. מוצא משפט, שהוא כמו פלסטר מהיר על החתך בנשמה. "אבל…". יש בטוקבקים המון דוגמאות לזה.

זה רגע חשוב בחיים, הרגע הזה. הרגע שבו האנושיות מתעוררת, להרף עין – ואז משהו בך טורח לדכא אותה. מהר. לא לתת לה פתחון-פה. לא לשמוע לה חלילה.

ברגע הזה, שבו הלמת באגרוף מהיר בדבר ההוא בתוכך, שמתקומם נגד רצח החפים מפשע – ברגע ההוא, הפסדת. הבורסה שלך נפלה.

אולי לא הפסדת במלחמה. יש מלחמות שנוצחו, כמובן. אפשר להכניע יריב. ללא תנאי. עד עפר.

אני מדבר על הפסד אחר. וזה הפסד אותו הדבר שהוא-הוא החיים, מעבר למובן הביולוגי.

זה לא קורה בבת אחת. יש לאנושיות כוח עמידה. אבל לא בלתי מוגבל.

וזו הרי השאלה, בסופו של דבר: איך לחיות. בשביל מה. לא רק כמה לחיות.

אני טוען, שרגע החמלה – שוודאי לא כולם חשים אותו כבר, כאמור, הוא ביטוי של הדבר החשוב ביותר לקיומנו. מי שמדכא את הדבר הזה, פעם, ופעמיים ואלף, ולאורך שנים, ולאורך כל חייו (הרגלים קשה לשרש) – יכול לחיות חיים ארוכים, בעושר רב, מה לא. אבל אין בהם טעם.

כמו מוזיקה בלי צליל. כמו ציור בלי צבע. כמו מיץ פרי בלי פירות. כמו מכונית שלא נוסעת.

מי שיכול להמשיך הלאה מול כל כך הרבה הרוגים חפים מפשע – ואני מדבר על 'להמשיך הלאה' לא צבאית, אלא נפשית, הפסיד את חייו. אולי לא בבת אחת. אבל מחר תהיה עוד הזדמנות, ורוב הסיכויים שהוא יוותר עוד קצת.

אומר זאת בפשטות: אדם ששומע על משפחה טבוחה בידי צבאנו ואחרי שנייה או שתיים שוכח ממנה מכוח איזה "היגיון" של ה"הסברה", מכוח איזו הברקה שמעבירה את האחריות על הכאב "לצד השני", נשם לקרבו את המשפחה המתה.

המשפחה המתה נמצאת בתוכו, כמוות פנימי.

אני שואל את עצמי, בימים אלו, מה אפשר לעשות. מעט מאוד כנראה.

אולי, כמו שר הביטחון, להסתכל לאמת בעיניים.

אבל לאמת אין עיניים. לילדים, גם לילדים המתים שעיניהם עצומות, יש.

ההפגנות לא ישנו דבר מכיוון שאנשי הרוח והסופרים הנודעים והמשפטנים וכמה ממנהיגי העולם תומכים במלחמה. כן, צריך להפגין. אבל צריך לדעת מה זה יכול לעשות ומה לא.

אני שואל את עצמי מה אפשר לעשות.

אולי רק את זה: לתפוס את הרגע שבו תמונת המשפחה המתה הופכת מהבהוב של אנושיות לדעיכת האנושיות. זה הרגע שבו אתה נזכר מי אתה. זה הרגע שבו משהו בך מבקש לשכוח את זה. אני מדבר על עצמי.

קל לשכוח.

אסור לתת לזה לקרות.

הטור פורסם במקור בבלוג של דרור, "מתחת לשולחן"

תמר גוז'נסקי על מלחמות היי-טק שבהן כל ניצחון הוא המבוא למלחמה הבאה, ועל הדרך הפשוטה למנוע אותן: הקשבה

פעם היה מקובל שמלחמות הן עניין של חיילים הלוחמים זה בזה והורגים זה את זה. במלחמת העולם הראשונה 90% מהנפגעים היו חיילים ורק 10% אזרחים. כך התנהלו מלחמות לפני כמאה שנה.

