יוני מנדל קורא למנהיגי ישראל להפסיק לדברר מלחמה ולהתחיל לדבר עם חמאס

“לעולם לא נסכים שתנועת חמאס ברצועת עזה תחוסל בכוח ושהרשות הפלסטינית תתפוס את מקומה… חמאס הוא חלק מהעם הפלסטיני”. את הדברים האלו לא אמר איסמעיל הניה, וגם לא בכיר בוועדות ההתנגדות, אלא יו”ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן.

נכון, ההסברה הישראלית באמת דאגה לפמפם לנו יומם ולילה ש”אפילו אבו מאזן מאשים את חמאס”, אבל זה היה רק חלק מהאמת, או מה שהיה חשוב למקבלי ההחלטות וללובשי המדים שנדע, כדי שנמשיך וניתן לצה”ל לנצח. אבל אבו מאזן, אפילו הוא, לא היה צריך לחכות הרבה בשביל להגיע לקהיר ולומר את הדברים הברורים האלו לנשיא מצרים. זה היה כמה ימים אחרי שצה”ל, הצבא הכי חזק במזרח התיכון, על ספינות הטילים, מטוסי הקרב, המזל”טים והטנקים שלו, נכנס לרצועת עזה בשביל “לפתוח להם את התחת”, ובשביל לחפש שוב, לשווא, פיתרון צבאי לבעיה פוליטית.

“ישבנו בשקט שמונה שנים והבלגנו”, טירטרו לנו שוב ושוב נבחרי העם את המנטרה שכנראה איזה יועץ אסטרטגי הבטיח להם שתעבוד. והיא כנראה באמת עבדה. אף אחד לא חשב הרי להקשות, הפוליטיקאים לא נתבקשו להסביר והתקשורת רק ציטטה בהתלהבות את מה שמישהו שנורא רצה מלחמה, גם נורא רצה שנדע. אבל בשמונה השנים האלו שבהן “ישבנו בשקט והבלגנו” כמאמר האסטרטג, חשוב לציין שלא ישבנו בשקט ושלא הבלגנו.

ראשית, מפני שבחמש מתוך שמונה שנות “ההבלגה” ישראל כבשה, צבאית, מבפנים, עם חיילים ומחסומים וסגרים וכתרים את רצועת עזה. העובדה הזו נעלמה מכל בליל המילים שהטיחו בנו ב-15 הימים האחרונים. שנית, מפני שהמציאות יכולה לספר שבכל שמונה שנות ה”שקט”, לפני ואחרי ההתנתקות, חיילי צה”ל המאופקים, באיפוקם, הרגו 2,990 פלסטינים ברצועת עזה. גם את זה לא טרחו לספר לנו, ומישהו כנראה גם מאוד לא רצה שנבדוק. סיפור הילדים ההזוי שממשלת ישראל מכרה לנו, על עם אחד שחי לו בשלום עם שכנו, שהותקף פתאום ללא סיבה ושבחר להתאפק ולא להגיב – הרדים, כך נראה, את כולנו.

“חמאס הוא ארגון טרור”, “ארגון טרור”, “ארגון טרור”, “ארגון טרור”, הדהדו קולות מנהיגינו, כמו בהיפנוזה, כשקולה של מרצ מתערבב עם קולה של העבודה, קולה של ליבני עם זה של ביבי, וקול יעלון עם זה של ליברמן. כולם הפנטו אותנו, אבל אף אחד מהם לא חשב מעולם להקדים לשמה של מדינת ישראל את התואר “מדינה כובשת”, שכבשה את עזה 38 שנים (ובשלוש השנים האחרונות מכתרת אותה מבחוץ, שולטת במעברים, בים ובאוויר) ושכובשת את הגדה המערבית כבר 41 שנים, על 250,000 מתנחליה, ועל 5,860 קילומטרים רבועים שמעולם לא היו שייכים ומעולם גם לא סופחו למדינת ישראל. תארים לא מחמיאים זה כנראה משהו ששמור לאויבים, ואנחנו הרי מדינה שוחרת שלום.

הם גם בחרו שלא להזכיר שפעם, לפני שנתיים, ארצות הברית שלחה משקיפים מיוחדים בשביל לוודא שהבחירות לרשות הפלסטינית יהיו דמוקרטיות, ושאחרי הבחירות הדמוקרטיות תנועת חמאס ניצחה, באופן דמוקרטי, בשכם, בג’נין, בחברון, בטול כרם ובעזה, ובכך נבחרה למנהיגת העם הפלסטיני. אחר כך, ישראל וארצות הברית הבהירו שהם בעצם לא התכוונו שהפלסטינים יבחרו את חמאס, ולכן הם, מבחינתם, ימשיכו לדבר רק עם פתח. אחר כך העניינים הסתבכו, וחמאס השתלט באלימות על רצועת עזה. מערך ההסברה הישראלי החליט שהסיפור שהוא יזריק לישראלים יתחיל בדיוק משם.

“אין עם מי לדבר”, שרו כל חברי הכנסת היהודים (מלבד אחד) בשמחה. “אין עם מי לדבר” הצטרפו למעגל החוגגים בהתלהבות גם חיילים וקצינים, שיודעים היטב שאצלנו או יורים או מדברים. הם לא רצו להזכיר, לא לנו ולא לעצמם, שפעם במדינת ישראל “אחריות לאומית” היתה קשורה גם בשלום, ולא רק במלחמה.

יצחק רבין הפנים ב-1993 שלמרות שיש קולות מתונים הרבה יותר, יאסר ערפאת הוא המנהיג איתו צריך לדבר. הקולות שהגיעו מימין אמרו שאין עם מי לדבר, ושבאמנה הפלסטינית יש סעיפים הקוראים להשמדתה של מדינת ישראל. רבין האמין שמשא ומתן עם האויב הפלסטיני יביא בסופו של דבר להתמתנות מדינית ולחץ את ידו של ערפאת. חמש שנים אחר כך, רבין שכבר נרצח לא היה יכול לראות שבכינוס אש”ף הצביעו הצירים הפלסטינים על ביטול האמנה. היום כולם רוצים לדבר עם פתח. לרבין אמרו שעם טרור לא מדברים.

למקהלה שמנגנת היום במלחמה מסתבר שחשוב לשמור על מקצב אחיד, והיא מבקשת מאוד שלא יפריעו לה. אחרת, קשה להבין כיצד הידיעות על כך שאנשי ברק אובמה עומדים לדבר עם חמאס החל מכניסתו לתפקיד נשיא ארה”ב בעוד עשרה ימים, התאדו להן כלא היו בשיח הציבורי בישראל.

קשה גם להבין כיצד ערוצי החדשות לא עטים על מומחי תנועת חמאס הישראלים. למען האמת, יש רק שניים כאלה, שכתבו את הספר היחיד שפורסם בעברית ושעוסק כולו בחמאס: פרופ’ אברהם סלע מהאוניברסיטה העברית ופרופ’ שאול משעל מאוניברסיטת תל אביב. אבל אל דאגה, זה לא שאתם לא רואים חדשות, הם פשוט לא הוזמנו לאף תכנית אקטואליה. הם גם לא התבקשו לחוות את דעתם בתקשורת באף יום מימות המלחמה, והספר שלהם גם לא אוזכר בדיונים באולפן.

להבדיל מפרופ’ אייל זיסר שכיכב בזמן מלחמת לבנון השניה, התקשורת לא חיבקה את צמד חוקרי חמאס, כי הם, אבוי, בסיכום המחקר שביצעו, שהיה מקיף ביותר שהתקיים בישראל על חמאס אי פעם, הגיעו למסקנה, שחמאס היא תנועה פרגמטית. שצריך לדבר איתם כי הם השולטים בעזה, ושלהרוג בהם לא יעזור אלא רק יסבך את ישראל עוד יותר. עם מומחים כאלו, הבינה מקהלת ההסברה הישראלית, יהיה קשה להרוג 820 בני אדם בשבועיים.