היום, בעידן ההיי-טק, מלחמה היא בכלל משהו אחר: החיילים מוגנים בתאי טייס ובעמדות מוגנות שמכוונות ירי בשלט רחוק; מיני מזל"טים מסוגלים גם לצלם וגם לירות; פצצות "חכמות" מסוגלות להרוס לא רק בניין בן 30 קומות אלא גם את המרתפים שלו. בימים אלה של מלחמה מודרנית, 90% מהנפגעים הם אזרחים ורק 10% הם חיילים. במלים אחרות, במקום מלחמה של חיילים בחיילים, הניב לנו עידן הטכנולוגיה המתוחכמת מלחמה של חיילים ההורגים באזרחים.

אך המלחמות הופכות ממש מדהימות, כאשר המדינה שמנהלת אותן, בוחרת להילחם במלוא כוחה נגד ישות שאין לה בכלל צבא מודרני, או נגד מדינה שהצבא שלה הוא בעיקר לצורך טקסים.

בואו נודה על האמת: המלחמה האחרונה שהצבא הישראלי ניהל נגד צבאות של מדינה, מצוידים ומאומנים, הייתה בשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים. מאז אנו עסוקים במלחמות בשתי חזיתות לסירוגין: לבנון והפלסטינים (אינתיפדה ראשונה ושנייה ושלל מבצעים צבאיים בגדה וברצועה). כך, מזה 35 שנה נלחם הצבא הישראלי נגד לא-צבאות, נגד ארגונים חמושים שאינם צבא, ובכל מלחמה/ מבצע/ מערכה מכריזים שר הביטחון/ הרמטכ"ל על "ניצחון אדיר", כאילו התמודד הצבא הישראלי עם צבאות שווים לו ברמתם הטכנולוגית והמקצועית.

ובמלחמות האלה בלבנון ובשטחים הפלסטיניים, המחיר נגבה בעיקר מאזרחיות ומאזרחים – ישראלים, פלסטינים ולבנונים, שאין להם שום דרך להתגונן מפני פלאי הטכנולוגיה, גם כאשר זו טכנולוגיה יקרה לעשירים, וגם כאשר זו טכנולוגיה זולה לעניים.

במלחמות האלה, המופנות בעיקר נגד אזרחים, כל "ניצחון" הוא המבוא למלחמה הבאה, שתפרוץ ללא ספק ושוב תפיל חללים בקרב אזרחים, וכך הלאה במשך עשרות שנים.

הגיע הזמן להבין כי במלחמות נגד אזרחים אין ניצחון וגם לא יכול להיות ניצחון. הרי אזרחים, שלא כמו צבא, אינם יכולים "להיכנע" ואי-אפשר גם "לפרק" אותם. ולכן מלחמות נגד אזרחים אינן מסתיימות, אלא רק נפסקות לזמן מה, ואז מתחדשות שוב.

אז איך בכל זאת מפסיקים מלחמות המכוונות בעיקר נגד אזרחים?
מקשיבים לאותם אזרחים ומנסים לפתור את בעיותיהם – לא בפצצות ובטילים, אלא ביצירת חיים בשלום ובביטחון; בהשקעה בפיתוח כלכלי, ברווחה חברתית, בתרבות. הקשבה לצרכים של הישראלים, תושבי הנגב המערבי ודרום שפלת החוף, ושל הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית הייתה מניבה פתרון מדיני, החותר לפתור את סיבות הסכסוך ארוך השנים באמצעות כיבוד הדדי של הזכות לחיים במדינה עצמאית ובשכנות טובה. הקשבה הייתה מובילה למסקנה, כי אי-אפשר להחזיק מיליון וחצי פלסטינים במין מכלאה ענקית, במצור ומצוקה קשה. היא גם הייתה מובילה למסקנה, שקשה ואפילו נורא לחיות בצילו של "צבע אדום".

אך מה שעושה ממשלת אולמרט-ברק-לבני במלחמה בעזה הוא בדיוק הפוך מהקשבה לאזרחים: זו דהירה נמשכת במסלול של הרג והרס, שיוביל בעתיד לעוד הרג והרס. פתרון מדיני לא יושג בהפצצות, וביטחון לא יושג בטילים. שלום וביטחון יושגו בהקשבה לאזרחים ובהסדרים המבוססים על הסכמה בינלאומית רחבה.

מדוע שלא נלמד מההיסטוריה: מלחמת 1973 הייתה המלחמה האחרונה עם מצרים מהסיבה הפשוטה, שבעקבותיה נחתם הסכם שלום, בו הוחזרו כל השטחים שנכבשו מהם ביוני 1967.

המאמר פורסם במקור בוויינט.

נחמיה שטרסלר מראה מי פוצץ את הרגיעה ותוהה מי עשוי להרוויח מהמלחמה
ציטוטים מתוך מאמרו של שטרסלר ב"הארץ". לטקסט המלא לחץ כאן

"זה החל ב-4 בנובמבר, כאשר צה"ל חדר לרצועה כדי להרוס מנהרה שנחפרה באזור הגזרה המרכזית. לפי דברי הצבא, היה מדובר ב'פצצה מתקתקת', במבצע לחטיפת חייל שהיה צריך להתבצע 'בימים הקרובים' ממש.

"באותו יום ב-9 בערב כיתרו לוחמי צה"ל בית פלשתיני, שלידו, על פי החשד, נחפר פיר הכניסה למנהרה. הבית פוצץ, ובחילופי האש נהרג פעיל חמאס אחד ונפצעו כמה פלשתינאים. זו היתה הפעם הראשונה והיחידה במשך כל ה'רגיעה' שצה"ל נכנס לרצועה בפרופיל כה גבוה, תוך כדי כך שהוא קורא תיגר על שלטון חמאס.

"האם יש לחמאס רק מנהרה אחת? האם היתה זו הדרך היחידה לטיפול בבעיה? מדוע לא היה אפשר לאתר את המנהרה בצד שלנו? מדוע לא היה אפשר להציב מארב לאלה שהיו אמורים לצאת מהמנהרה 'בימים הקרובים'?

אבל ישראל לא הסתפקה רק בהריסה מתוקשרת היטב של פתח המנהרה. למחרת היא המשיכה בפעולה וחיסלה מן האוויר רכב ובו חמישה 'פעילי חמאס'. נדמה שכל אחד שנהרג בעזה הוא 'פעיל חמאס', אפילו עבר במקרה בדרכו למכולת.

"הפעולה בעומק השטח הפלשתיני הביאה למעגל הסלמה. חמאס הגיב בירי של עשרות קסאמים ופצצות מרגמה, שר הביטחון הורה על סגירת המעברים לעזה, הירי התחזק, ומבצע 'עופרת יצוקה' הגיע".

למאמר המלא של נחמיה שטרסלר, אשר פורסם ב"הארץ"

עביר קובטי על שפת הכוח שנכשלה בעבר, ולא תצליח גם הפעם

היסטוריה ארוכה של מנהיגים ישראלים מוכיחה כיצד רוכשים הון פוליטי במחיר של שפיכות דמים, אם בלבנון ואם בפלסטין. מלחמת לבנון האחרונה היתה רק דוגמא לנסיונו של אולמרט להסב תשומת הלב מחולשתו הפוליטית. כך גם הטבח בכפר כנא ב-1996, שאחראי לו "איש השלום" וחתן פרס נובל לשלום, מר שמעון פרס ערב הבחירות לכנסת. כעת, גם ברק ולבני מנסים ללכת לאורה של אותה מסורת. מסורת הדמים. דמם של מאות תושבי עזה, גם אם הם לוחמים, הוא ה "טיקט" לכניסה לממשלה.