חמאס היא לא התנועה הפלסטינית הכי ידידותית, או הכי מוסרית או הכי שלומנית שהיינו יכולים לבקש. הנהגה פלסטינית בעזה בראשותו של האינטלקטואל פרופ’ סארי נוסייבה או הרופא ד”ר מוסטפא ברגותי היתה אולי יכולה להביא לשלום מהר יותר, לרווחה כלכלית לתושבי עזה ולשקט בשדרות. אבל מתוך 38 שנות כיבוש צבאי ישראלי, ומתוך שלוש שנות סגר, כתר והתעלמות שבהן נקטה ישראל כלפי תנועת חמאס ותושבי הרצועה מאז ההתנתקות, מתוך כל אלו צומחת באופן טבעי תנועה פוליטית רדיקלית יותר. התנועה הזו שולטת עכשיו בעזה, לטוב ולרע, והיא לא עומדת להיעלם. אהוד ברק יצטער בוודאי להבין את זה, שכן הוא בוודאי רצה שמלחמת הבחירות הראשונה שלו, על 3,200 הפלסטינים השוכבים כעת בבתי חולים, תסתיים בניצחון סוחף בבחירות הכלליות.

ההנהגה הישראלית, התקשורת, ההסברה, והצבא הישראלי, במדים ובאזרחי, טיפסו כולם על עץ גבוה מאוד מהם הם לא מוכנים לרדת. “לא נדבר עם חמאס” הם צועקים ממרומי העץ, “בשום פנים ואופן לא”. יחד איתם יושב גם חבר ותיק שלהם, נשיא ארצות הברית היוצא ג’ורג’ בוש. “חמאס הוא אפילו חלק מציר הרשע”, בוודאי מוסיף הנשיא האמריקאי עוד אמרת שפר שלמד בכהונתו ובה הוא מרבה להשתמש. בוש, שסיבך את ארצו במלחמה נוראה ומיותרת בעירק בה נהרגו מאות אלפי אזרחים ויותר מ-4,000 חיילים אמריקאים, בוש, שזוכה היום לפופולריות שפל של 28% בארצות הברית ושחושב שנלסון מנדלה מת, אותו בוש גם מספר לעולם שאסור לדבר עם חמאס, וישראל אחר כבוד מודה לו על כך ומעלה אותו אל על אל העץ. אבל מצמרת העץ הזו אי אפשר לשחרר את גלעד שליט, ומשם גם אי אפשר להפסיק את ירי הקסאמים.

רדו מהעץ, מטורפים! – צריכה לצאת הצעקה מישראל. אל תשחקו משחקי כבוד על גופותיהם של אזרחים, ואל תגידו שלא היתה שום ברירה. תהפכו באמת כל אבן בשביל להביא את השקט לשדרות ואת גלעד הביתה. תדברו עם חמאס. אובמה עומד לעשות את זה בעוד עשרה ימים, מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר קולין פאוול אמר את זה, הנשיא האמריקאי לשעבר ג’ימי קרטר הכריז על זה, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי כתב את זה, ואפילו ראש עיריית שדרות הנוכחי דוד בוסקילה התראיין בסוף השבוע ואמר שהוא יודע שאין בסופו של דבר פתרון אחר.

רדו מהעץ, מטורפים. אז מה אם אמרתם בעבר שאין עם מי לדבר ושחמאס הוא ארגון טרור? חיי תושבי שדרות ואשקלון והשקט הנפשי של ילדי באר שבע חשובים אלפי מונים מהעתיד הפוליטי שלכם, מהכבוד המנופח שלכם, מהחשיבות העצמית המוגזמת שלכם, מהחשיבה הפוליטית הצרה שאתם מציגים ומאיך שתצטיירו אם תחזרו בכם. המבצע הזה לא רק שפוגע במאות בני אדם חפים מפשע, אלא גם מערער את מעמדה הרעוע ממילא של ישראל בעולם.

למה אתם מחכים? לפיגוע בשגרירות ישראלית? לחידוש האוטובוסים המתפוצצים בירושלים? להתקפת טרור על מרכז יהודי בדרום אמריקה? רדו מהעץ, מטורפים. חמאס היא התנועה בה הפלסטינים בחרו. אנחנו בחרנו בכם. עכשיו תתחילו לדבר.