למרבה הצער, מנהיגים אלה לא היו עושים זאת אם לא היו חושבים שהמהלך יסייע להם אישית. הדבר מלמד משהו על הלך הרוח של הציבור היהודי בישראל. משמעות הכוח כאן תמיד כרוכה בשפיכות דמים. מנהיג חזק הוא מנהיג שהורג יותר. ובהקשר של בחירות, איך אפשר להתעלם מכך: יותר דם משמעו יותר קולות. כך מתייחסים מנהיגי ישראל לבני העם שלהם, כששפיכות דמים היא שיקול אלקטוראלי. אישית, אם הייתי יהודיה הייתי נעלבת מהזלזול וחוסר ההערכה כלפי. הייתי נעלבת מכך שמחשיבים אותי כמי שמרוצה ממראות מאות ההרוגים בעזה, שאתן פרס למי שמכניס אותי לעוד מעגל דמים אך לא מבטיח לי עתיד של שלום וביטחון. הייתי כועסת על שמנשלים אותי מהרגישות ומהאנושיות.

ברור שבזמן מלחמה היצרים גוברים על השכל. אולם עדיין יש מקום להפעיל את הרציונל. הרי גם התשובה לשאלה לאן זה יוביל את כולנו, ברורה: לעוד כוח ועוד אלימות. האשליה שפשעים בעזה יפתרו את הסכסוך היא הזויה. הרי ניסיון העבר העשיר מאוד מוכיח אחרת, ומעיד על כך שממהלכים כאלה אזרחי ישראל רק יפסידו.

חבל שזיכרונם של רוב הישראלים כל כך קצר. חבל שהם עושים הנחות מופרזות להנהגתם שממשיכה לסגור אותם במעגלי המלחמה והאיבה. מבחינתם, ההיסטוריה מתחילה בחטיפה של גלעד שליט, שגם הוא, דרך אגב לוחם, מילה נרדפת לחייל במדים. אולם דמו של לוחם-חייל-כובש ישראלי יקר יותר מדמם של מאות ההרוגים במבצע האחרון, וממאות הפצועים, וממליון וחצי תושבי עזה.

שפת הכוח נכשלה בעבר ואין שום סיבה שתצלח הפעם. גם אם יגידו שכעת יש תכנון טוב, מפתיע, יעיל, שפוגע בתשתית החמאס. מחיר שכרון הכוח הזה יהיה יקר מאוד.

חמאס היא כבר עובדה קיימת, והאשליה שאפשר לחסל אותה מצטרפת לאשליה שהתנפצה בקיץ 2006, כי אפשר לחסל את חיזבאללה. במקום שישראל תתקדם לתהליך שלום כולל וצודק, היא רק מצליחה כל פעם להצמיח עוד דור של שונאים. הפעם דור שלם בעזה גדל על רעב ומצור.

גם הניסיון לגרום לתושבי עזה להפנות את כעסם על חמאס נכשל. מראות ההזדהות שקיימים בכל רחבי הגדה המערבית כולל סימני האחדות, הפגנות הזעם בקרב החברה הערבית בישראל וברחבי העולם מעידים על כך שהביקורת הנוקשה כלפי חמאס איננה רלוונטית עכשיו. מה שרלוונטי זה לעצור את המתקפה וההרג לאלתר.

מתברר שלמנהיגי ישראל שכביכול עושים זאת "בשם" ו"למען" אזרחי ישראל ומיוחד תושבי הדרום, לא ממש אכפת מהציבור. גם לא מגלעד שליט. מה שחשוב להם באמת הוא ההון הפוליטי.

ובכן, מתברר שמי שלא סימפטי, לא טרנדי ולא נחמד, הוא גם: לא לומד מניסיון העבר, חי על מלחמה ודמים, בלי אופק פוליטי-מדיני ולא אכפת לו מאזרחי עמו. רק מעתידו הפוליטי. מה גם שהוא לא יביא ביטחון לאזרחי המדינה.

אחד המפגינים היהודים שמחו בתל אביב נגד המתקפה וההרג, אמר: "שאף אחד לא יספר לנו שטבח בתושבי עזה נועד להגן על אזרחים בשדרות ובאשקלון". כדאי להקשיב לקול הזה.

עביר קובטי היא חברת מועצת העיר נצרת מטעם חד"ש, פעילה פמניסטית ויועצת תקשורת.
המאמר פורסם במקור בוויינט.